התכנית הכלכלית

הבטחתי להתיחס לתוכנית הכלכלית של מפלגת העבודה (זהירות,PDF), ואין כמוני במימוש איומים. אז נתחיל. אם אין לכם כח לפוסט ארכני, אז יש שני קטעים משעשעים על נפתלי בנט בסוף, אל תחמיצו אותם.

כולם כבר אמרו שזו עבודה מקיפה ומרשימה. שני חסרונות משמעותיים הם העובדה שלא מצויין מי הצוות שכתב את התוכנית, ולא ברור איך חישבו את עלויותיה. כתוצאה מכך, קצת קשה לי להגיב לביקורת כמו של אורי רדלר כאן. אם מנפים את הרטוריקה הלגלגנית והקריקטורות המטופשות של רדלר, הוא בעיקר טוען שהתוכנית משקרת במספרים, ושהעלויות שלה תהיינה הרבה יותר גדולות מהמוצג בה. אלא שרדלר עצמו נופל באותן בעיות שהוא טוען שיש בתוכנית בפוסט שלו (למשל, במעבר הנוח בין שימוש בהשואה למדינות אחרות לשימוש בהשואה לעבר בישראל לפי הטיעון המבוקש), וספרו "התמוטטות" - שעליו תכננתי לכתוב בלי קשר בשביל הפוסט המתעכב על הליברטריאניזם המוזר שצמח לנו בארץ הקודש - מלא בעיות כרימון, החל מאמירות מגלומניות על טבע ההסטוריה כולה וכלה בטעויות עובדתיות ובכשלים לוגיים, כך שצריך לקחת גם את המהימנות שלו בעירבון מוגבל. אין לי את היכולת לבדוק את עלותו של כל סעיף בתוכנית, וגם אם כן זה היה מאוד מייגע אפילו אתכם,  חמשת קוראי הנאמנים, ולכן נותר כאן יותר עניין של אמון. אם הייתי צריך לנחש, כנראה שהאמת על העלויות תברר להיות אי שם באמצע. אבל האמת היא שזה לא העניין החשוב. סביר להניח שלא כל סעיפי התוכנית יתממשו, ושבמהלך שנים של מימוש ניתן יהיה לשנות ולהתאים לעלויות האמיתיות. התוכנית הזו חשובה הרבה יותר מסיבות אחרות:

1. התוכנית מתחילה דיון משמעותי על הנחת היסוד של התקציב: מה צריך להיות גודל הממשלה הרצוי. מאז 1985, וביתר שאת מאז 2003, תקציב המדינה מתנהל על טייס אוטומאטי משנה לשנה, ואם יש איזושהי יד מכוונת היא בכיוון של הקטנת הממשלה וחלקה במשק. זה כיוון שראוי לדון עליו, והתוכנית טוענת שצריך להפוך אותו. ועם סיבות טובות - הנחת היסוד שהממשלה תמיד פועלת בצורה יעילה וטובה פחות מהשוק הפרטי היא אקסיומה שממש לא ברור שהיא נכונה תמיד, ודי אם נזכיר שבאופן קבוע ביטוח הבריאות שלקוחותיו הם הכי שבעי רצון בארה"ב הוא מדיקייר, תוכנית הביטוח הממלכתית לקשישים. גם הצד השני של המטבע, שהעלאת מסים - שהיא כמובן המשמעות של הגדלת הממשלה - בהכרח רעה למשק היא אקסיומה שיש לבדוק אותה, ועל כך בהמשך.
2. התוכנית מחילה כלל שעל כל תוספת תקציבית יש להבהיר מאין היא באה. מורשתו ההרסנית של סילבן שלום, אבי חוק קצבאות ילדים וחוק הנגב של 2001 (אז, כמי שארגן את הרוב לחוקים האלה, הודה בראיון רדיו שהוא יודע שהם רעים למדינה אבל בשביל להביך את ברק מותר לעשות הכל) היא שח"כים מציעים הצעות חוק ללא כל התיחסות לכסוי העלות שלהם. הצד השני של התהליך הזה הוא שהאוצר משתלט על יותר ויותר תחומים בהם הוא מנטרל את החקיקה (באמצעות חוק ההסדרים למשל) מכיוון שאחרת תקציב המדינה לא מסתכם למספר קוהרנטי. חלק עיקרי בהשבת דיון כלכלי רציני לדמוקרטיה שלנו הוא צורה אחראית של דיון תקציבי מצד המחוקקים.
3. התוכנית גם שוברת את מיתוס האיסור להעלות מסים, אבל מאידך בצורה חכמה ורלוונטית. שלושה מקורות עיקריים של המסוי - מס חברות, שנוי חוק עידוד השקעות הון ומסוי על משאבי טבע - הם העלאות מסים מאוד מדוייקות והגיוניות, שיש יסוד הגיוני להניח שההשפעה שלהן על המשק תהיה קטנה למדי (המסלול העוקף של חוק רווחי השקעות הון הוא שריד אנכרוניסטי משנות ה70, וכיום אין כמעט חברה שבאה לישראל בגללו. מס חברות נמוך בישראל בצורה קיצונית, ועל משאבי טבע יחימוביץ' פשוט מציעה ליישם את מסקנות ששינסקי המקוריות). מקור נוסף הוא תיקון של מהלך שערורייתי ממש של נתניהו: בסוגיית הרווחים הכלואים, נתניהו עומד לתת לחברות הבינ"ל שיעור מס מצחיק הנמוך יותר ממה שאפילו משרד האוצר דרש, או ממה שהחברות ציפו לו בעצמן. יש סעיפים יותר קוטרוורסליים - העלאת שיעור המס השולי על עשירים, העלאת המס על דיוידנדים, מס עיזבון - אבל בכל מקרה הן הצעות מאוד לא מופרכות שרווחות בדיון הכלכלי האמריקאי של ימנו אלה, שלא לדבר על אירופה.
4. ואולי הנקודה החשובה ביותר, הדיון הכלכלי הישראלי הדרדר בקלות מדי להתיחס אך ורק לזירה כלכלית אחת: גודל התקציב. אבל שאלת גודל התקציב היא רק החלק הראשון של התוכנית, ושלושת החלקים האחרים נוגעים בחוליים משמעותיים של המשק שלא קשורים לגודל הממשלה: לריכוזיות, לשוק ההון וכד'. ובתחומים האלו היו אולי הכשלים הגדולים ביותר של ממשלת נתניהו: בהשתלטות של מספר משפחות פרטיות על חלקים מונופוליסטיים גדולים של המשק; בבניית פירמידות השליטה וכמובן בשריפת מיליארדי שקלים מכספי הפנסיות של הציבור הרחב בהימורי הקזינו של נוחי דנקנר, אילן בן דוב ושות' מבלי שום accountability על כך. ואם תאמרו שזו לא אשמת ממשלת נתניהו, אשאל לאן נעלמו ההחלטות הכה נחרצות שנתניהו טען שיעביר כדי להתמודד עם בעיות אלו: היכן המלצות ועדת הריכוזיות? היכן החוק להפרדת נכסים ריאלים מפיננסיים? היכן המלצות ועדת זליכה על שוק הרכב? (רמז: אף לא  אחת מהן עברה. לעומת זאת שחרור הרווחים הכלואים לחברות הבינ"ל כן עבר). יש אירוניה רבה בכך שדווקא תוכנית יחימוביץ' ממליצה החלטות קפיטליסטיות לעילא בנושאים הללו. תקראו לאלניס מוריסט.
5. ולבסוף, וזו אולי היתה צריכה להיות הנקודה הראשונה: זו תוכנית כלכלית מפורטת. חוץ ממרצ, אף לא מפלגה אחת הציגה תוכנית כלכלית. נתניהו מחזיק מעצמו מבין בכלכלה, אבל האם כצעקתה? ואם כן, אז מה התוכנית הכלכלית שלו? איזה תקציב הוא מתכנן ל2013? לאן הוא רוצה לנווט את המשק הישראלי? מצד שני, לא צריך לצפות ליותר מדי, שכן מכל החלטותיו הגדולות של נתניהו ב2009: הפרטת הנמלים, רפורמה במשק החשמל וכו' - דבר לא יצא אל הפועל. ברור, כי אלה צעדים שקשה לעשות ונתניהו תמיד מעדיף את הpath of least resistance.

וכאן אנחנו מגיעים אל הביקורת. שבוע שעבר התלוננתי שהתוכנית הכלכלית של יחימוביץ' כמעט ולא זכתה להתיחסות במערכת הפוליטית. אז טעיתי. התוכנית כן זכתה להתיחסות, רובה ביקורתית בסגנון: "יפה שיש תוכנית, אבל". מעט מהביקורות האלה היו באמת מפורטות ומסודרות, למשל של מרב ארלוזרוב (אגב, ידעתם שהיא הנכדה של חיים ארלוזרוב? פרט טריוויה חביב שלמדתי מאבא). אני לא הסנגור של התוכנית, ומלבד זאת עמית בן צור מגיש הגנה מסודרת ומפורטת. אותי מעניינת יותר התגובה הטיפוסית, של רוב השחקנים הפוליטיים. (טלי חרותי-סבר סיכמה אותן כאן, וקראתי וריאציות דומות אצל שלל פרשנים, פוליטיקאים או בלוגרים). ואפשר לסכם את הביקורת לשלוש נקודות:
1. זו תוכנית ממש גדולה. היא מגדילה את התקציב ב138 מיליון ש"ח, זה סכום דמיוני.
2. היא תדרוש העלאות מסים דרמטיות, שידכאו את הצמיחה ויביאו לעליה דרמטית באבטלה (שטייניץ במיוחד אוהב את הטיעון הזה).
3. ובכלל, הבעיה היא הועדים הגדולים שיחימוביץ' חברה שלהם ובודאי לא תפעל לפרקם.
אז בקצרה:
1. מעט מדי קראו עד הסוף את התוכנית כדי להבין שמדובר ב138 מיליארד ש"ח ב5 שנים, כלומר כ27.5 מיליארד ש"ח בשנה. תקציב המדינה ל2012 היה 350 מיליארד ש"ח. כלומר מדובר בהגדלה של 7.8%. הגדלה משמעותית, נכון, אבל ממש לא גרנדיוזית או מופרכת.
2. "העלאות מסים" זו אמירה שמחביאה בתוכה הרבה צעדים. חלקים מתבקשים (מישהו אמר רווחים כלואים?), חלקם חכמים, חלקם שנויים במחלוקת וחלקם ממש מטופשים (למשל. העלאת מע"מ, שכולם מסכימים שהיא הדרך הגרועה ביותר להעלות מים אבל זה מה שנתניהו עשה כי הוא נתקע עם בור בתקציב, וזו הדרך הכי מהירה ובטוחה לסתום בור כזה). חלקים ניכרים מהעלאות המסים שיחימוביץ' מציעה ישפיעו בעיקר על גורמים מונופוליסטיים שהרוויחו הרבה יותר בעשור האחרון מאשר כלל האוכלוסיה. וגם אם לא, והעלאות המסים אכן שגויות, אז כמו שטענתי ביחס לעקומת לאפר, עדיין ההשפעה הזו היא טיעון שזקוק להוכחה. הקישור המיידי שהעלאות המסים יביאו להכבדת הנטל על מעמד הביניים או לעליה באבטלה הן אקסיומה שבכלל לא ברור שהיא מבוססת במציאות. בהקשר הזה, הבאת יוון וספרד כדוגמה רק מעידה על בורותו הכלכלית של הטוען: יוון קרסה מכיוון שהיתה עסוקה ברמאות חשבונאית במשך עשור, וספרד קרסה בשל התפוצצות בועת נדל"ן שלוותה לאחר מכן דווקא בצעדי צנע שמונעים ממנה לחזור ולצמוח. ארה"ב לעומת זאת, שמתאוששת בצורה הטובה ביותר מהמשבר העולמי בינתיים, דווקא עשתה זאת דרך הרחבה תקציבית.
3. עוד red herring חביב עלי. נכון, יחימוביץ' לא נלחמת בועדים הגדולים. זו מגרעה שלה. אבל גם נתניהו לא נלחם בהם (מישהו ראה איזושהי התקדמות ברפורמות בחברת חשמל, בנמלים או ברכבת?) ועם כל הזעם, מודבר בשלושה ועדים שההנחה שהם הם הגורם התוקע את המשק הישראלי היא מאוד מפוקפקת. אני לא טוען שהם לא גורמים נזק, אבל להביא אותם כמקור כל הבעיות זו טענה שדורשת איזה מספר או שניים שיעמוד מאחוריה.

------
בלי קשר (כלומר עם קצת קשר, כי נפתלי בנט היה מהמגיבים היותר מטופשים ליחימוביץ') נפתלי בנט התראיין ל"פגוש את העיתונות" שלשום, וזה ראיון פשוט מאיר עיניים:

(http://www.youtube.com/watch?v=UvkBsR_f47U)

שני קטעים חביבים עלי במיוחד. הראשון מתחיל בדקה 5:05, ובו בנט לא ממש יודע להחליט מה חשוב לו ומה הוא רוצה לעשות:

בנט: אני אגיד לך מה הדברים הכי חשובים לנו. הדבר הכי חשוב לנו זה קודם כל להחזיר את הערכים היהודיים-ציוניים למערכת החינוך,...
וייס: תן לי דוגמה
בנט: למערכת המשפט,...
וייס: מה, גדעון סער לא מכניס ערכים?
בנט: קודם כל, גדעון סער הוא שר חינוך מצויין לדעתי. עליו יש לי רק שבחים. אני אתן לך דוגמה: נושא המשפט, מערכת המשפט, שגם התנתקה מערכים ציוניים-יהודיים, וגם היא הרבה יותר מדי אקטיביסטית.
וייס: תנסח את זה ברמה של דרישה, לא בסיסמא. מה אתה דורש? מה תדרוש לגבי מערכת המשפט?
בנט: את יודעת מה, אם בדרישות עסקינן, נושא אחד שהוא הרבה יותר נקודתי זה נושא הדיור. אני מאמין שאפשר בטווח זמן מידי, של כמה חודשים, להגיע למהלך שיוריד את מחירי הדיור. אבל צריך להוציא את משרדי השיכון, את משרדי הפנים מהידיים של ש"ס לא כי הם אנשים רעים, כי הם דואגים יפה מאוד לסקטור שלהם.
וייס: אגב, אמרה כאן רינה מצליח שנתניהו כבר הבהיר לליברמן זה לא יקרה, זה ישאר בתוך ישראל ביתנו, תיק השיכון. זה מקובל עליך?
בנט: הבהיר לליברמן שזה יהיה, ה...? תראי, אם זה...
וייס: הבהיר לש"ס, סליחה, שזה לא ב...
בנט: שזה ישאר? זה רע מאוד! זה רע מאוד! אני...
וייס: שזה לא ישאר אצל ש"ס
בנט (מסדר את כיפה בבלבול): אה, לא ישאר אצל ש"ס.
וייס: בליכוד. ישאר בליכוד
בנט: אני דתי אז לא שמעתי את ה.. את ה.. עדכון הזה. כן, אין לי משהו נגד ש"ס, זה צריך לא להיות בידיים סקטוריאליות. 

והשני, שמתחיל בדקה 9:00, ובו בנט ממשיך במאמץ הראוי להערכה ליצור gender gap לטובת השמאל:

וייס: תגיד, אבל אתה, נפתלי בנט, לפני שהיית פוליטיקאי מיומן ורהוט, היית איש עסקים. ואתה יודע שאתה לא בועט בשותפים שלך. ומה לעשות, שאנחנו סוחרים עם אירופה. ומה לעשות, שאנחנו תלויים בתקציבים מאירופה...
בנט: דנה, דנה, יקירתי דנה, תקשיבי.
וייס: אני לא אוהבת שאתה קורא לי יקירתי, אז בוא נוריד את זה מסדר היום, בסדר?
בנט: בסדר. אבל את כן יקירה
וייס: אבל אני לא אוהבת את זה באולפן.
בנט: אנחנו לא באולפן. בסדר. דווקא בתור מנכ"ל של חברת היי-טק...