בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שבת, 20 בנובמבר 2010

חוקרים את איך אנחנו חוקרים

השנה רציתי להתחיל תואר שני בהסטוריה, טהלכתי ליועצת האקדמית של החוג להטוריה באונ' העברית. מכיוון שאני כנראה אכתוב תיזה בהסטוריה חדשה (נחשו של איזו מדינה) היא הציעה לי לבדוק גם קורסים במדע המדינה או ביחב"ל, אולי יש קורסים בתחומים נושקים למה שמעניין אותי. אז פתחתי לתומי את השנתון, ולפניכם רשימת הקורסים שמציע החוג למדע המדינה לתלמידי הMA שלו:


תפקיד התקשורת בסיכסוכים פוליטים
תכני בידור ודרמה והשפעותיהם הפוליטיות
דת ופוליטיקה
דת ופוליטיקה בהיבט היסטורי: חלק א'
רטוריקה חזותית וחלקה בדיון הצבורי
דת ופוליטיקה בהיבט היסטורי: חלק ב,
רב-תרבותיות ומדיניות ציבורית בדמוקרטיות שסועות
קבלת החלטות במדיניות ציבורית

הסימבולי: מדורקהיים ועד בורדייה
השפעת תכני תקשורת על דעת קהל
רפורמות במינהל הציבורי
מחשבתם הפוליטית של היסטוריונים ופילוסופים ביוון העתיקה
אזרח ומדינה בעידן המידע
צדק אחרי רולס
סמכות והשתתפות - חלק א'
דמוקרטיות: מארג המוסדות
סמכות והשתתפות - חלק ב'



פוליטיקה ישראלית במבט השוואתי
יסודות הקומוניזם במזרח אסיה
פוליטיקה בריטית בת זמננו
מלחמות ישראל בפרספקטיבה מחקרית
בחירות כלליות ובחירת מועמדים: שיטות והשלכותיהן
רטוריקה פוליטית בישראל
מלחמות אזרחים מ-1946 ועד היום



גישות ותאוריות במדע המדינה
מתודולוגיה של מחקר פוליטי
פוליטיקה השוואתית: קורס יסוד לתלמידי מחקר
מחשבה מדינית: קורס יסוד לתלמידי מחקר
נורמות, זהות ותרבות בתיאוריה ובמחקר היחב"ל
שמרנות וחדשנות במחקר והוראת הפוליטיקה העולמית
אוריינות מחקרית למתקדמים
מחקר היסטורי במדעי החברה: גישות חדשות
הדמוקרטיה בין מודרניזם ופוסט-מודרניזם
פוליטיקה ומדיניות ציבורית
תקשורת פוליטית במערכות בחירות - היבטים תיאורטיים
פיענוח אי השיוויון: כיצד ממשיגים, מסבירים וחוקרים פערים חברתיים?
גישות ותיאוריות בחקר טרוריזם פוליטי
גישות ותיאוריות בחקר קונפליקטים חברתיים
סדנה מחקרית: בין תיאוריה, אידיאולוגיה ומדיניות
דימוי הכח - כח הדימוי



כמובן, אני סידרתי מחדש את השנתון, וחילקתי את הקורסים לשלוש קבוצות, לפי מה שהצלחתי להבין על הקורס מהשם שלו: 18 הקורסים הראשונים דנים בתחומים כלליים מדע המדינה. הם דנים בתחום אבל בתימות כלליות. שבעת (רק שבעת) הקורסים שלאחר מכן  דנים במה שהייתי מצפה שיהיה עיקר המחקר וההוראה במדע המדינה: מערכות פוליטיות של מדינות. ולא פחות מ17 הקורסים שלאחר מכן בכלל לא דנים בתחום המחקר כשלעצמו אלא באיך אנחנו חוקרים, לא במבנה פוליטי של מדינה, או יחסים בין המבנה הפוליטי או מה שלא יהיה אלא באיך אנחנו חוקרים את התחום הזה. 
תשוו למשל לסטנפורד:



International Relations Theory, Part 1 
International Relations Theory, Part II 
Foundations of Political Economy
Democracy, Development, and the Rule of Law 
Democracy and the Constitution 
Justice 
International Conflict: Management and Resolution
Classical Seminar: Origins of Political Thought
The Dialogue of Democracy 
Graduate Seminar on Equality 
Justice at Home and Abroad: Civil Rights in the 21st Century 
Political Methodology II 
Research in International Relations 
Positive Political Theory and the Law 
The Politics of Education 
Politics and Collective Action 
Introduction to Global Justice 


China in World Politics 
Challenges and Dilemmas in American Foreign Policy 
The Presidency
Topics in American Political Behavior 
Political Economy of Development 
Middle Eastern Politics 
Comparative Political Economy: Advanced Industrial Societies 
Chinese Politics: The Transformation and the Era of Reform 
Decision Making in U.S. Foreign Policy 
American Political Institutions 


Approaches to the Study of American Politics 
Theories in Comparative Politics 
 Political Methodology I 
Wealthy Hellas 
Methods in Comparative Politics 
Approaches to Chinese Politics
Design and Analysis of Experiments 
Theories of Civil Society, Philanthropy, and the Non-Profit Sector 
Political Methodology III 




17 קורסים תיאורטיים,  עשרה על המטריה עצמה ורק תשעה על המחקר. כמה פרימיטיבי מצידם.
ברור שזו סטטיסטיקה של רופאים, ואני גם לא מכיר לעומק מה אומר כל קורס, אבל אם אתם רוצים דוגמה לאינטואיציה שהפוסט מודרניזם איבד את זה - קחו את רשימת הקורסים הזו. אנחנו כבר לא מדברים על הדבר, רבותי, הרבה יותר מעניין לדבר על איך אנחנו מדברים על הדבר (וחכו, גם "איך אנחנו מדברים על איך אנחנו מדברים על הדבר יגיע. הרוקרסיה הזו יכולה להמשיך עד אינסוף).
אחד השיעורים הטובים ביותר שהיו לי בתואר היה שיעור בשנה ב' במהלך קורס של אבינועם רוזנק על פילוסופיה של ההלכה. אני לא זוכר איך הוא הגיע לזה אבל הוא הניח שתלמידים יודעים משהו על אחד ההוגים המרכזיים בפילוסופיה המערבית, וכמובן שהוא טעה (בכל זאת, מדובר בחוג למחשבת, החוג עם הכי פחות תובענות כלפי הסטודנטים שלו. כל כך חבל). אז הוא נתן תקציר, בשעה וחצי, של כל הפילוסופיה המערבית מהפרה-סוקרטיים עד ימנו. זה נשמע יומרני אבל זה ממש עבד. הוא התחיל מהסופיסטים, לפני סוקרטס, שטענו שידיעת האמת עצמה אינה חשובה, וחשוב רק לדעת לדבר יפה כדי לשכנע אחרים בעמדתך, ואיך נקודת המוצא של הפילוסופיה המערבית היא מלחמתו של סוקרטס, הטענה כי יש ערך לידיעה, לאמת, ולנסיון להבין אותה. ולאחר שעה וחצי הגיע אבינועם לפוסט מודרניזם, ובמשפט אחד סיכם: ואז הגענו כבר לא לדבר על הדבר אלא על איך מדברים על הדבר - והשלמנו מעגל שלם חזרה לסופיסטים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה