בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שני, 24 בדצמבר 2012

סיפור על מסים, חובות וצוק

סיפורנו מתחיל אי אז ב2001, אז העביר הנשיא בוש את אחת מהתוכניות הכלכליות השנויות במחלוקת שלו, קצוצי מסים נרחבים בעיקר לרמות ההכנסה הגבוהות. הדמוקרטים התנגדו לתוכנית בכל מאודם ולכן הטילו עליה פיליבסטר בסנט, ומכיוון שלרפובליקאים לא היה רוב של 60 סנטורים, הם לא יכלו לשבור את הפיליבסטר. לכן הם השתמשו במנגנון חקיקתי אחר, ששמו reconciliation. זה מנגנון חקיקתי בסנט שנועד במקור לפתור בעיות מקומיות בתקציב, ומשום כך הוא מאפשר להעביר חקיקה ברוב רגיל של 51 סנטורים (או 50 + סגן הנשיא בלבד). דא עקא, שיש בצידו מגבלות. שתי המגבלות העיקריות הן שהחוק חייב להיות בנושאים פיסקליים, ושתחולתו מוגבלת ל10 שנים. קיצוצי המסים של בוש עמדו בשני התנאים, אבל בשל כך תחולתם היתה מוגבלת עד ל31 בדצמבר 2010.
בדצמבר 2010, בתקופה שבין הבחירות וכינוס הקונגרס החדש (שבו גל החברים החדשים מהtea party) התכנס הקונגרס למושב lame duck שבו העביר כמה פיסות חקיקה מאוד משמעותיות. בין השאר, הוא העביר עסקת פשרה בין הדמוקרטים לרפובליקאים לפיה הן קיצוצי המסים של בוש והן הקיצוצים במסי המשכורת (ביטוח לאומי ומס בריאות) שהועברו במסגרת תוכנית התמריצים יוארכו עד לסוף 2012.
ואז בקיץ 2011, בעוד אנחנו בישראל יצאנו לקמפינג בשדרות רוטשילד, הרפובליקאים בקונגרס השתעשעו להם עם הרעיון של להפוך את ארה"ב לחדלת פרעון. זאת מכיוון שיש בארה"ב תקרת חוב - סכום שמעליו אסור לממשל ללוות יותר. מכיוון שהגרעון עולה, מדי פעם הנשיאים מעלים את תקרת החוב (רייגן עשה זאת 11 פעמים במהלך כהונתו). וכך ב2011 היה צורך להעלות את תקרת החוב אבל הרפובליקאים בקונגרס החליטו להשתמש בהצבעה הזו כדי לסחוט מהממשל קיצוצי תקציב, מתוך ההנחה שהממשל מעוניין יותר מהם להמנע מהמצב שארה"ב לא משלמת את חובותיה (כי היא עברה את תקרת החוב) והופכת לחדלת פרעון. התרגיל הזה עלה בירידה משמעותית בצמיחה באותו הקיץ, בהורדת דירוג האשראי של ארה"ב לראשונה בהסטוריה, ובירידה משמעותית בפופולאריות של הקונגרס הרפובליקאי. הפשרה היתה, שחלק מהקיצוצים יקוצצו כבר אז, וכמו כן תוקם ועדה עם נציגים משני בתי הקונגרס ומשתי המפלגות שתתוה תוכנית לקיצוצים נוספים. ואם הקונגרס לא יעביר תוכנית שכזו עד סוף 2012, יכנסו לתוקף באופן אוטומאטי קיצוצים רחבים ואחידים בתקציב הבטחון (שהרפובליקאים אוהבים) ובתקציב פעילות הממשלה שאיננו תוכניות הרווחה (שהדמוקרטים אוהבים). ההנחה היתה שהקיצוצים הללו יהוו מנוף מספק כדי להביא את הקונגרס לפעול לתוכנית טובה יותר עד סוף 2012. הנחה תמימה ושגויה, כמובן. הועדה דווקא הגיעה להמלצות אבל אחד מחבריה, שמו אולי מוכר לכם, קוראים לו פול ראיין, שכנע את חברי בית הנבחרים הרפובליקאים בועדה לא לתמוך בהמלצותיה והיא מעולם לא הובעה להצבעה.
מכל מקום, הגענו למצב שבו בעוד 7 ימים יכנסו לתוקף סדרה של צעדים פיסקאליים משמעותיים: פקיעתם של קיצוצי המסים של בוש וקיצוצי התקציב בעקבות פארסת תקרת החוב. בגדול הם יכולים להיות צעדים חיוביים אבל השנוי המיידי והמהיר מביא את רוב הכלכלנים להעריך שההשפעה על הכלכלה תהיה רעה למדי, ועלולה להחזיר את ארה"ב למיתון. ומכאן השם שניתן להם: the fiscal clif.
עד הבחירות אף אחד לא התעסק עם הנושא, ודי ברור למה. מאז הבחירות התנהל משא ומתן בין ג'ון ביינר, מנהיג בית הנבחרים ולבין ברק אובמה, שכבאופן בסיסי העמדה של אובמה הרבה יותר חזקה עכשיו, ולכן הוא דורש עסקה שתהיה יותר קרובה לעמדה הדמוקרטית, בפרט עסקה שתכלול העלאת מסים על מי שמרויח מעל $250,000 לשנה (ליתר דיוק, החזרת שיעור המס עליהם לזה של ימי קלינטון): ראשית, הוא בדיוק ניצח מערכת בחירות שבה העלאת מסים לעשירים היה נושא מרכזי בקמפיין שלו, ולכן הוא טוען שיש לו מנדט (גם חברי בית הנבחרים הרפובליקאים טוענים שיש להם מנדט כי נבחרו מחדש אבל זו קצת רמאות מכיוון שהם נבחרו בעזרתם האדיבה של המחוקקים הרפובליקאים במדינות רבות, ששרטטו את מפות המחוזות בעקבות הצנזוס של 2010 בצורה מאוד פרו-רפובליקאית. לפי מניין הקולות עצמם לבית הנבחרים, הדמוקרטים היו צריכים להיות הרוב בבית כי הם קיבלו יותר קולות מהרפובליקאים); שנית, לפי כל הסקרים אם יגרם נזק לכלכלה בעקבות הצוק הפיסקלי הציבור יאשים יותר את הרפובליקאים מאשר את אובמה; ושלישית, הגם שהצוק הפיסקלי הוא לא הדרך המועדפת על הדמוקרטים לפתור את בעיית הגרעון, הוא לא כל כך נורא מבחינתם. ביחס לכל התוכניות האחרות לטיפול בגרעון (למשל של בולס סימפסון) הוא הרבה יותר פרוגרסיבי, בשל החלק העיקרי של העלאת מסים וקיצוץ בבטחון, והגם שהוא עלול לגרום לנסיגה כלכלית, סביר להניח שהיא תהיה זמנית. הרפובליקאים לעומת זאת מתעבים העלאות מסים לכל אדם ולכן היו מעדיפים להמנע מהצוק הפיסקלי בכל מחיר. לכן היה סביר לצפות שהרפולביקאים יגיעו להסדר.
סביר, למי שלא מבין את עוצמת השנאה הדתית למסים במפלגה הרפובליקאית של ימנו. כבר בתחילת שבוע שעבר התברר לביינר שלא יהיו לו מספיק קולות כדי לתמוך בפשרה. אז הוא עבר לplan B (כך הוא קרא לה, plan B): שבית הנבחרים יעביר לבד, בקולות רפובליקאיים, חוק שמחד מעלה מסים על מי שמרויח מעל מליון דולר לשנה ומאידך הופך את שאר קיצוצי המס של בוש לקבועים. ואחרי שהחוק יעבור, יוכל ביינר לבוא לסנט ולנשיא ולומר - אנחנו העברנו חוק, אם אתם רוצים לפתור את בעיית הצוק הפיסקלי קבלו את החוק שלנו, וכך לקבל עוד כמה נקודות בדעת הקהל. כל הגופים החוץ-פרלמנטריים המתנגדים למסוי - club for growth, Americans for tax reform של גרובר נורקוויסט - כולם תמכו בתוכנית. אבל זה לא מספיק; השנאה למסים הפכה לדת של ממש במפלגה הרפובליקאית (הפעם האחרונה שחבר בית הנבחרים רפובליקאי כלשהו הצביע בעד העלאת מסים היתה ב1990), וביום חמישי התברר שביינר לא מסוגל לאסוף מספיק קולות להעביר את התוכנית שלו עצמו. אחרי פגישה דרמטית של הסיעה הרפובליקאית בבית הנבחרים בה ביינר ניסה נסיון אחרון של שכנוע, ההצבעה בוטלה, והבית התפזר עד לאחר חג המולד. ואיך הסיפור יפתר? אם נצטט את ביינר: god only knows.
האמת היא שהסכוי הגבוה ביותר הוא שאכן יעברו את הfiscal cliff,ובקונגרס הבא אובמה והרי ריד, מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנט, יגבשו חוק שיעבור בבית הנבחרים בקולות דמוקרטיים ועם כמה עריקות רפובליקאיות. זה שנוי משמעותי מכיוון שמאז שנות ה90 הכלל הרפובליקאי בבית הנבחרים היה שהמנהיג הרפובליקאי לא מעלה הצעה אם הוא לא יודע שרוב הרפובליקאים יתמכו בה. אבל אין לביינר ברירה. זאת אם הוא אכן יבחר למנהיג הרוב בקונגרס הבא, הפיאסקו הזה מעלה ספקות גם בכך; פרשנים רבים רואים אפשרות שביינר לא יבחר בסיבוב הראשון (כדי לבחור מנהיג לבית הנבחרים צריך רוב מוחלט של הבית, כלומר מספיק כמה עריקות של רפובליקאיים ימנים קיצונים כדי למנוע נצחון לביינר בסיבוב הראשון), ואז יצוץ מועמד קונצזוס, למשל אריק קנטור. ואם זה יקרה, תהיה כאן הסטוריה אירונית במקצת: קנטור יהיה היהודי הראשון שמגיע לתפקיד מנהיג בית הנבחרים, והיהודי בתפקיד הרם ביותר עד כה (מנהיג הבית הוא מס' 3 בשרשרת הפיקוד אחרי הנשיא וסגן הנשיא), והוא בא דווקא מהמפלגה הרפובליקאית באחת התקופות הכי angry white middle-aged men שלה.

אין תגובות:

פרסום תגובה