איימתי שעוד אכתוב על חבירות אמצע הקדנציה, והבטחות צריך לקיים. אז מה יש עוד לומר על הבחירות הללו?
קודם כל, שהנצחון הרפובליקאי לא כל כך גדול כמו שנדמה. מייק הקאבי - מושל ארקנסו לשעבר, מהמועמדים לפריימריז הרפובליקאים לנשיאות והיום (איך לא) פרשן בפוקס ניוז, השווה את התוצאות לא סתם לרעידת אדמה, אלא לרעידת האדמה האדירה במיזורי באמצע המאה ה19, שגרמה למיסיסיפי להפוך את כיוון זרימתו. אז הקאבי צריך להרגע (או לרדת מהחשיש - בכל זאת, הצעת הלגליגציה בקליפורניה לא עברה...) אמנם הרפובליקאים זכו ללמעלה מ60 מושבים מהדמוקראטים בבית הנבחרים, אבל הנתון הזה מטעה. אם מסתכלים על מספרים מוחלטים, לרפובליקאים יהיו בקונגרס הבא עלינו לטובה בין 239 ל245 מושבים מתוך 435. זה רוב של 55-56%, או במונחים שלנו קואליציה של 66 ח"כים. רוב מכובד אבל לא מטורף - לדמוקראטים בקונגרס הקודם למשל היה רוב משמעותי יותר (255). זה נראה מאוד גדול בגלל השנוי המשמעותי ביחס לבחירות הקודמות, אבל לא בטוח שזה המדד הנכון - אבל על כך בהמשך.
בסנט הרפובליקאים אמנם זכו בשישה מושבים - הישג יפה אבל ממש לא חסר תקדים, הדמוקראטים זכו בשישה מושבים ב2006, הרפובליקאים זכו בחמישה ב2004, (מעט אנשים שמו לב כי היו את הבחירות לנשיאות, שהיו צמודות למדי). וכמובן הם לא זכו לרוב. הם כן זכו במדינות מתנדנדות - פנסילבניה, ווינסקונסין, אינדיאנה - וזה סימן לא טוב לדמוקראטים, אבל לא היה כאן צונאמי מטורף. גם ברמת המושלים הרפובליקאים זכו בכמה מושלויות (זה לא נשמע כמו עברית נכונה) חשובות - פנסליבניה, אוהיו, פלורידה - אבל הפסידו כמה אחרות (קליפורניה) ובאופן כללי זכו לנצחון מכובד אבל לא מטורף.
אז למה חושבים שהרפובליקאים הזיזו את הלוחות הטקטוניים? ראשית, כי מכונת התעמולה של פוקס ניוז ושדרני הרדיו די טובה אבל מעבר לכך כי המערכת האמריקאית מאוד מסתכלת על התוצאות במונחים של מושבים שעברו צד: מי ניצח במושב הזה או במושב ההוא, במדינה הזו או במדינה ההיא. ובמושגים הללו הרפובליקאים זכו להישגים יפים בסנט ובמושלויות ולהישג חסר תקדים - ששים ומעלה מושבים - בבית הנבחרים. ואני חושב שוו טעות. נכון שיש משמעות גם לתנודות בין מערכת בחירות אחת לאחרת אבל יש משמעות גם לתוצאה הסופית. נצחונו של נתניהו ב2009 למשל לא נתפס ככל כך אדיר רק בשל העובדה שהליכוד זה בבחירות הקודמות ל12 מנדטים בלבד. זה נחשב לנצחון מכובד בשל העובדה שהיתה לו קואליציה מכובדת אבל לא מטורפת (בגודלה, לא בתוכנה. בתוכנה היא מטורפת למדי). באותה מידה, אם מראש בקונגרס הקודם היו לדמוקראטים 225 ולא 255 חברים, ובבחירות הללו היתה מתקבלת אותה תוצאה בדיוק היו אומרים שמדובר בנצחון יפה לרפובליקאים אבל לא מטורף. אבל כאשר מדובר ב435 מירוצים אישיים, ומדובר על חבר הקונגרס הזה והזה שלא ישוב לקונגרס, קל יותר להתפס לתפיסת השנויים ולא התוצאה הסופית.
אני חושב שהמימד האישי הוא גם מסביר חלקית את ההבדל בתוצאות בין המושלויות והסנאט לבית הנבחרים. האמריקאי הממוצע שמגיע לקלפי צריך לבחור מועמדים למשרות רבות - בראש הפתק הנשיא (אם בוחרים אותו בבחירות הללו), הסננטור (כנ"ל), חבר בית הנבחרים אבל לאחר מכן מושל, משרות אחרות ברמת המדינה כמו תובע כללי וחשב, ראש עיר, חברי מועצת עיר, מנהלני המחוז, שריף, שופטים, ועוד ועוד. כמובן שלא כל המשרות הללו עומדות לבחירה בכל שנתיים אבל בכל מערכת בחירות ישנן הרבה בחירות לבצע וככל שיורדים במורד הפתק מגיעים למועמדים אלמונים יותר ויותר. אז הבוחר הממוצע - שגם בדרך כלל לא נורא מתעניין בפוליטיקה יש לזכור - יודע במי מדובר כשמדובר בנשיא, ואולי גם בסנטור ובמושל (בכל זאת, המועמדים למשרות הללו משקיעים די הרבה כסף בפרסומות בטלויזיה) אבל כשמגיעים לחבר בית הנבחרים ודרומה מדובר במועמדים אלמוניים למדי. הפועל היוצא הוא - זו התיאוריה שלי ואין לה אסמכתאות אבל זה נראה לי הגיוני - שבמשרות הבכירות הבוחר יכול ממש לשקול שתי אופציות, לנסות להעריך אם הוא אוהב יותר את הזה או את ההוא, אבל כשמגיעים לחבר בית הנבחרים ודרומה זה נהפך יותר ויותר לבחירה ערטילאית של "דמוקראט" או "רפובליקאי" וכאשר הדמוקראטים שולטים ברוב הרשויות מדובר יותר בבעד או נגד הדמוקראטים. הבוחרים מאוד כועסים על הדמוקראטים, ואת זה הם הראו בבחירות היותר ערטילאיות כמו בית הנבחרים אבל כאשר מדובר במירוצים שרואים ממש אלטנרטיבות שצריך לשקול הרפובליקאים נראים פחות טוב, ובפרט מועמדים עם קמפיין לא מוצלח (מג וויטמן, קרלי פיורינה) או סתם ימנים מטורפים (שרון אנגל, קריסטין אודונל, ג'ון מילר) מפסידים. לאור העובדה שאחת המועמדות הרציניות ביותר למעומדות הרפובליקאית ב2012 היא שרה פיילין, זה אמור לתת תקוה לא מעטה לאובמה.
ומעבר לפוליטיקה - שאלה קצת יוצר עמוקה היא למה בעצם הדמוקראטים הפסידו? איך הם איבדו כל כך הרבה הון פוליטי ופופולאריות בשנתיים, ולמה? מה שורש הכשלון? אז כולם דיברו על הציפיות הלא ריאליות שאובמה יצר שבבירור יגרמו לאכזבה, אבל גם JFK עלה לנשיאות עם תקוות רבות, ולאחר שנתיים מפלגתו הפסידה רק ארבעה מושבים בבית הנבחרים ואף זכתה בחמישה מושבים נוספים בסנאט. כך שהאכזבה איננה אינהרנטית. כמובן, ישנה הטענה שכל עוד הכלכלה במצב רע אובמה לא יהיה פופולארי אבל הטינה והאכזבה מאובמה כאן כבר מקיץ 2009 (אז ירדו שיעורי התמיכה בו לסביבות ה40-50, רמתם כיום) והאמריקאים לא יכלו ליחס לו כשלון כלכלי כבר אז. וישנן כמובן כל תיאוריות החכמה שלאחר מעשה שבמקרה מחזקות את דעתו של הדובר - ליברלים שמאליים טוענים שאובמה לא הלך רחוק מספיק, מתונים יותר טוענים שהלך רחוק מדי. אבל ההסבר המעניין ביותר לדעתי הוא של וולטר ראסל מיד (ותודה אלי). הוא טוען שהאינטילגנציה הליברלית והנשיא בפרט פספסו באופן עמוק את המנדט של הבוחר האמריקאי. הבוחר האמריקאי של 2008 בחר באובמה כי הוא היה מפוחד, המשבר הכלכלי ערער את הבטחון הבסיסי שלו. הוא חיפש מנהיגות שתתן לו מחדש את תחושת הבטחון הזו - בראש ובראשונה בהתיחסות לאבטלה. האינטילגנציה הליברלית לעומת זאת ראתה בנצחון של אובמה מנדט לאג'נדה ליברלית רחבת היקף - בראש ובראשונה הרפורמה במערכת הבריאות. אז נכון שאובמה דיבר על רפורמה במערכת הבריאות בקמפיין שלו אבל זו לא באמת היתה הסיבה שהוא נבחר. ומהלכיו בתחום שעניין את הבוחרים - בעיקר חבילת התמריצים - היו מעטים מדי ומרושלים מדי. הטענה המעניינת של מיד היא שבכך אובמה והאיטנילגנציה הליברלית ערערו את הטיעון הליברלי עצמו - שטען שהבוחרים צריכים לסמוך על ממשלה גדולה, בעלת קור רוח ומומחיות, הפועלת לטובתם - בעוד הממסד הפוליטי התגלה כנסחף באופן לא רציונאלי בהתלהבות אחרי מועמד כריזמטי, ומעבר לכך מפספס באופן עמוק את הדאגה העיקרית של הציבור האמריקאי.
בהערת אגב - ההשואה הכי טובה שאני יכול לחשוב לכך היא שנניח שרון, לאחר שנבחר ב2001, היה יוצא מיד למסע הקמת התנחלויות גרנדיוזי או לפעילויות אלימות בלבנון. הוא היה מאבד את הפופולאריות שלו בשנייה. אני חושב שממשלותיו בשנים 2001-2005 היו נוראיות אבל לזכותו יאמר שהוא תפס שהציבור מחפש מנהיגות שתייצב את המצב והוא סיפק מנהיגות כזו.
ואולי לא היה כאו כשלון כלל, כפי שטוענים ליברלים אחדים. אחרי הכל, נשיא ומחוקקים רוצים להבחר כדי למשול, כדי ליישם את חזונם לגבי מה טוב למדינה, כדי להנהיג. אז נכון שאולי הבוחרים יותר התעניינו במקומות עבודה אבל המחזור העסקי יתייצב בסופו של דבר (וזה לא שאובמה התעלם מהנושא, הוא העביר ככלות הכל חבילת תמריצים גדולה). רפורמה במערכת הבריאות לעומת זאת היא מטרה שלדעת רבים מהליברלים האמריקאים חיונית (ונשיאים, כולל רפובליקאים כניקסון ו - שומו שמיים - רייגן, מבטיחים אותה בקמפיין) , ולא מצליחים להשיגה כבר עשרות שנים. אז כדברי רם עמנואל "אסור לתת למשבר טוב להתבזבז", וכדאי לנצלו כדי להשיג את הדברים הקשים באמת - גם אם יהיה להם מחיר פוליטי כבד לאחר מכן. יכול להיות שהרחבת ביטוח בריאות לעשרות מיליוני אמריקאים שווה קריירה פוליטית של כמה מחוקקים, מה גם שיש רגליים לטענה שבסופו של דבר אותה רפורמה שנואה תהיה פופולארית ביותר (אותן תוכניות ה"חברה הגדולה" בשנות ה60 שהביאו לנפילתו של ג'ונסון - כגון מדיקייר ומדיקאייד - הן פופולאריות בצורה קיצונית כיום ואיש אינו מציע לקצצן).
ומכל מקום, שני דברים בטוחים:
א. אין להספיד את אובמה כל כך מהר. אם הוא חכם, הוא ילמד וינצח ב2012.
ב. השמחה בלשכת נתניהו קצת מוקדמת מדי. אם יש משהו שכל כל המומחים מסכימים עליו הוא שכמעט תמיד כאשר נשיא ממוצב מול קונגרס עוין הוא פונה למדיניות חוץ, ובתחום הזה עומתו רבה והשפעת הקונגרס מועטה למדי.
שבוע טוב, ובשבועות הבאים גם קצת נושאים אחרים...
קודם כל, שהנצחון הרפובליקאי לא כל כך גדול כמו שנדמה. מייק הקאבי - מושל ארקנסו לשעבר, מהמועמדים לפריימריז הרפובליקאים לנשיאות והיום (איך לא) פרשן בפוקס ניוז, השווה את התוצאות לא סתם לרעידת אדמה, אלא לרעידת האדמה האדירה במיזורי באמצע המאה ה19, שגרמה למיסיסיפי להפוך את כיוון זרימתו. אז הקאבי צריך להרגע (או לרדת מהחשיש - בכל זאת, הצעת הלגליגציה בקליפורניה לא עברה...) אמנם הרפובליקאים זכו ללמעלה מ60 מושבים מהדמוקראטים בבית הנבחרים, אבל הנתון הזה מטעה. אם מסתכלים על מספרים מוחלטים, לרפובליקאים יהיו בקונגרס הבא עלינו לטובה בין 239 ל245 מושבים מתוך 435. זה רוב של 55-56%, או במונחים שלנו קואליציה של 66 ח"כים. רוב מכובד אבל לא מטורף - לדמוקראטים בקונגרס הקודם למשל היה רוב משמעותי יותר (255). זה נראה מאוד גדול בגלל השנוי המשמעותי ביחס לבחירות הקודמות, אבל לא בטוח שזה המדד הנכון - אבל על כך בהמשך.
בסנט הרפובליקאים אמנם זכו בשישה מושבים - הישג יפה אבל ממש לא חסר תקדים, הדמוקראטים זכו בשישה מושבים ב2006, הרפובליקאים זכו בחמישה ב2004, (מעט אנשים שמו לב כי היו את הבחירות לנשיאות, שהיו צמודות למדי). וכמובן הם לא זכו לרוב. הם כן זכו במדינות מתנדנדות - פנסילבניה, ווינסקונסין, אינדיאנה - וזה סימן לא טוב לדמוקראטים, אבל לא היה כאן צונאמי מטורף. גם ברמת המושלים הרפובליקאים זכו בכמה מושלויות (זה לא נשמע כמו עברית נכונה) חשובות - פנסליבניה, אוהיו, פלורידה - אבל הפסידו כמה אחרות (קליפורניה) ובאופן כללי זכו לנצחון מכובד אבל לא מטורף.
אז למה חושבים שהרפובליקאים הזיזו את הלוחות הטקטוניים? ראשית, כי מכונת התעמולה של פוקס ניוז ושדרני הרדיו די טובה אבל מעבר לכך כי המערכת האמריקאית מאוד מסתכלת על התוצאות במונחים של מושבים שעברו צד: מי ניצח במושב הזה או במושב ההוא, במדינה הזו או במדינה ההיא. ובמושגים הללו הרפובליקאים זכו להישגים יפים בסנט ובמושלויות ולהישג חסר תקדים - ששים ומעלה מושבים - בבית הנבחרים. ואני חושב שוו טעות. נכון שיש משמעות גם לתנודות בין מערכת בחירות אחת לאחרת אבל יש משמעות גם לתוצאה הסופית. נצחונו של נתניהו ב2009 למשל לא נתפס ככל כך אדיר רק בשל העובדה שהליכוד זה בבחירות הקודמות ל12 מנדטים בלבד. זה נחשב לנצחון מכובד בשל העובדה שהיתה לו קואליציה מכובדת אבל לא מטורפת (בגודלה, לא בתוכנה. בתוכנה היא מטורפת למדי). באותה מידה, אם מראש בקונגרס הקודם היו לדמוקראטים 225 ולא 255 חברים, ובבחירות הללו היתה מתקבלת אותה תוצאה בדיוק היו אומרים שמדובר בנצחון יפה לרפובליקאים אבל לא מטורף. אבל כאשר מדובר ב435 מירוצים אישיים, ומדובר על חבר הקונגרס הזה והזה שלא ישוב לקונגרס, קל יותר להתפס לתפיסת השנויים ולא התוצאה הסופית.
אני חושב שהמימד האישי הוא גם מסביר חלקית את ההבדל בתוצאות בין המושלויות והסנאט לבית הנבחרים. האמריקאי הממוצע שמגיע לקלפי צריך לבחור מועמדים למשרות רבות - בראש הפתק הנשיא (אם בוחרים אותו בבחירות הללו), הסננטור (כנ"ל), חבר בית הנבחרים אבל לאחר מכן מושל, משרות אחרות ברמת המדינה כמו תובע כללי וחשב, ראש עיר, חברי מועצת עיר, מנהלני המחוז, שריף, שופטים, ועוד ועוד. כמובן שלא כל המשרות הללו עומדות לבחירה בכל שנתיים אבל בכל מערכת בחירות ישנן הרבה בחירות לבצע וככל שיורדים במורד הפתק מגיעים למועמדים אלמונים יותר ויותר. אז הבוחר הממוצע - שגם בדרך כלל לא נורא מתעניין בפוליטיקה יש לזכור - יודע במי מדובר כשמדובר בנשיא, ואולי גם בסנטור ובמושל (בכל זאת, המועמדים למשרות הללו משקיעים די הרבה כסף בפרסומות בטלויזיה) אבל כשמגיעים לחבר בית הנבחרים ודרומה מדובר במועמדים אלמוניים למדי. הפועל היוצא הוא - זו התיאוריה שלי ואין לה אסמכתאות אבל זה נראה לי הגיוני - שבמשרות הבכירות הבוחר יכול ממש לשקול שתי אופציות, לנסות להעריך אם הוא אוהב יותר את הזה או את ההוא, אבל כשמגיעים לחבר בית הנבחרים ודרומה זה נהפך יותר ויותר לבחירה ערטילאית של "דמוקראט" או "רפובליקאי" וכאשר הדמוקראטים שולטים ברוב הרשויות מדובר יותר בבעד או נגד הדמוקראטים. הבוחרים מאוד כועסים על הדמוקראטים, ואת זה הם הראו בבחירות היותר ערטילאיות כמו בית הנבחרים אבל כאשר מדובר במירוצים שרואים ממש אלטנרטיבות שצריך לשקול הרפובליקאים נראים פחות טוב, ובפרט מועמדים עם קמפיין לא מוצלח (מג וויטמן, קרלי פיורינה) או סתם ימנים מטורפים (שרון אנגל, קריסטין אודונל, ג'ון מילר) מפסידים. לאור העובדה שאחת המועמדות הרציניות ביותר למעומדות הרפובליקאית ב2012 היא שרה פיילין, זה אמור לתת תקוה לא מעטה לאובמה.
ומעבר לפוליטיקה - שאלה קצת יוצר עמוקה היא למה בעצם הדמוקראטים הפסידו? איך הם איבדו כל כך הרבה הון פוליטי ופופולאריות בשנתיים, ולמה? מה שורש הכשלון? אז כולם דיברו על הציפיות הלא ריאליות שאובמה יצר שבבירור יגרמו לאכזבה, אבל גם JFK עלה לנשיאות עם תקוות רבות, ולאחר שנתיים מפלגתו הפסידה רק ארבעה מושבים בבית הנבחרים ואף זכתה בחמישה מושבים נוספים בסנאט. כך שהאכזבה איננה אינהרנטית. כמובן, ישנה הטענה שכל עוד הכלכלה במצב רע אובמה לא יהיה פופולארי אבל הטינה והאכזבה מאובמה כאן כבר מקיץ 2009 (אז ירדו שיעורי התמיכה בו לסביבות ה40-50, רמתם כיום) והאמריקאים לא יכלו ליחס לו כשלון כלכלי כבר אז. וישנן כמובן כל תיאוריות החכמה שלאחר מעשה שבמקרה מחזקות את דעתו של הדובר - ליברלים שמאליים טוענים שאובמה לא הלך רחוק מספיק, מתונים יותר טוענים שהלך רחוק מדי. אבל ההסבר המעניין ביותר לדעתי הוא של וולטר ראסל מיד (ותודה אלי). הוא טוען שהאינטילגנציה הליברלית והנשיא בפרט פספסו באופן עמוק את המנדט של הבוחר האמריקאי. הבוחר האמריקאי של 2008 בחר באובמה כי הוא היה מפוחד, המשבר הכלכלי ערער את הבטחון הבסיסי שלו. הוא חיפש מנהיגות שתתן לו מחדש את תחושת הבטחון הזו - בראש ובראשונה בהתיחסות לאבטלה. האינטילגנציה הליברלית לעומת זאת ראתה בנצחון של אובמה מנדט לאג'נדה ליברלית רחבת היקף - בראש ובראשונה הרפורמה במערכת הבריאות. אז נכון שאובמה דיבר על רפורמה במערכת הבריאות בקמפיין שלו אבל זו לא באמת היתה הסיבה שהוא נבחר. ומהלכיו בתחום שעניין את הבוחרים - בעיקר חבילת התמריצים - היו מעטים מדי ומרושלים מדי. הטענה המעניינת של מיד היא שבכך אובמה והאיטנילגנציה הליברלית ערערו את הטיעון הליברלי עצמו - שטען שהבוחרים צריכים לסמוך על ממשלה גדולה, בעלת קור רוח ומומחיות, הפועלת לטובתם - בעוד הממסד הפוליטי התגלה כנסחף באופן לא רציונאלי בהתלהבות אחרי מועמד כריזמטי, ומעבר לכך מפספס באופן עמוק את הדאגה העיקרית של הציבור האמריקאי.
בהערת אגב - ההשואה הכי טובה שאני יכול לחשוב לכך היא שנניח שרון, לאחר שנבחר ב2001, היה יוצא מיד למסע הקמת התנחלויות גרנדיוזי או לפעילויות אלימות בלבנון. הוא היה מאבד את הפופולאריות שלו בשנייה. אני חושב שממשלותיו בשנים 2001-2005 היו נוראיות אבל לזכותו יאמר שהוא תפס שהציבור מחפש מנהיגות שתייצב את המצב והוא סיפק מנהיגות כזו.
ואולי לא היה כאו כשלון כלל, כפי שטוענים ליברלים אחדים. אחרי הכל, נשיא ומחוקקים רוצים להבחר כדי למשול, כדי ליישם את חזונם לגבי מה טוב למדינה, כדי להנהיג. אז נכון שאולי הבוחרים יותר התעניינו במקומות עבודה אבל המחזור העסקי יתייצב בסופו של דבר (וזה לא שאובמה התעלם מהנושא, הוא העביר ככלות הכל חבילת תמריצים גדולה). רפורמה במערכת הבריאות לעומת זאת היא מטרה שלדעת רבים מהליברלים האמריקאים חיונית (ונשיאים, כולל רפובליקאים כניקסון ו - שומו שמיים - רייגן, מבטיחים אותה בקמפיין) , ולא מצליחים להשיגה כבר עשרות שנים. אז כדברי רם עמנואל "אסור לתת למשבר טוב להתבזבז", וכדאי לנצלו כדי להשיג את הדברים הקשים באמת - גם אם יהיה להם מחיר פוליטי כבד לאחר מכן. יכול להיות שהרחבת ביטוח בריאות לעשרות מיליוני אמריקאים שווה קריירה פוליטית של כמה מחוקקים, מה גם שיש רגליים לטענה שבסופו של דבר אותה רפורמה שנואה תהיה פופולארית ביותר (אותן תוכניות ה"חברה הגדולה" בשנות ה60 שהביאו לנפילתו של ג'ונסון - כגון מדיקייר ומדיקאייד - הן פופולאריות בצורה קיצונית כיום ואיש אינו מציע לקצצן).
ומכל מקום, שני דברים בטוחים:
א. אין להספיד את אובמה כל כך מהר. אם הוא חכם, הוא ילמד וינצח ב2012.
ב. השמחה בלשכת נתניהו קצת מוקדמת מדי. אם יש משהו שכל כל המומחים מסכימים עליו הוא שכמעט תמיד כאשר נשיא ממוצב מול קונגרס עוין הוא פונה למדיניות חוץ, ובתחום הזה עומתו רבה והשפעת הקונגרס מועטה למדי.
שבוע טוב, ובשבועות הבאים גם קצת נושאים אחרים...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה