אם לא ראיתם, פנו לכם שעה וחצי וחמישה דולר וצפו בדיבייט בין ג'ון סטוארט לבין ביל אוריילי. הוא מרתק. (אני לא מאמבד כי אי אפשר; חברת ההפקות של אוריילי שהפיקה את הדיבייט תפסה די מהר את סרטוני היו-טיוב של הדיבייט).
מצד אחד, הוא מעורר קנאה; רמת השליטה בפרטים בדיבייט הרבה יותר גבוהה ממה שהייתי מצפה מרוב העיתונאים שלנו למשל (ודי אם נשווה למשל לראיון של יאיר לפיד באולפן ששי, שם השאלה שכל הזמן הקפידו לשאול אותו הוא מי האנשים שהצליח כבר לגייס ולא איזה משהו מהותי על תוכניותיו והצעותיו למשל. זה לא כל העיתונאים שלנו - יש ששולטים בחומר ושואלים שאלות רלוונטיות. אבל לא הרבה).
מצד שני, הדיבייט הזה מאיר בזרקור בוהק את הבעיה העיקרית בשיח הציבורי האמריקאי כיום, וזה שאין כבר שיח ציבורי בעצם; יש תיבות תהודה נפרדות, של הימין ושל השמאל, וכל צופה בוחר לצפות בחדשות שמתאימות לתפיסה שלו. חדשות אידיאולוגיות זה לא בהכרח רע (בעידן העיתונות המפלגתית בישראל למשל זה לא מנע שיח ציבורי) אבל המצב הוא יותר מעיתונות מפלגתית: בין הימין והשמאל לא מתבצע בכלל שיח. ולכן הדיבייט הזה - שהוא בסך הכל אירוע בידורי - היה בין ההזדמנויות הבודדות במסע הבחירות הזה בו ניתן היה לצפות בדובר מהשמאל ומהימין באמת מתווכחים זה עם זה, דנים זה עם זה ומאתגרים זה את זה. (לכאורה זה גם מה שדיבייטים אמיתיים אמורים לעשות אבל רובם מתגלגלים לתחרות talking points בלי באמת שיח)
ג'ון סטוארט היה כמובן הרבה יותר טוב לדעתי, למרות שאוריילי כן העלה כמה נקודות שהשמאל לא מתמודד איתן כראוי - למשל, המדיניות המבולבלת של אובמה כלפי האביב הערבי, או הצורך להתמודד עם הכשל הפיננסי של הביטוח הלאומי ומדיקייר. אבל סטוארט היה הרבה יותר חזק. ובפרט, שתי נקודות בדיבייט היו ממש מדהימות לדעתי.
בראשונה, בערך באיזור הדקה ה30, סטוארט לוקח את משפחתו של אוריילי עצמו כמי שנהנתה מתמיכה ממשלתית - אביו זכה לדיוק מסובסד בהיותו חייל משחורר ממלחה"ע השניה, במסגרת חוק החיילים המשוחררים של FDR; החינוך בלויטון, הפרבר הראשון באמריקה, שבו גדל אוריילי, היה חינם, ועוד. והשיא הוא ביחס לתביעת נכות: אוריילי טען קודם בלהט על עליה דרמטית בתביעות הנכות של אמריקאים בזמן אובמה, בשל תרבות ה"מגיע לי" שהוא השליט. וסטוארט סיים את סקירתו על הקריירה של אביו של ארויילי בכך שהוא (האבא) תבע תביעת - ואז הוא שואל את אוריילי:
הנקודה השניה היא כאשר שואלים את אוריילי ואת סטוארט איך הם היו מעצבים את מערכת הבריאות. אוריילי מציג עקרונות, שאם היו ממשיכים להכריח אותו לפרט אותם הוא היה מגלה שהם נפרטים לחוק הבריאות של אובמה. וסטוארט מעלה טיעון שכבר נשכח, למרות שבעבר הוא היה מרכזי בדרישה לרפורמה, והוא שיש עיוות אדיר בכך שביטוח הבריאות קשור במקום העבודה. ולכן הוא גם מציע הצעה שנעלמה לחלוטין כבר מהשיח (ובעבר, היא היתה ההצעה שדמוקרטים שאפו אליה) והיא מערכת בריאות ממלכתית. אוריילי, כמובן, מתפלץ: הממשלה לא מסוגלת לנהל מערכת כזו! ואז סטוארט שואל שאלה שתופסת את אוריילי לגמרי לא מוכן: למה בעצם? למה הממשלה כן מסוגלת לנהל את הצבא למשל, ולא את מערכת הבריאות?
כעת, אני יכול לחשוב על כמה תשובות: למשל, שבאמת הממשלה לא מנהלת את הצבא טוב אבל אם נפריט את הצבא נתגלגל לאנרכיה מוחלטת. או למשל, שמכיוון שלצבא יש שליטה טוטליטרית בפעולות חייליו, יש לו יכולת לבצע איתם פעולות שמערכות ממשלתיות אחרות לא יכולות. ועוד ועוד (כמובן, יש גם טיעוני נגד; אני לא חושב שבהכרח הממשלה לא מסוגלת לנהל את מערכת בריאות. רק רציתי להראות שהשאלה הזו בהחלט debatable). אבל אוריילי היה כל כך המום שהתשובה הכי טובה שהוא יכול לתת היה ש"יש לנו מסורת על איך מנהלים צבא". כשסטוארט התפקע מצחוק מהתשובה הזו אוריילי נטש אותה אבל לא באמת היה מסוגל לתת תשובה, כי זו פשוט אקסיומה של הימין: ממשלה לא מסוגלת לנהל. היא בזבזנית ומשוחתת. כמובן, חוץ מהצבא, לצבא צריך תמיד להגדיל תקציבים.
אני לא אומר שבהכרח זה לא נכון, יש טיעונים בעד הטענה הזו. אבל צריך להביא אותם, ולבחון אותם, והם לא תמיד נכונים. זו לא אקסיומה. ואם יש משהו שהדיבייט הזה הועיל לשיח הציבורי האמריקאי הוא שאולי איזה צופה יבחן את האקסיומות שלו ויבדוק האם הן באמת תקפות.
אה, והיה גם מצחיק. תצפו, שוה את $5 שלכם.
מצד אחד, הוא מעורר קנאה; רמת השליטה בפרטים בדיבייט הרבה יותר גבוהה ממה שהייתי מצפה מרוב העיתונאים שלנו למשל (ודי אם נשווה למשל לראיון של יאיר לפיד באולפן ששי, שם השאלה שכל הזמן הקפידו לשאול אותו הוא מי האנשים שהצליח כבר לגייס ולא איזה משהו מהותי על תוכניותיו והצעותיו למשל. זה לא כל העיתונאים שלנו - יש ששולטים בחומר ושואלים שאלות רלוונטיות. אבל לא הרבה).
מצד שני, הדיבייט הזה מאיר בזרקור בוהק את הבעיה העיקרית בשיח הציבורי האמריקאי כיום, וזה שאין כבר שיח ציבורי בעצם; יש תיבות תהודה נפרדות, של הימין ושל השמאל, וכל צופה בוחר לצפות בחדשות שמתאימות לתפיסה שלו. חדשות אידיאולוגיות זה לא בהכרח רע (בעידן העיתונות המפלגתית בישראל למשל זה לא מנע שיח ציבורי) אבל המצב הוא יותר מעיתונות מפלגתית: בין הימין והשמאל לא מתבצע בכלל שיח. ולכן הדיבייט הזה - שהוא בסך הכל אירוע בידורי - היה בין ההזדמנויות הבודדות במסע הבחירות הזה בו ניתן היה לצפות בדובר מהשמאל ומהימין באמת מתווכחים זה עם זה, דנים זה עם זה ומאתגרים זה את זה. (לכאורה זה גם מה שדיבייטים אמיתיים אמורים לעשות אבל רובם מתגלגלים לתחרות talking points בלי באמת שיח)
ג'ון סטוארט היה כמובן הרבה יותר טוב לדעתי, למרות שאוריילי כן העלה כמה נקודות שהשמאל לא מתמודד איתן כראוי - למשל, המדיניות המבולבלת של אובמה כלפי האביב הערבי, או הצורך להתמודד עם הכשל הפיננסי של הביטוח הלאומי ומדיקייר. אבל סטוארט היה הרבה יותר חזק. ובפרט, שתי נקודות בדיבייט היו ממש מדהימות לדעתי.
בראשונה, בערך באיזור הדקה ה30, סטוארט לוקח את משפחתו של אוריילי עצמו כמי שנהנתה מתמיכה ממשלתית - אביו זכה לדיוק מסובסד בהיותו חייל משחורר ממלחה"ע השניה, במסגרת חוק החיילים המשוחררים של FDR; החינוך בלויטון, הפרבר הראשון באמריקה, שבו גדל אוריילי, היה חינם, ועוד. והשיא הוא ביחס לתביעת נכות: אוריילי טען קודם בלהט על עליה דרמטית בתביעות הנכות של אמריקאים בזמן אובמה, בשל תרבות ה"מגיע לי" שהוא השליט. וסטוארט סיים את סקירתו על הקריירה של אביו של ארויילי בכך שהוא (האבא) תבע תביעת - ואז הוא שואל את אוריילי:
סטוארט: תביעה של מה?ואז הדיון ממשיך האם יש טעם להבחין בין השוק הפרטי לממשלה בהקשר הזה. כמובן, סטוארט היה כאן דמגוג מוחלט. ויכול להיות שיש טעם באבחנה שאוריילי מבחין בין תביעה ממעסיק פרטי לבין תביעה מהממשלה (למרות שיש גם טיעונים כנגד). הרגע הזה מדהים לא בגלל התוכן שלו אלא בגלל העובדה שכאשר הוא מועמד מול עובדה לא נוחה, האיסטינקט הראשוני של אוריילי הוא לשקר, והוא היה עומד בשקרו אם סטוארט לא היה מרמז שיש לו הוכחה נגדית. והנה כל הסיבה שפוקס ניוז הפכה לBullshit Mountain (בלשון הזהב של סטוארט) על רגל אחת.
אוריילי: לא יודע. ביטוח לאומי?
סטוארט: לא. תביעת נכות.
אוריילי: לא נכון.
שתיקה מביכה. ואז סטוארט מכניס את ידו לפנים הז'קט, כאילו הוא הולך להוציא מסמך.
אוריילי 'נזכר': אה! זה! אבל זו תביעת נכות מחברה פרטית!
הנקודה השניה היא כאשר שואלים את אוריילי ואת סטוארט איך הם היו מעצבים את מערכת הבריאות. אוריילי מציג עקרונות, שאם היו ממשיכים להכריח אותו לפרט אותם הוא היה מגלה שהם נפרטים לחוק הבריאות של אובמה. וסטוארט מעלה טיעון שכבר נשכח, למרות שבעבר הוא היה מרכזי בדרישה לרפורמה, והוא שיש עיוות אדיר בכך שביטוח הבריאות קשור במקום העבודה. ולכן הוא גם מציע הצעה שנעלמה לחלוטין כבר מהשיח (ובעבר, היא היתה ההצעה שדמוקרטים שאפו אליה) והיא מערכת בריאות ממלכתית. אוריילי, כמובן, מתפלץ: הממשלה לא מסוגלת לנהל מערכת כזו! ואז סטוארט שואל שאלה שתופסת את אוריילי לגמרי לא מוכן: למה בעצם? למה הממשלה כן מסוגלת לנהל את הצבא למשל, ולא את מערכת הבריאות?
כעת, אני יכול לחשוב על כמה תשובות: למשל, שבאמת הממשלה לא מנהלת את הצבא טוב אבל אם נפריט את הצבא נתגלגל לאנרכיה מוחלטת. או למשל, שמכיוון שלצבא יש שליטה טוטליטרית בפעולות חייליו, יש לו יכולת לבצע איתם פעולות שמערכות ממשלתיות אחרות לא יכולות. ועוד ועוד (כמובן, יש גם טיעוני נגד; אני לא חושב שבהכרח הממשלה לא מסוגלת לנהל את מערכת בריאות. רק רציתי להראות שהשאלה הזו בהחלט debatable). אבל אוריילי היה כל כך המום שהתשובה הכי טובה שהוא יכול לתת היה ש"יש לנו מסורת על איך מנהלים צבא". כשסטוארט התפקע מצחוק מהתשובה הזו אוריילי נטש אותה אבל לא באמת היה מסוגל לתת תשובה, כי זו פשוט אקסיומה של הימין: ממשלה לא מסוגלת לנהל. היא בזבזנית ומשוחתת. כמובן, חוץ מהצבא, לצבא צריך תמיד להגדיל תקציבים.
אני לא אומר שבהכרח זה לא נכון, יש טיעונים בעד הטענה הזו. אבל צריך להביא אותם, ולבחון אותם, והם לא תמיד נכונים. זו לא אקסיומה. ואם יש משהו שהדיבייט הזה הועיל לשיח הציבורי האמריקאי הוא שאולי איזה צופה יבחן את האקסיומות שלו ויבדוק האם הן באמת תקפות.
אה, והיה גם מצחיק. תצפו, שוה את $5 שלכם.
למה אם אבא של אוריילי תובע תביעת נכות זה מחליש את הטיעון של אוריילי על תביעות נכות?
השבמחקנשמע לי כמו טיעון לא קשור.
אגב, מה אתה אומר על הדיווחים בעיתונות על המהפך של רומני?
הטענה של אוריילי היא שהגידול בתביעות הנכות הוא בשל התפשטות תפיסת ה"מגיע לי". במשתמע, הוא פקפק בלגיטימיות של כל תביעות הנכות; אם אוריילי בעצמו נהנה מהם (באמתעות הכסף שירש מאביו) - יש בכך צביעות.
מחקמכל מקום, הטיעון עצמו הוא לא מה שהרשים אותי - אם אוריילי היה אומר "אבא שלי לא קשור לעניין, אל תהיה דמגוג" הוא היה סוגר את הסיפור וגם מוציא את סטוארט קטן. מה שהדהים אותי היה שהאינסטינקט שלו היה לשקר, והוא לא חזר בו אלא כשסטוארט איים להוציא הוכחה.
לגבי המהפך - על פניו נראה כשנוי משמעותי, אם כי לא קיצוני כמו שחלק מכלי התקשורת הציגו אותו - לפי רוב הממוצעים אובמה עדיין ביתרון קל. אבל המידע עדיין מאוד רועש - הסקרים די שונים זה מזה. צריך לחכות עוד כמה ימים, כשכל האינופרמציה תחלחל לבוחרים, עד שנדע בודאות מה באמת קורה.