בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום רביעי, 5 בדצמבר 2012

בנט, נפתלי בנט

הועדה הרוחנית הפנתה אותי לעימות המרתק הזה בין ציפי לבני לנפתלי בנט:
(http://www.youtube.com/watch?v=lp8fu1tgCI4) למי שלא רוצה/יכול לראות את הסרטון, כאשר לבני טוענת שהיא רוצה לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני כדי שהעולם יראה אותנו לא רק דרך הסכסוך (הייתי אומר שיש גם סיבה מהותית, אבל אני אתן לה להנות מהספק שזה רק טיעון משני) עונה בנט בהתרגשות: "אז תפסיקי לדבר על זה כל היום, ציפי! בואי נדבר על הסוגיות החשובות. את מדברת על בידוד והתנחלויות. בואי נדבר על יפו היפה שיש לנו כאן. הואי נדבר על אומת הסטארטאפ. אני חושב שהאשמה היא עלינו כאן, ציפי".

ואז נזכרתי בג'ון בל. בל היה מועמד מפלגת ה"איחוד החוקתי" לבחירות בארה"ב, 1860. המפלגה הזו נבנתה משרידי המפלגה הוויגית בדרום; החלק הצפוני של המפלגה הזו  הפך להיות הבסיס למפלגה הרפובליקאית - מפלגת ה"אנטי עבדות". שרידי הוויגים  הדרומי נותר כמין מצב ביניים - תומך עבדות אבל מתון, לא קיצוני כמו חמומי המוח בדרום קרוליינה וג'ורג'יה ומיסיסיפי. מכל מקום, זה מה שהיה לבל לתרום לדיון הלאומי, בנאום קבלת המועמדות שלו, לאחר שועידת המפלגה בבולטימור מינתה אותו למועמדה לנשיאות:
The distinguished gentlemen that met at Baltimore the other day, have banished from their councils those discussions which have so long prevailed upon the subject of the institutions of the South, and the diversity of the feelings between the institutions of the North and the South. They consider them as called up in the canvass and discussed for party purposes, in the main by zealots,....
I do not think that the further agitation and discussion of these subjects could lead to any public good, either to the North or to the South, but nothing but mischief to one or the other, or both, or to the cause of our common country

בל,דרך אגב, הגיע במקום השלישי בבחירות הללו, עם 12.3% מהקולות.
אבל אז ראיתי שבנט דווקא לא מאמין שהתעלמות מוחלטת (תוך תקוה שבעולם לא ישים לב) היא הפתרון, והוא כן מציע פתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני:
אז סחתיין על ההשקעה. הסרטון עשוי טוב. חבל שהתוכן כל כך מופרך.
אני לא אכנס לכל פרטי ההפרכה  - שלום בוגוסלבסקי עושה זאת טוב ממני. אבל רק כמה קטנות כי לא יכולתי להתאפק:
החזית המזרחית? לא יודע אם בנט שמע על כמה התפחתחויות לאחרונה, כמו הכיבוש האמריקאי בעיראק. הצלצול הזה ששמעתם? אלה שנות ה70, שמבקשות את התפיסה הגיאו-אסטרטגית שלהן בחזרה.
שליטה במאגרי המים? אני לא יודע אם בנט שמע על מין טכנולוגיה כזו, "התפלה" שמה. יש שמועות שיש איים שהיא מספקת להם את כל המים, בלי הזדקקות למי גשמים כלל. ולפי שמועות אחרות, יש אפילו מתקנים כאלה בארץ. הצלצול הזה ששמעתם? אלה שנות ה50, ששמעו ששנות ה70 קיבלו בחזרה את התפיסה הגיאו-אסטרטגית שלהם אז הם תוהות אולי גם התפיסה הגיאואסטרטגית שלהן תוחזר להן.
ולבסוף, הכשל החביב עלי מכולם, הלא הוא הסתירה הפנימית. שכן מחד, בנט טוען שיש סכנות גדולות במדינה פלסטינית ביו"ש - איום הטילים, האיום במשיכת פליטים פלסטינים, וכו'. ומאידך, הוא טוען שקיימת כבר ריבונות פלסטינית בשטחי A וB ולכן "יוצא האויר מבלון האפרטהייד". אז ממה נפשך - אם ניתן ריבונות מלאה לפלסטינים בשטחי A וB - או שיש כבר כזו - אז באותה מידה יתממשו הסכנות שמהן הזהיר בנט; למעשה, הוא היה צריך לתמוך בהכרה במדינה הפלסטינית באו"ם, שכן לטענתו שטחי A וB מגשימים את המדינה הפלסטינית. ואם יש הבדל בין המצב הנוכחי, או מצב הקבע, של שטחי A וB, שמאפשר לנו שליטה המונעת את הסכנות של בנט, ומצב זה שונה ממדינה, ולכן בנט מתנגד להכרת האו"ם במדינה פלסטינית - הרי שחזרנו לאפרטהייד.
המציאות העצובה (עבור הימין) היא שאין דרך לוגית לפתור את הסתירה הזו, ולכן ישראל שמרה על יו"ש במצב של כיבוש צבאי, שמטבעו אמור להיות זמני עד שיושג הסכם קבע. אלא שזמניות מחייבת שמירת הסטטוס קוו, ובפרט מניעת צעדים שמטרתם לספח את השטח אבל לא את האנשים - דהיינו התנחלויות,  ה"מוסד המיוחד" שלנו. וכמה שבנט ירצה לחמוק מכך, בסוף הכל חוזר אליהן ומכך לא יוכל לברוח. 

6 תגובות:

  1. לגבי הערה השלישית, נראה לי שהיא לא מחזיקה.
    אפשר שלא יהיה אפרטהייד וגם שלא תהיה מדינה.
    למשל, עזה. או לחליפין צפון אירלנד.
    בניסוח יותר קונסטרוקטיבי, אפשר לתת אוטונומיה עם מגבלות, כך שאין אפרטהייד אבל גם אין סוברניות מלאה.

    השבמחק
    תשובות
    1. אלה שני מקרים שונים.
      תושבי צפון אירלנד הם אזרחים של הממלכה המאוחדת והם שולחים נציגים לפרלמנט בדיוק כמו תושבי לונדון (נציגים משין פיין מסרבים להשבע אמונים למלכה ולכן לא יושבים בפועל בפרלמנט, אבל זכויות האזרח קיימות).
      לגבי עזה - אין הכי נמי; אני סבור שצריך באמת לצאת מיו"ש כמו שיצאנו מעזה. אבל שים לב, ששם יצאנו מכל השטח, והותרנו שטח סביר ובן קיימא לקיום מדינה עצמאית. אבל בנט מתנגד להתנתקות ומביא אותה כדוגמה לכשלון; בנוסף, שטחי A וB לבדם לא באמת מהווים שטח סביר לקיום מדינה בת קיימא (יש שם למעלה מ7 גושים שאין להם כל מגע אחד עם השני או עם מדינה שאיננה ישראל; אין להם עצמאות כלכלית שכן הם חייבים ליצא דרך ישראל וישראל גובה עבורם את המכסים, ועוד ועוד).

      מחק
  2. הטילים מיו"ש זה "סכנות של בנט"? מעבר לגיבוב של ניתוח טענות לוגיות ברוח הדיבייט החביבה עליך, כל איש שפוי, בין ימין ובין שמאל מבין שזו סכנה (ירי תלול מסלול מיו"ש במקרה של השתתלטות חמאס) ממשית ביותר. ואיך אפשר למנוע את הסכנה הזאת אם תהיה מדינה פלסטינית עצמאית, זה עוד בהנחה שהממלכה ההאשמית תתקיים כפי שהיא היום.

    השבמחק
  3. אני לא מטיל ספק בסכנת הטילים. עיקר הטענה היה שאם בנט סבור שיש הבדל מהותי בין המצב הנוכחי לבין המצב של מדינה פלסטינית עצמאית, הבדל המונע את סכנת הטילים ביו"ש, אז זה סותר את טענתו שאפשר לקרוא לשליטה הפלסטינית בשטחי A וB "מדינה" ובכך לפטור אותנו ממצב האפרטהייד הקיים ביו"ש.

    לגבי סכנת הטילים עצמה, כמה דברים:
    א. יש כמה וכמה הבדלים בין יו"ש לעזה בהקשר הזה: האוכלוסיה ביו"ש הרבה פחות דתית וקיצונית, ולכן ההנחה של "השתלטות החמאס" לא כל כך מובנת מאליה; השליטה האפקטיבית של הירדנים בגבול והשת"פ שלהם איתנו הרבה יותר טוב מהמצרים; הרש"פ מדכאת התארגנויות טרור; התוואי הגיאוגראפי והפיזור ההתישבותי הרבה פחות ידיותיים למנהרות מתחת לירדן מאשר למנהרות מתחת לגבול עם מצרים, ועוד. אף אחד מהבדלים אלה לא קשור בשליטת צה"ל בשטח. אני לא מפקפק בכך שגם לשליטת צה"ל יש כמובן השפעה, אבל כדאי לזכור הקסאמים מעזה התחילו ב2001, כשצה"ל שלט ברצועה.
    ב. כוחנו במותננו למצוא פתרונות לאיום זה, כפי שמוכיחה כיפת ברזל. ההנחה שהדרך היחידה למנוע את האיום דנה אותנו לפירוק משטרה הדמוקרטי של ישראל, לבידוד בינ"ל ולבסוף לביטול אופיה היהודי של המדינה היא דפטיסטית.
    ג. גם אם מניעת איום הטילים דורש נוכחות צה"לית בבקעת הירדן למשל, אין בכך דבר עם רצונו של בנט לספח את כל שטחי C ובכללן את כל ההנחלויות. גוש אמנוים הקים את התנחלויות גב ההר בכוונת מכוון למנוע כל פשרה טריטוריאלית ולכן שתל אותן בצמוד לערים הפלסטיניות (ע"ע פסגות) או בתוכן (ע"ע חברון). אין כל צורך בהן כדי למנוע את איום הטילים. מאידך, נסיגה מגב ההר, גם עם שמירה על נוכחות בבקעת הירדן, הרבה יותר ריאלית כפתרון לפחות זמני, ותפטור אותנו באמת מסכנת אפרטהייד.

    השבמחק
    תשובות
    1. אני שמח שיש מישהו שמסוגל להתנגד לכיבוש ועדיין לתת תשובה רצינית לסכנת הטילים.

      זה מעניין שבנט חש צורך להציג תוכנית "מדינית" בתקופה שבה אין ממש ביקוש לתכניות כאלה או איום פוליטי על המשך הכיבוש. אולי הוא חושב שהיאוש הגיע לשלב שבו אפשר להפוך את הכיבוש ממציאות דה פקט למציאות דה-יורה?

      מחק
    2. "תשובה רצינית" זה קצת גדול על השלוש נקודות שנתתי - אולי התחלה לתשובה רצינית...

      בכל מקרה, אני חולק עליך לגבי הסיבה לתוכנית המדינית של בנט. אני חושב שיש חשש אמיתי בימין לעתידו של מפעל ההתנחלויות והחשש הזה מוצדק. נצרף את שלוש העובדות הבאות:
      א. היתה עכשיו למשך 4 שנים ממשלת ימין מובהק עם נתניהו בראשותה, ועדיין היא התחילה בנאום בר אילן, המשיכה בהקפאה וסיימה במבצע עמוד ענן, בו עמדת הבסיס של כל המערכת הפוליטית היא שישראל מעוניינת לעשות הכל כדי לא לחזור ולשלוט ברצועה - לא כל שכן להחזיר את יישובי גוש קטיף
      ב. הימין יכול להאשים את ברק, אבל עמוק בלב הם יודעים שזה נובע ממגבלות מדיניות הסטטוס קוו - בפרט, הסכנה של אובדן הלגיטימציה הבינ"ל לישראל והחלת סנקציות בינ"ל עליה (ולכן הזעם על פנייתו של אבו מאזן לאו"ם); ולכן הסטטסו קוו לא יציב. (אני כמובן חושב שהסטטוס קוו חמור מבחינה מוסרית ויש לפותרו מסיבות מוסריות פנימיות, אבל זה לא מניע מספק עבור חלקים רחבים מספיק של הציבור, שכן נכון לגבי מגבלות בינלאומיות).
      ג. אם יש משהו שההתנתקות לימדה אותנו זה שלרוב הציבור בישראל יש קשר מאוד רופף למפעל ההתנחלויות hard core (אם נוציא את ירושלים מהתמונה); הציבור אולי לא ילחם כדי להפסיק את הבניה אבל אל מול סנקציה אמתית הוא גם יפטר מהן כהרף עיין (וראה, למשל, את ההבדל בתגובה הישראלית הזועמת ליוזמות ההחרמות על כל המוצרים הישראלים לבין התהליך המתמשך של סימון מוצרי התנחלויות באירופה, שזוכה להתעלמות מוחלטת כאן).
      המסקנה מכל אלה הוא - ולדעתי גם נפתלי בנט מבין זאת - שהימין לא יכול להמשיך לתמוך בסטטוס קוו כפתרון קבע מכיוון שבכל רגע הוא יכול לקרוס להם בפנים. ולכן הלחץ לייצר תוכנית מדינית (זה אגב לא רק בנט, ראה את שלל ה"תוכניות מדיניות" דמיקולו שרווחות בימין הדתי בדבר סיפוח חלקי או מלא של יו"ש)

      מחק