מכל הדמויות הפוליטיות בארה"ב מאז מלחה"ע השניה, שני נשיאים התקבעו בתור האלילים של שתי המפלגות הגדולות: ג'ון קנדי ורייגן. שזה די אירוני, כי ממבט ההסטוריה, ואם מסתכלים במבט אובייקטיבי ולא מפלגתי, שניהם היו נשיאים בינוניים במקרה הטוב, אם לא ממש גרועים.
JFK היה סטאר כבר כשנבחר: הוא היה צעיר, וזוהר, ועם משפחה זוהרת, ומרילין מונרו שרה לו "יום הולדת שמח". וכמובן עומד לזכותו הרצח שלו, שקיבע אותו בהסטוריה. אבל מבחינת הישגיו בתפקיד, התמונה מורכבת: הוא ידע לשאת נאומים טובים - ויש מקרים שנאומים כאלה הם חלק חשוב במנהיגות, למשל It is my mission that in 10 years we would have put a man on the moon, או Ich bin ein Berliner. והיו משברים שהוא הגיב להם וניהל אותם טוב: משבר הטילים בקובה, הקמת חומת ברלין. אבל אין הרבה תחומים שבהם יזם והשפיע על ההסטוריה (בניגוד ליורשו ג'ונסון למשל, ש"החברה הגדולה" שלו היתה ההרחבה המשמעותית ביותר של מדינת הרווחה מאז הניו דיל); ופעולות אחרות שלו היו קטסטרופליות, כמו מפרץ החזירים ובעיקר תחילת המעורבות האמריקאית בויאטנאם.
אבל עיקר הפוסט הזה הוא על האליל השני, הלא הוא רייגן. לזכותו עומדים הישגים בני קיימא יותר: חלקו בהאצת קריסתה של ברית המועצות (טענה מקובלת היא ש"מלחמת הכוכבים" שלו, עם כל הגיחוך שבה, הביאה את הסובייטים להשקעה צבאית שכבר לא יכלו לעמוד בה) והיציאה מהמשבר הכלכלי של סוף ימי קרטר לצמיחה מרשימה באמצע שנות ה80. (אני בכוונה לא מכניס כאן את שחרור בני הערובה בטהראן, שייחוסם לרייגן הוא מיתוס מקובל; אמנם, בשביל להשפיל את קרטר סופית, האיראנים שחררו אותם רק כמה שעות לאחר שרייגן הושבע אבל המגעים לשחרורם סוכמו כבר סופית בידי קרטר, ולרייגן לא היה כל חלק בכך). אבל מאידך, גם בתחום השלילי יש לו השפעה משמעותית וארוכת טווח, הלא היא התפשטותה הממארת של עקומת לאפר.
עקומת לאפר היתה עיקר הצידוק הכלכלי של רייגן לקיצוץ החד שקיצץ במסים. בבסיסה הטענה היא שאם נייצג בגרף את תקבולי המדינה ממסים כתלות בשיעור המס, לא נקבל גראף לינארי או אפילו לא מונוטוני עולה (כפי שהיינו מצפים), אלא גראף פאראבולי:
וזאת מכיוון שככל שמעלים את שיעור המס, התמריץ לעבודה יורד ואנשים עובדים פחות ומייצרים פחות. החל מנקודה מסויימת השפעת הירידה בתמריץ לעבודה גדולה יותר מהשפעת העליה בתקבולים כתוצאה מעליית שיעור המס, ולכן החל מנקודה מסויימת ככל שהמדינה תעלה מסים היא למעשה תכניס פחות כסף, או בניסוח הפופולארי יותר: אם תוריד מסים תעודד צמיחה והצמיחה המוגברת תביא לכך שבסוף יהיו יותר תקבולים למדינה. הורדות המסים ישלמו בעד עצמן.
אלט טאב:
התמונה היא השרטוט כפי שארתור לאפר שרטט על מפית בארוחת צהרים ב1974 עם כתבת של הוול סטריט ג'ורנל ועם דיק צ'ייני ודונלד רמספלד, מי שהיו ראש הסגל של ג'ראלד פורד וסגנו באותה התקופה. בעקבות ארוחת הצהריים הזו כתבה הכתבת כתבה שהכניסה את המושג לשיח הציבורי האמריקאי, וצ'ייני וראמספלד אף הם העבירו את הרעיון למי שיהיה הצוות הכלכלי של רייגן.
שיפט אלט טאב.
אז מה הבעיה עם עקומת לאפר? השטן כרגיל בפרטים. בהחלט יתכן, שהורדת מסים מעלה את הצמיחה. השאלה היא בכמה, והאם העליה הזו בצמיחה באמת מכסה את הירידה בגביית המס, ואם כן מתי. גם אם נסכים שהגרף לא מונוטוני עולה לחלוטין ויש לו נקודת מקסימום פנימית (וזו טענה שדרושה הוכחה: ההנחה שב100% התקבול יהיה בהכרח 0 - כלומר אנשים לא יעבדו - בכלל לא מובנת מאליה, כפי שיוכיחו הקיבוצים (לפחות במתכונתם הקלאסית), שבהם ההכנסה למעשה מוסתה ב100% לטובת הקיבוץ ועדיין אנשים עבדו, גם אם לא ברמת פרודוקטיביות מקסימלית), השאלה איפה נקודת המקסימום הזו נמצאת, והאם באמת המדינה נמצאת מימין לה.
אלא שרייגן לא נכנס לפרטים קטנוניים אלה, ועקומת לאפר - והטענה ששיעור המס נמצא מימין לנקודת המקסימום - הפכה לביסוס לצעד הכלכלי המשמעותי של נשיאותו, הלא הוא קיצוצי המסים. ואלה, בתורם, הביאו לעלייה דרמטית בשיעור החוב (בניגוד לתחזיות הרייגוקונומיסטים); למעשה, עד לימיו, החוב הלאומי האמריקאי עלה בשיעור כזה ארבע פעמים בהסטוריה בלבד: במלחמת האזרחים, בשתי מלחמות העולם ובשפל הגדול, כפי שמראה גרף פשוט של שיעור החוב כחלק מהתוצר לאורך ההסטוריה האמריקאית:
(הטבלה ממשרד התקציב הקונגסיאלי, הCBO). העלייה לא היתה חד פעמית: רייגן הפך את המגמה באופן קבוע. ממלחה"ע השניה ועד ימיו החוב הלאומי האמריקאי נשאר פחות או יותר קבוע בערכים דולריים בהתאמה לאינפלציה, ולכן החוב כאחוז מהתוצר ירד (כי יש צמיחה והתוצר עולה). מימיו החוב עלה בקצב כה גבוה, ובאופן עקבי, שהוא הדביק ואף עקף את הצמיחה, ולכן החוב כאחזו מהתוצר רק עלה. וזה מצב קבוע מ81 ועד היום, פרט לימי קלינטון, שהעלאות המסים וסגירת הגירעון שלו ב93 הביאו להפסד הקונגרס לרפובליקאים בשנה שלאחר מכן:
(שוב, הנתונים מהCBO).
קצת רימיתי, מכיוון שעקומת לאפר מדברת רק על צד ההכנסות, וההכנסות ממסים אכן גדלו בזמן רייגן (אם כי בשיעור נמוך יותר מבימי קודמיו). אלא שגם ההוצאות גדלו, בעיקר משתי סיבות: הראשונה היא באופן טבעי, המשק צמח, מה שגרר הוצאות גדולות יותר בהן באופו ישיר - מדיקייר מושפע ממחירי הבריאות שעולים כשיש צמיחה - והן באופן עקיף, יש יותר פעילות כלכלית ולכן צריך יותר אנשים לנהל את התפקידים הפדרליים; והשניה היא הגדלה משמעותית בהוצאות הבטחון. וכאן, יש שתי פרשנויות למה היתה כוונתו של רייגן (או ליתר דיוק של הצוות שלו; הוא היה נוהג לסכם ישיבות באמירה: אתם תחליטו, אני יורד לראות צלילי המוזיקה). האחת היא שהם פשוט טעו. השניה היא שזו היתה חלק מתוכנית דו שלבית: בהתחלה יורידו מסים, יביאו לגירעון ואז הגירעון יכריח את הציבור לקבל קיצוצים בצד ההוצאות, קיצוצים שהרפובליקאים היו מעוניינים בהם אבל הציבור לא, למשל בתוכניות הרווחה הפופולאריות. מכל מקום, קיצוצים לא הגיעו: מאז ימי רייגן ועד ימנו לא היה נשיא שהממשל הפדרלי קטן בימיו; ושני הנשיאים שבכהונתם הממשל הפדרלי גדל בקצב האיטי ביותר מאז רייגן הם ברק אובמה וביל קלינטון.
וכך נותרנו עם המורשת הבאה של רייגן: בצד ההוצאות, הציבור האמריקאי מעוניין לשמר חלק משמעותי מהשירותים שהוא מקבל מהממשל. הגם שה"ממשלה" נתפסת כמסואבת ולא יעילה, והציבור תמיד תומך בקיצוץ שלה, כאשר מגיעים לפרטים, ולתוכניות ספציפיות שצריך לקצץ, אז החלקים העיקריים של הממשל הם בהוצאות שהציבור מעוניין לשמר - גם בחלקים הגדולים כמו הצבא, ביטוח לאומי ותוכניות הבריאות, וגם בחלקים קטנים יותר. אלא שבצד ההכנסות, רייגן הכניס וקיבע בתפיסה הציבורית את הטענה המופרכת שאפשר לקצץ מסים והקיצוץ ישלם בעד עצמו. הטענה מופרכת לא מכיוון שהיא תמיד לא נכונה; יש מקרים שבהם קיצוץ מסים אכן ישלם בעד עצמו. אבל ברוב המקרים, לא. ומי שטוען שכן, צריך לעבוד קשה כדי להסביר ולהוכיח למה באמת זה יקרה; כי כשאתה מקצץ מסים אתה יודע בדיוק ומיד כמה כסף תפסיק לקבל בעקבות הקיצוץ, ואילו הטענה כי צמיחה תפצה על העדר ההכנסות הרבה יותר ספקולטיבית ודרושה הוכחה. אבל השיח הרווח בימין האמריקאי הוא אקסיומטי: כל הורדת מסים תשלם בעד עצמה. והתוצאה היא שבדומה לפופוליזם בצד ההוצאות שרווח אצלנו - שח"כים ושרים מציעים הגדלות לתקציב מבלי לציין מאיפה יבוא הכסף - הוא רווח בארה"ב בצד ההכנסות: הימין בקול אחד תמיד מציע להוריד מסים, ולא חש כל צורך להסביר מאיפה יבוא הכסף, כי "תהיה צמיחה". התוצאה? האמריקאים משלמים היום את שיעור המס הנמוך ביותר מאז ימי אייזנאוור, אבל הם עדיין בטוחים שהם משלמים יותר מדי, ומצפים לקבל את אותה רמת שירותים מהממשלה מבלי לשלם עבורם במסים. והתוצאות של הפופוליזם הזה יכולות להיות מסוכנות בארה"ב כמו שהן מסוכנות אצלנו.
נ.ב. 1: נזכרתי בגלל דיוני תוכנית המס של מיט רומני: הטענה העיקרית שלו היא שאי אפשר להעריך את ההפסד בתקבולים בעקבות קיצוצי המס שלו כי הם יביאו צמיחה.
נ.ב. 2: כדאי לזכור את הפוסט הזה כאשר נתניהו מנסה להצדיק את קיצוצי המסים שלו.
JFK היה סטאר כבר כשנבחר: הוא היה צעיר, וזוהר, ועם משפחה זוהרת, ומרילין מונרו שרה לו "יום הולדת שמח". וכמובן עומד לזכותו הרצח שלו, שקיבע אותו בהסטוריה. אבל מבחינת הישגיו בתפקיד, התמונה מורכבת: הוא ידע לשאת נאומים טובים - ויש מקרים שנאומים כאלה הם חלק חשוב במנהיגות, למשל It is my mission that in 10 years we would have put a man on the moon, או Ich bin ein Berliner. והיו משברים שהוא הגיב להם וניהל אותם טוב: משבר הטילים בקובה, הקמת חומת ברלין. אבל אין הרבה תחומים שבהם יזם והשפיע על ההסטוריה (בניגוד ליורשו ג'ונסון למשל, ש"החברה הגדולה" שלו היתה ההרחבה המשמעותית ביותר של מדינת הרווחה מאז הניו דיל); ופעולות אחרות שלו היו קטסטרופליות, כמו מפרץ החזירים ובעיקר תחילת המעורבות האמריקאית בויאטנאם.
אבל עיקר הפוסט הזה הוא על האליל השני, הלא הוא רייגן. לזכותו עומדים הישגים בני קיימא יותר: חלקו בהאצת קריסתה של ברית המועצות (טענה מקובלת היא ש"מלחמת הכוכבים" שלו, עם כל הגיחוך שבה, הביאה את הסובייטים להשקעה צבאית שכבר לא יכלו לעמוד בה) והיציאה מהמשבר הכלכלי של סוף ימי קרטר לצמיחה מרשימה באמצע שנות ה80. (אני בכוונה לא מכניס כאן את שחרור בני הערובה בטהראן, שייחוסם לרייגן הוא מיתוס מקובל; אמנם, בשביל להשפיל את קרטר סופית, האיראנים שחררו אותם רק כמה שעות לאחר שרייגן הושבע אבל המגעים לשחרורם סוכמו כבר סופית בידי קרטר, ולרייגן לא היה כל חלק בכך). אבל מאידך, גם בתחום השלילי יש לו השפעה משמעותית וארוכת טווח, הלא היא התפשטותה הממארת של עקומת לאפר.
עקומת לאפר היתה עיקר הצידוק הכלכלי של רייגן לקיצוץ החד שקיצץ במסים. בבסיסה הטענה היא שאם נייצג בגרף את תקבולי המדינה ממסים כתלות בשיעור המס, לא נקבל גראף לינארי או אפילו לא מונוטוני עולה (כפי שהיינו מצפים), אלא גראף פאראבולי:
אלט טאב:
התמונה היא השרטוט כפי שארתור לאפר שרטט על מפית בארוחת צהרים ב1974 עם כתבת של הוול סטריט ג'ורנל ועם דיק צ'ייני ודונלד רמספלד, מי שהיו ראש הסגל של ג'ראלד פורד וסגנו באותה התקופה. בעקבות ארוחת הצהריים הזו כתבה הכתבת כתבה שהכניסה את המושג לשיח הציבורי האמריקאי, וצ'ייני וראמספלד אף הם העבירו את הרעיון למי שיהיה הצוות הכלכלי של רייגן.
שיפט אלט טאב.
אז מה הבעיה עם עקומת לאפר? השטן כרגיל בפרטים. בהחלט יתכן, שהורדת מסים מעלה את הצמיחה. השאלה היא בכמה, והאם העליה הזו בצמיחה באמת מכסה את הירידה בגביית המס, ואם כן מתי. גם אם נסכים שהגרף לא מונוטוני עולה לחלוטין ויש לו נקודת מקסימום פנימית (וזו טענה שדרושה הוכחה: ההנחה שב100% התקבול יהיה בהכרח 0 - כלומר אנשים לא יעבדו - בכלל לא מובנת מאליה, כפי שיוכיחו הקיבוצים (לפחות במתכונתם הקלאסית), שבהם ההכנסה למעשה מוסתה ב100% לטובת הקיבוץ ועדיין אנשים עבדו, גם אם לא ברמת פרודוקטיביות מקסימלית), השאלה איפה נקודת המקסימום הזו נמצאת, והאם באמת המדינה נמצאת מימין לה.
אלא שרייגן לא נכנס לפרטים קטנוניים אלה, ועקומת לאפר - והטענה ששיעור המס נמצא מימין לנקודת המקסימום - הפכה לביסוס לצעד הכלכלי המשמעותי של נשיאותו, הלא הוא קיצוצי המסים. ואלה, בתורם, הביאו לעלייה דרמטית בשיעור החוב (בניגוד לתחזיות הרייגוקונומיסטים); למעשה, עד לימיו, החוב הלאומי האמריקאי עלה בשיעור כזה ארבע פעמים בהסטוריה בלבד: במלחמת האזרחים, בשתי מלחמות העולם ובשפל הגדול, כפי שמראה גרף פשוט של שיעור החוב כחלק מהתוצר לאורך ההסטוריה האמריקאית:
קצת רימיתי, מכיוון שעקומת לאפר מדברת רק על צד ההכנסות, וההכנסות ממסים אכן גדלו בזמן רייגן (אם כי בשיעור נמוך יותר מבימי קודמיו). אלא שגם ההוצאות גדלו, בעיקר משתי סיבות: הראשונה היא באופן טבעי, המשק צמח, מה שגרר הוצאות גדולות יותר בהן באופו ישיר - מדיקייר מושפע ממחירי הבריאות שעולים כשיש צמיחה - והן באופן עקיף, יש יותר פעילות כלכלית ולכן צריך יותר אנשים לנהל את התפקידים הפדרליים; והשניה היא הגדלה משמעותית בהוצאות הבטחון. וכאן, יש שתי פרשנויות למה היתה כוונתו של רייגן (או ליתר דיוק של הצוות שלו; הוא היה נוהג לסכם ישיבות באמירה: אתם תחליטו, אני יורד לראות צלילי המוזיקה). האחת היא שהם פשוט טעו. השניה היא שזו היתה חלק מתוכנית דו שלבית: בהתחלה יורידו מסים, יביאו לגירעון ואז הגירעון יכריח את הציבור לקבל קיצוצים בצד ההוצאות, קיצוצים שהרפובליקאים היו מעוניינים בהם אבל הציבור לא, למשל בתוכניות הרווחה הפופולאריות. מכל מקום, קיצוצים לא הגיעו: מאז ימי רייגן ועד ימנו לא היה נשיא שהממשל הפדרלי קטן בימיו; ושני הנשיאים שבכהונתם הממשל הפדרלי גדל בקצב האיטי ביותר מאז רייגן הם ברק אובמה וביל קלינטון.
וכך נותרנו עם המורשת הבאה של רייגן: בצד ההוצאות, הציבור האמריקאי מעוניין לשמר חלק משמעותי מהשירותים שהוא מקבל מהממשל. הגם שה"ממשלה" נתפסת כמסואבת ולא יעילה, והציבור תמיד תומך בקיצוץ שלה, כאשר מגיעים לפרטים, ולתוכניות ספציפיות שצריך לקצץ, אז החלקים העיקריים של הממשל הם בהוצאות שהציבור מעוניין לשמר - גם בחלקים הגדולים כמו הצבא, ביטוח לאומי ותוכניות הבריאות, וגם בחלקים קטנים יותר. אלא שבצד ההכנסות, רייגן הכניס וקיבע בתפיסה הציבורית את הטענה המופרכת שאפשר לקצץ מסים והקיצוץ ישלם בעד עצמו. הטענה מופרכת לא מכיוון שהיא תמיד לא נכונה; יש מקרים שבהם קיצוץ מסים אכן ישלם בעד עצמו. אבל ברוב המקרים, לא. ומי שטוען שכן, צריך לעבוד קשה כדי להסביר ולהוכיח למה באמת זה יקרה; כי כשאתה מקצץ מסים אתה יודע בדיוק ומיד כמה כסף תפסיק לקבל בעקבות הקיצוץ, ואילו הטענה כי צמיחה תפצה על העדר ההכנסות הרבה יותר ספקולטיבית ודרושה הוכחה. אבל השיח הרווח בימין האמריקאי הוא אקסיומטי: כל הורדת מסים תשלם בעד עצמה. והתוצאה היא שבדומה לפופוליזם בצד ההוצאות שרווח אצלנו - שח"כים ושרים מציעים הגדלות לתקציב מבלי לציין מאיפה יבוא הכסף - הוא רווח בארה"ב בצד ההכנסות: הימין בקול אחד תמיד מציע להוריד מסים, ולא חש כל צורך להסביר מאיפה יבוא הכסף, כי "תהיה צמיחה". התוצאה? האמריקאים משלמים היום את שיעור המס הנמוך ביותר מאז ימי אייזנאוור, אבל הם עדיין בטוחים שהם משלמים יותר מדי, ומצפים לקבל את אותה רמת שירותים מהממשלה מבלי לשלם עבורם במסים. והתוצאות של הפופוליזם הזה יכולות להיות מסוכנות בארה"ב כמו שהן מסוכנות אצלנו.
נ.ב. 1: נזכרתי בגלל דיוני תוכנית המס של מיט רומני: הטענה העיקרית שלו היא שאי אפשר להעריך את ההפסד בתקבולים בעקבות קיצוצי המס שלו כי הם יביאו צמיחה.
נ.ב. 2: כדאי לזכור את הפוסט הזה כאשר נתניהו מנסה להצדיק את קיצוצי המסים שלו.
אכן עקומת לאפר היא אחת הרעות החולות הגרועות ביותר של אמונת הכלכלה הניאו-ליברלית. אני מרשה לעצמי לתת כאן קישור לפוסט שכתבתי לפני מספר שנים על עקומה זו, ועל נסיון נואל להצדיק אותה עם נתונים אמפיריים. http://www.sci-princess.info/archives/332
השבמחקפוסט טוב. תודה!
מחק