בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שישי, 24 ביוני 2011

בן לניסטר תמיד משלם את חובו

כאשר התחיל לצאת לאור שבועון הטלויזיה "רייטינג", שמעתי ברדיו ראיון עם יובל נתן, עורכו הראשון של העיתון, ובראיון הוא אמר שחלק מהמחשבה מאחורי הוצאתו לאור היא שראוי שיהיה עיתון שמוקדש לטלויזיה, כי לטלויזיה יש מקצוענות. מבקר טלויזיה לא צריך להיות מבקר קולנוע בדימוס או סתם כותב מוכשר שגם רואה טלויזיה, אלא צריך להתיחס אליה ברצינות כמו שמתיחסים לכלכלה (הדוגמה היפה ביותר שהוא נתן לטעמי היא לבעיה הראשונית שהיתה לערוץ 10, שעלה לאויר בערך באותו הזמן. מעבר לתחרות עם המותג של ערוץ 2, וקשיי המימון, הספרות שניתנו לו הן דפוקות; לא נוח ללחוץ בשלט על 1 ולאחר מכן על 0, והערוץ לא היה בסביבת ערוצים חזקים. אני לא יודע אם זה נכון או לא אבל זו מחשבה מעניינת).
ונזכרתי בכך מכיוון שאחד מבוגרי "רייטינג", מורן שריר, החל לכתוב את ביקורת הטלויזיה של "הארץ" לפני כמה חודשים ואני נהנה מאד לקרוא אותו, בדיוק מהסיבה הזו: לא תמיד הוא כותב ביקורת מדהימה אבל יש תחושה שהוא מבין על מה הוא מדבר, שהוא מקצוען בטלויזיה. וכל ההקדמה הארוכה הזו היא מכיוון שהביקורת של שריר על "משחקי הכס" היא סיבה מצויינת לכתוב על הסדרה.
משחקי הכס - שפרק סיום עונתה הראשונה שודר ביס אתמול - היא אחת הסדרות הטובות שראיתי. אני לא מקורי בטענה הזו; זו היתה סדרת HBO מושקעת ברמה קיצונית - כמות השקעה המקבילה לסרטי קולנוע, שחדשה את ההייפ סביב הטענה שהטלויזיה עומדת להרוג את הקולנוע - והמבקרים והקהל אהב אותה מההתחלה, מה גם שהיא צברה קהל מפרק לפרק. אז קודם כל תצפו בה. ואחר כך, אני יכול להגג קצת מהגיגי הכורסה שלי בנושא.
הסדרה מבוססת על הספר הראשון בסדרת הפנטזיה של ג'ורג' מרטין "שיר של אש ושל קרח". זו סדרת פנטזיה, אבל חלקי הפנטזיה שבה שוליים ביותר; היא מתארת עולם אגדי הדומה בעיקרו לימי הביניים האירופאיים, מאוכלס באבירים, אצילים, מלכים וטוענים לכתר, כמו גם בערי סוחרים, באיכרים ובכל הטיפוסים שבין לבין, ועיקר העניין הוא מאבקי הכח, התמרונים והמלחמות הנובעות מהם. ההשראה הראשונית היתה מלחמות השושנים האנגליות במאה ה14 - גורמי הכח העיקרים בתחילת הסדרה הם בית סטארק מהצפון ובית לניסטר מהמערב, והדמיון ליורק ולנקסטר לא מקרי - אבל מרטין מפתח את הדרמה ללפחות שבעה בתי אצולה גדולים ועוד עשרות קטנים, עשרות דמויות, לפחות שלוש דתות, ובקיצור תענוג לחובב פוליטיקה שכמוני. מאידך, מרטין מתיחס לימי הביניים כהווייתם, ולא חוסך בתיאורי המלחמה, האימה והסבל שעוברים על תושבי ווסטרוז, זירת ההתרחשות, אם כי מטרין לא מתאר רק עולם מסוייט - יש בו גם הרבה שמחת חיים (והרבה מין), ואפילו לא מעט אהבה.
בקיצור, מרטין עושה הכל חוץ מלהאדיר את עולמו. בניגוד לעולם הטולקיני - שהוא אולי הפרדיגמה לפנטזיה - בווסטרוז אין טוב מוחלט ורע מוחלט, עם מלחמה הרואית ביניהם כשיאה של העלילה. יש הרבה אנשים, עם מעלות וחסרונות, עם אהבות ובעיקר יריבויות, שמשחקים במשחקי כח וכבוד בעלי השלכות נוראות. כמו העולם האמיתי.  והתרגיל הספרותי היפה ביותר שמרטין עושה כדי להעביר את הנקודה הוא שהסיפור מסופר ממספר נקודות מבט. כותרתו של כל פרק היא הדמות שהפרק מסופר מנקודת מבטה, ולא פעם פרקים סמוכים הם מנקודת מבטן של דמויות יריבות. מרטין לא רלטיביסט; יש דמויות טובות יותר ורעות יותר, ויש גם ממש מטורפות; לא כל דבר מתקבל, מוסרי ומובן אם רק נבין את הדמות. אבל לא מעט כן, וזו חווית קריאה מאוד מאתגרת כאשר לאחר כמה פרקים בהם אתה מזדהה עם דמויות של צד אחד של המאבק פתאום עוברים לצד השני. גם לא כדאי להקשר יותר מדי לגיבורים, הרבה מדי מהם מתים בשלב זה או אחר.
אז מרטין יצא ה"שמאלני" של סופרי הפנטזיה. הוא מחד מבקר מאוד את העבר הימי ביניימי שהשמרנות מעריכה, ומציג אותו במלוא עליבותו ואכזריותו, ומאידך מעביר מסר על מורכבות העולם ועל הקושי לחלק לטוב ורע מוחלטים וחסרי פשר. עד כאן, לא חידשתי הרבה, כי המסקנה הזו נמצאת ברבות מהביקורות על הספרים או הסדרה. אני התרשמתי מעוד דבר: מחשיבות העברת הידע. בעולמם של משחקי הכס, הדרך המהירה ביותר להעביר מידע היא באמצעות עורבים, כלומר אמצעי לא אמין ולא מהיר במיוחד, וכשבודקים זאת מרשים לראות כמה ממהלכי העלילה - בעיקר התפניות לרעה - נובעים מכך שאחת הדמויות החליטה החלטה על בסיס מידע חלקי, חסר או שגוי שכן היא לא יודעת על ההתפתחויות שהתפתחו בינתיים באזורים אחרים. זה פרט קטן, אבל דווקא לי הוא האיר עד כמה אני לוקח כמובן מאליו את כמות וזמינות המידע שיש לי כדי לקבל החלטות.
(למרות שבמאמר מוסגר לא תמיד יותר מידע בהכרח מביא לתוצאה טובה: אחת הרעיונות היפים ששמעת מפרופ' בלונדהיים היא על האחריות של המצאת הטלגרף לקידום פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית. עד הטלגרף, המידע היה עובר במהירות מעבר האנשים, ולכן בין הצפון לדרום לא היה עובר הרבה מידע מהימן ומהר. זה היה מאפשר למועמדים פוליטיים - בעיקר לנשיאות - להבטיח הבטחות שונות בצפון ובדרום. משהתפרשה רשת הטלגרף, כל נאום של מועמד בצפון נשמע מיד בדרום ולהיפך, והעמימות הקונסטרוקטיבית שאפשרה את איחודם של שני האזורים ביחד לא התאפשרה יותר).

אז מה הפואנטה שלי? אני לא בטוח. אולי בזכות המורכבות, ונגד החלוקה הפשטנית, הדיכוטומית ובעיקר העצלה ל"טובה" ו"רע" מבלי נסיון להבין את המניע של גורמי הכח השונים (להבין זה לא בהכרח להכשיר. אבל בלומר "הם רעים כי הם רעים" אנחנו עושים לעצמנו עבודה קלה מדי). ואולי המסקנה האהובה ביותר על אבא שלי: כל מי שמסתכלים על העבר בערגה ובהערצה, פשוט לא יודעים על מה הם מדברים. לרוב העבר היה דרעק, והעתיד רק מכיל בחובו הבטחות לחיים טובים יותר ויותר.

והכותרת? זוהי ססמתם של בית לניסטר - בלשון הזהב של שריר "שושלת מפוארת של מניאקים" אבל גם צור מחצבתו של טיריון, הדמות הסימפטית ביותר בסדרה. אם לא הייתי מספיק לכתוב על הסדרה וכותב את הפוסט הזה רק בעוד חודש היא היתה מושלמת, אבל חשבתי שזה בכל זאת מטופש לחכות חודש עם הפוסט רק כדי להתאים לו את הכותרת.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה