באין חזון יפרע עם

לפני חצי שנה, בעת הפסטיבל התקשורתי סביב מותו של פרופ' נתניהו - הסטורון מדיביואלי ממוצע למדי שהעובדה שבנו הוא ראש הממשלה הביאה את העיתונות להתיחס אליו משל היה האינטלקטואל הגדול ביותר של העם היהודי מאז משה מנדלסון -  פרסם הארץ ראיון של ארי שביט עם בנציון נתניהו מ1998. הועדה הרוחנית של הבלוג הפנתה אותי אליו, ובצדק: הראיון הזה באמת ראוי לפוסט, למרות היותו ארוך למדי, ודי מתיש לקריאה. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, מה גם שהמרחק בזמן פוטר אותי מחובת אחרי מות קדושים אמור.

בקריאה ראשונה, הראיון הזה הדהים אותי בשתי רמות.
ראשית, עד הראיון הזה עוד לא ראיתי מישהו שמתגעגע בצורה כל כך ישירה ומודעת לימי הביניים. לא באופן מטאפורי, וגם לא באיזה סאבטקסט עדין: נתניהו מכריז בגלוי שהמקום והזמן הראויים להערכה בעיניו הם ספרד של המאות ה12-15. והסיבה שהוא מעריך את ספרד של אותה התקופה הוא חדות המלחמה והמוות שלה. (במחשבה שני, יש עוד אדם שהעריץ במידה כזו את ספרד של הרקונקיסטה, ומאותן סיבות: הגנרליסמו פרנסיסקו פרנקו)
ושנית, הפער הכל כך מדהים בין היומרות של פרופ' נתניהו לבין איכות הניתוח שלו. נתניהו מאמן באמת ובתמים שהוא היחיד במדינת ישראל שמבין את המצב ואת התהליכים ההסטוריים לעומקם, שחודר לנבכי התהליך ההסטורי עצמו; אבל מאידך בראיון עצמו הוא מתגלה כמי שמנותק באופן תהומי מהבנת הנקודה ההיסטורית שבה אנו נמצאים בימנו; ובפרט, מתפיסת זכויות האדם והאזרח שהפכה מובנת מאליה בעולם המערבי (שהיה רוצה לראות עצמו חלק ממנו) מאז סיום הקולוניאליזם, שלא מאפשרת עוד לשלוט באוכלוסיית נתינים חסרי זכויות אזרח כעניין של מה בכך. לא זו בלבד שהוא לא רואה כל בעיה בהנצחת מצב של שלטון ג'ים קראו גזעני בגדה, בו ליהודים יש אזרחות ולפלסטינים אין (אלא אם הם יהיו ילדים טובים ואז נתניהו אולי יאות לתת להם);הוא אפילו לא מבין את האינטואיציות המוסריות הבסיסיות שעומדות בבסיס ההתנגדות למצב הזה - התנגדות שהיא העמדה הרווחת בכל העולם המערבי חוץ מברח' הפורצים 4. הוא כל כך מנותק מהבנת תקופתנו שהוא חייב ליחס את ההתנגדות הבסיסית למצב הזה לאנטישמיות (מצד אומות העולם) ולחולשה הפנימית בעם היהודי (מצד היהודים). עם כזה כשלון בהבנה הסטורית, לא מפתיע שהוא לא קיבל משרה באוניברסיטה העברית.

מכל מקום, לא זו הסיבה שהועדה הרוחנית הפנתה אותי לפוסט. הסיבה היא ניתוח מניעיו של ביבי נתניהו, לא של אביו. ותיקי הבלוג בודאי זוכרים את הפוסט על שווי משקל יציב ולא יציב. שם טענתי, בקצרה, שמטרתו העיקרית של ביבי בבואו למשול היא לא לעשות דבר, לנסות לשמר בכח את הסטטוס קוו שכן כל שנוי יקריס את המערכת הישראלית פלסטינית לשווי המשקל היציב של שתי מדינות (יקריס במובן הקוונטי, לא במובן שיפוטי כלשהו). וטענה הועדה הרוחנית שלא כך הוא. הראיון של פרופ' נתניהו - שהיה כידוע מוערץ על ידי בנו - מסביר את המניעים העיקריים במהלכיו של ביבי:

המשימה המוטלת עליו היום היא קשה ביותר. קשה ביותר. למרות החולשות הגדולות של העם הזה, ביבי מנסה לחלץ אותנו מהמלכודת של אוסלו, הוא מנסה לצמצם את הסכנות שהסכם זה הכניס אותנו לתוכן ולמנוע הקמתה של מדינה ערבית. כי הוא יודע שאם מדינה כזו תוקם מצבנו יהיה חמור. לכן יום ולילה הוא חושב על עניין זה. על עניין זה ועל האיום הבליסטי. כשיש לו חמישה רגעים לדבר אתי, הוא מדבר אך ורק על שני הנושאים האלה.

כלומר, מטרתו של נתניהו היא להפסיק, ובמידת האפשר להפוך את כיוונו, של תהליך ההפרדות בין העמים, אך מבלי לומר זאת בגלוי. ובכך - טוענת הועדה הרוחנית - נתניהו הצליח; התהליך המדיני משותק; השמאל הישראלי התכווץ לכדי קבוצה שולית, עד כדי שאפילו יו"ר מפלגת העבודה מתחמקת מעניינים מדיניים כמו מאש כדי לא להתפס כ"שמאלנית".

חלקית הטיעון הזה שכנע אותי. במידה רבה אני חושב שנתניהו מנסה בכל כהונותיו לעצור עד כמה שהוא יכול את תהליך ההפרדות; התהליך המדיני כיום באמת מוקפא, ההתנחלויות מתרחבות, וחוקים חדשים קמים חדשות לבקרים כדי להצר את צעדיו של המשאל המדיני (אני מעולם לא האמנתי שחוקי השגעון - חוק העמותות, חוק החרם וכו' - באו מצד גורמי ימין בליכוד בנגידו לעמדתו של נתניהו; גם אם הוא לא היה חלק מהמלך ברור שאם הוא לא היה מעוניין זה לא היה קורה). ואפשר לראות את שיאו של התהליך בטקס יום הזכרון לרבין בכנסת ביום ראשון (הפרוטוקול כאן, זהירות, וורד), בו בחר רובי ריבלין להספיד את "קונספצית אוסלו"; וביבי לא אמר זאת במפורש, אבל במובלע זה גם היה המסר שלו, בדיוק כמצוות אביו: להתנגד לתהליך אבל במסווה, כדי שלא יבינו באמריקה. מה דוגמה טובה יותר לנצחון הימין?
בא נאומה של שלי יחימוביץ' והפך את הקערה על פיה. יחימוביץ' התחילה דווקא בנושאים האהובים עליה, הנושאים הכלכליים (רבין היה הראשון שהטיל מס על רווחי הון, הממשלה האחרונה שבה אי השוויון קטן, הממשלה שהגדילה באופן דרמטי את תקציב החינוך) ונראה היה כי היא מתחמקת מתשובה מדינית ואין לך שיאו של נצחון הימין מזה. אלא שאז סיימה יחימוביץ' את נאומה בקטעים הבאים (שאני חושב שהיא לא קראה מן הכתב, אבל אני לא בטוח כי שמעתי ברדיו):

אדוני היושב-ראש, חברי היקר לי, רובי, אחרי ששמעתי את נאומך נאלצתי לשנות את מה שהתכוונתי לומר מלכתחילה. אבל על הדברים האלה, שאמרתי קודם, לא ויתרתי משום שההצגה הקיצונית, אני מצטערת לומר, של הפתרון לסכסוך המתמשך בינינו ובין שכנינו שוב זורקת אותנו לרגרסיה, למקום אחר שבו אנחנו עוסקים אך ורק בסוגיית הגבולות ושוכחים שגם יש לנו מדינה; משום שהדברים שאמרת כאן, רובי, מטלטלים אותנו שוב טלטלה עזה לאותו שסע עמוק שכבר אינו קיים באמת. הוא לא קיים באמת משום שהציבור בישראל, כמעט כל-כולו, לא רוצה עוד בחזון שהצגת, הוא לא מעוניין בו. אין כמעט אדם בישראל שרוצה לחיות במדינה דו-לאומית, שזו המשמעות הישירה והקשה להחריד של דבריך, רובי. הדברים האלה לא עולים בקנה אחד אפילו עם עמדתם של רוב מצביעי הליכוד, ואפילו לא עם עמדתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. מי מאזרחי ישראל מבקש לחיות במדינה דו-לאומית? מי מוכן לוותר על החזון הציוני של מדינה יהודית ודמוקרטית? איזו מדינה בדיוק תהיה לנו כאן בין הים לירדן? האם יהיה כאן רוב יהודי? איזו שיטת הצבעה תהיה כאן? האם יהיו כאלה שזכאים להצביע וכאלה שלא זכאים להצביע? איך נשמור על צביוננו כעם?כן, הפתרון הזה – "הפתרון" במירכאות – של מדינה דו-לאומית נשמע כעת, למרבה הצער, גם בשוליים הקיצוניים של השמאל. צריך להודות בזה. הוא נשמע גם שם, וגם בשוליים הקיצוניים של הימין. מפיך, רובי חברי, אני מודה, זה נשמע קשה מנשוא וקשה לעיכול. אין ספק שזכותך להביע את עמדתך, ואני משתמשת בזכותי לבקר קשות את העמדה הזאת שהיא כל כך מסוכנת לחזון הציוני.

 יחימוביץ' טוענת שאין טעם בויכוח המדיני לא כי הימין ניצח אלא כי השמאל ניצח. אפשר להתוכח על האסטרטגיה של יחימוביץ' בהדגשה כל כך קיצונית של נושאי החברה והכלכלה אבל זה לא העניין שלי כעת; הטיעון שלה לגבי הציבור בישראל נכון - כך למשל, בסקר ה"אפרטהייד" המפורסם (שההצגה שלו היו הטעיה נוסח "הארץ" במירעו) פחות מ40% מהציבור תומכים בסיפוח הגדה (וזה כולל את הערבים שתומכים בסיפוח הגדה כדרך לביטול אופיה היהודי של ישראל). מאז אוסלו, תהליך ההפרדות בין העמים הולך בכיוון אחד - החל בעזה ויריחו, היציאה מערי הגדה, ההתנתקות, וכלה בגבעת האולפנה; וכל נסיגה שכזו יצרה מצב קבוע בו אין מישהו בישראל שמציע לחזור ולכבוש את השטחים הללו דרך קבע. גם בחומת מגן וגם בעופרת יצוקה כבר מתחילת המבצע כל המנהיגות הישראלית טרחה להדגיש שאין מטרתה כיבוש של קבע ואכן צה"ל יצא מהשטחים בסיום המבצע. ואפילו נתניהו עצמו, אם כל מה שינסה לצייר עצמו כמתנגד הנסיגות הגדול, רשום בהסטוריה כמי שהצביע בעד ההתנתקות וכמי שנשא את נאום בר אילן.

לא שאני חושב שנתניהו באמת מאמין בתהליך ההפרדות. הוא מנסה באמת לבלום אותו ככל יכולתו. אבל זהו תהליך עם אינרציה משל עצמו ונתניהו יכול לבלום אותו רק אם הוא כל הזמן בשלטון ורק במהלכים מתחת לפני השטח. ברמת החזון, ברמת המטרה, אין לנתניהו הגדרת חזון ומטרה, כמו שלאביו אין; אין להם פתרון אחר לבעיה הבסיסית של שלטון הג'ים קראוו בגדה (אפילו לרובי ריבלין אין באמת כל שהיה לו לומר הוא שאיכשהו המצב יפתר, מעין גרסא מודרנית של "מין השמים ירחמו" של ר' יוחנן בן תרדיון). אז הוא יכול לנסות לעכב, אבל הנסיון הזה סופו להכשל. אחרי הכל, החוק השני של התרמודינמיקה שולט בכולנו.