שארלוטסויל

זו אולי רק אני, אבל התחושה שלי היא שאם היו עושים היום סקר בכל מדינות העולם לגבי התמיכה או התנגדות למצעד הנאצי בשרלוטסויל, המדינה שבה המצעד היה זוכה לתמיכה הרבה ביותר היא ישראל.

אז אפשר להזדעזע ולהכנס לדכאון (לא משהו שנמנעתי ממנו, אל חשש. מזל שאלון ועופר כאלה חמודים). אבל אני חושב שזה גם מאיר עיניים ודורש דיון מעט יותר מעמיק מ"אתם תומכים בנאצים, לעזאזל" כי, כמסתבר, תמיכה בנאצים פעילים היא כבר לא טאבו במדינת היהודים. ומכיוון שלא שמענו מילה מהמנהיגות הפוליטית, פרט לאופוזיציה ולצדיק בסדום הקבוע, הנשיא ריבלין, ששלח איגרת סולידאריות למלקולם הונליין (מראש הממשלה לא שמענו כמובן, אבל גם לא משר החינוך והתפוצות נפתלי בנט, או מאיזשהו שר אחר); מאיזשהו רב (פרט לרב ביגמן, שוב, צדיק קבוע בסדום) או סתם ממובילי דעת הקהל הימנית, אני פונה למקור האותנטי ביותר בעיני להלך המחשבה של ישראלים ימנים תומכי נאצים, הפוסט של יאיר נתניהו:

אני לא אומר את זה בלעג. זה פוסט מנומק ובהיר, ואני חושב שהוא מייצג הרבה אנשים. חשוב רגע לדון במה כתוב בו.הטיעון של נתניהו מבוסס על ארבעה שלבים:

1. האירוע בשרלוטסויל היה עימות בין נאצים וKKK לBLM וantifa

2. נאצים וKKK זהים מבחינה מוסרית לפעילי BLM וantifa

3. הנאצים הם כבר לא באמת סיכון.

4. BLM הם כן סיכון.

לכן בעימות הזה אני בצד של הנאצים.

1. זה כמובן תיאור שגוי לחלוטין של המצב, אבל אני לא בהכרח מאשים בזה את נתניהו, כי סביר שאת כל המידע שלו בהקשר הזה הוא מקבל מפוקס ניוז. התיאור המדוייק של המצב הוא: שארלוטסויל היא עיירה בדרום מערב וירג'יניה ובה האוניברסיטה של וירג'יניה (אותה יסד וגם תכנו אדריכלית תומס ג'פרסון). כמו בעיירות רבות בדרום, לאחר סוף הרקונסטרוקציה בשנות ה80 של המאה ה19, הוצבו בה פסלים ואנדרטאות לגיבורי הדרום במלחמה, בראשם הגנרל לי, מפקד ארמיית וירג'ניה (החלק המרכזי של צבא הדרום במלחמה) והגאון הצבאי של הדרום. בעשורים האחרונים ובעיקר בשנים האחרונות יש מגמה להוריד את האנדרטאות האלה - כי הן, אחרי הכל, מפארות גיבורים שלחמו כדי לבסס את מוסד העבדות, ושארלוטסויל מתכננת להוריד את הפסל של לי שמוצב בככר בעיר. הכוונה הזו היוותה טריגר להפגנת ענק של נאצים וKKK בשארלוטסויל בסופ"ש שעבר. כנגד ההפגנה הזו התארגנה הפגנת נגד, שבכלל לא הובלה ע"י BLM וantifa, אלא ע"י אזרחים רבים של העיירה.

אחד המפגינים הנאצים גם ביצע פיגוע דריסה במפגינת נגד, אלא שהנקודה פה היא לאו דווקא הפיגוע. הביקורת היא על עצם האידיאולוגיה שהמפגינים הנאצים מקדמים - והייתה חריפה באותה מידה גם אם לא היה פיגוע. כך שהעימות כביכול לא רלוונטי.

2. קצרה היריעה מלהתחיל להסביר למה האנלוגיה הזו שגויה, אבל אגע בזה בהרחבה בהמשך.

3. זה נכון ולא נכון. נכון מכיוון שגם היום, עם העליה בנאציזם באמריקה, האיום הממשי המשתקף מהם ליהודים יחסית נמוך. הוא משמעותי ומפחיד (וכדאי לקרוא את השרשור של ברק רביד על העדות של ראש  הקהילה היהודית בשארלוטסויל) אבל עדיין כיום באמריקה הרבה יותר קשה להיות שחור או היספני, ואני אף מעריך בזהירות שיש יותר איום פיזי להיות יהודי בישראל מאשר בארה"ב, גם כיום. מעבר לכך, זה בודאי נכון שהנאצים לא מהוים איום עבור יאיר נתניהו. הוא גר בישראל.

זה לא נכון מכמה סיבות: ראשית ההכרזה שהנאצים "הם זן נכחד" נשמעת מאוד נחרצת אבל אין לה ממש על מה לסמוך. אם יש משהו שהסטוריון או נכד של הסטוריון (גם בינוני כמו בנציון נתניהו) צריך לדעת הוא שאי אפשר לחזות את העתיד. ב1923 אחרי כשלון פוטש הבירה הנאצים נראו כמו בדיחה עלובה; האפרטהייד נראה חזק ובלתי מנוצח ב1976, רגע לפני שמהומות סווטו הפכו את דרום אפריקה לבלתי נשלטת הלכה למעשה. שנית, אירועי השנה-שנתיים האחרונות מראים שהסיטנמנט הלאומני והאנטישמי דווקא בעליה במערב. שלישית, הטריגר להפגנה היתה הסרת פסלו של לי, ולא בכדי: הבסיס העמוק שלה הוא לא הנאציזם אלא העליונות הלבנה, בעיקר על השחורים. לעליונות הלבנה הסטוריה ארוכה באמריקה, ולמרות שיש התקדמות עקבית, ממש לא הייתי מספיד אותה בקרוב; כפי שמלמד כשלון הרקונסטרוקציה, גם כאשר נראה שהעליונות הלבנה על הקרשים, יש לה אפשרות להתאושש. ובהקשר הזה, הגזענות הופנתה תמיד קודם כל לשחורים, ואחר כך לזרים מובהקים אחרים - במאה ה19 לאירים וסינים, בתחילת המאה ה20 לאיטלקים ופולנים וכיום להיספנים - אבל תמיד היהודים היו שם גם ברשימת המטרות. הגזענות של תחילת המאה ה20 הביאה לחוק גו'נסון ריד של 1924, שסגר את ההגירה ליהודים ואולי אחראי יותר מכל, אחרי היטלר ומשתפי הפעולה איתו באירופה כמובן, להשמדת יהודי אירופה. ורביעית, וזה קצת מצחיק שצריך לומר את זה דווקא למי שחושב עצמו כשמרן, יש משמעות לזכרון הסטורי. אדנאוור היה גרמני אנטי-נאצי, ישראל היתה זקוקה נואשות לכספי השילומים, ועדיין בגין נאם נחרצות - עד כדי איום במהפכה אלימה - כנגד הסכם השילומים עם גרמניה המערבית; וגם בן גוריון כשהביא את ההסכם טען שמדובר ב"גרמניה האחרת". אם יוצאים רגע מויכוחי הטוויטר ומסתכלים רגע באופן קצת יותר רחב, לעשות נורמליזציה לנאצים, גם אם הם לא איום, זו פשוט הזיה.

4. ראשית, המטרה של תנועת BLM בכלל לא מתיחסת לישראל, אלא להפסקת הקלות המזעזעת בה שוטרים הורגים שחורים חפים מפשע ולא נענשים על כך. יתכן שיש בתוכה גם פעילים שמתנגדים לישראל, אבל זו מטרה שולית בתנועה. שנית, התמיכה שיש בBDS בארה"ב נומכה עד שולית, ואין לה השפעה ממשית על כלכלת ישראל (כך למשל בדו"ח של מרכז המחקר של הכנסת). שלישית,גם אם פתאום הBDS יזכה להצלחה פנומנלית, מירב ההשפעה שיכולה להיות לו היא להחזיר את הכלכלה הישראלית לתחילת שנות ה90, לפני שהסכמי אוסלו הביאו לביטול החרם הערבי ולקפיצתה של ישראל לעולם הראשון. זו השפעה כלכלית משמעותית, אבל כמובן אין להשוות אותה להשמדה פיזית מוחלטת לה שואפים הנאצים. עם זאת, זה נכון שהנזק הפוטנציאלי הזה יכול להיות ממשי עבור יאיר נתניהו - הוא גר בישראל - וזה נכון שיש נזק שנגרם גם כיום, נזק תדמיתי: הם משמיעים ביקורת על ישראל, וגורמים לישראלים להרגיש לא נוח במדיניות ממשלתם.

וכאן אני מגיע לנקודה העיקרית: מעבר לכשלים העובדתיים, אני חושב שהפוסט הזה חושף הלך מחשבה עמוק שמסביר לדעתי הרבה מהתנהגות (חלק מ) הימין הישראלי. והנקודה מתחילה בשאלה: למה הנאצים רעים. תשובה אחת היא, כי הם השמידו אוכלוסיה שלמה על לא עוול בכפה. תשובה שניה היא, כי הם הרגו אותנו. יאיר נתניהו מחזיק בתשובה השניה: הבעיה שלו היא לא עם הפגם המוסרי של מעשי הנאצים, אלא אם זהות הקרבן. ומכיוון שהיום הנאצים לא מאיימים עליו, והBLM כן - גם אם האיום הרבה פחות משמעותי - אז הוא עם הנאצים, ועם ויקטור אורבן ומארין לה-פן. וכאן אני חוזר לנקודה 2 - לכן מבחינת נתניהו הנאצים והBLM שווים מוסרית: שניהם שונאים אותו. השאלה של המעשים שהם מוכנים לעשות - אלה קוראים להשמדתו הפיזית, אלה לחרם כלכלי; השאלה מה ההקשר של הביקורת כלפיו - אלה יוצאים כנגד יהודים באשר הם יהודים, אלה מתנגדים למדיניות ספציפית של ממשלת ישראל; השאלה של מטרתם - אלה מתנגדים לקיומו בעולם, אלה קוראים לשנוי ההסדר הפוליטי בשטח בין הירדן לים; כל אלה לא רלוונטים, מכיוון שברגע שהוא הקרבן של ביקורת כלשהי, סימן שמותח הבקורת הוא עוול; ואם מישהו כיום הוא אויב של אויבי, אז אני סבבה איתו.

דרך אגב, הגישה הזו ממש לא חדשה בישראל. אותה גישה הביאה את ישראל לתמוך במשטר האפרטהייד ובמשטר החונטות בארגנטינה (שגם הוא היה בעל נימות אנטישמיות, ושיעור היהודים שהרג היה גבוה משמעותית משיעורם באוכלוסיה). אלא שבעבר לפחות היתה יותר בושה בעניין. את השת"פ עם דרא"פ הלבנה לפחות ביצעו בחשאי. המייצג הבולט ביותר של הגישה הזו בעיני הוא אפרים קישון: בפיליטונים היותר פוליטיים שלו הוא הבהיר שכישראלי הוא מתעניין רק ביחסו של גורם זה או אחר לישראל, והמוסר? נשרף באושוויץ. אלא שמה שניתן להבין (גם אם לא להסכים) מניצול שואה קצת יותר קשה לקבל ממדינה בעלת ארסנל גרעיני.

ואם השלכנו את היומרה המוסרית לפח - ואחרי שטענו שאין בעיה לשתף פעולה עם נאצים אני די חושב שאפשר להסכים שהשלכנו אותה לפח - נשארנו רק עם הטיעון התועלתני - כרגע יש לך כח, אבל מה תעשה אם לא יהיה לך כח? התשובה של נתניהו ודומיו היא פשוטה: פשוט לדאוג שתמיד אני אהיה בעל הכח. וזו תפיסה שחורגת מהאירוע הספציפי הזה, ומסבירה הרבה,לדעתי, מההתהגנות של הממשלה הנוכחית ותומכים נלהבים שלה בציבור. הממשלה הנוכחית שוחקת הרבה מהנורמות שמאפשרות קיום משותף: רידוד השיח לקונספירציות, קללות ואיומים; דהלגיטימציה מתמשכת של היריב הפוליטי; זהוי של טובת המדינה עם הטובה האישית; ציור כל יומרה אופוזציונית כנסיון להפיל את המשטר; ולאחרונה גם דרישה להתעלם משחיתות אישית. כעת, ניתן לטעון לטובת כללי היסוד הללו בשני טיעונים: הראשון הוא שיש לנו סולידריות חברתית ורצון להגיע לטוב משותף. אבל כנראה שאת זה אין - וצריך רק לשמוע את נתניהו האב לואט את המילה שמאל בכזה בוז ושנאה כדי להסיק די בודאות שאין הרבה שאיפה לטוב משותף. השני הוא טעיון תועלתני, שהכללים האלה מגבילים אותך כשיש לך כח אבל הם יגנו עליך כאשר לא יהיה לך כח; זה הטיעון שקלמן ליבסקינד לאחרונה הפנה כנגד בצלאל סמוטריץ' ביחס לשחיתות נתניהו. התשובה לכך של נתניהו הבן (כמייצג) היא פשוטה: אדאג שתמיד יהיה לי את הכח.

אני לא בטוח שיש לי סיום אופטימי. אני לא יודע אם התהליך הזה יעצר. אבל מה שלמדתי כהסטוריון הוא שאי אפשר לדעת את העתיד. אני מאמין שרוב הציבור רוצה בטוב משותף, ולכן אני יכול לקוות שבשלב כזה או אחר תאוות הכח חסרת הגבולות תרחיק מספיק חלקים מהציבור. זו נסיון לנימת סיום אופטימית, אם כי יום שבו ישראלים כה רבים מתאמצים לתמוך בנאצים הוא יום לא קל לאופטימיות.