מלחמות התרבות

אני מודע לכך שהעיסוק בפוליטיקה אמריקאית בבלוג מתרחב ומאפיל כמעט על כל נושא אחר בתקופה האחרונה, אבל דברים כל כך מעניינים מתרחשים שם, שפשוט כואב לא לכתוב עליהם.
ועל כן, גם השבוע שני תהליכים מרתקים מתרחשים בפוליטיקה האמריקאית (ודווקא שניהם לא נגזרת של הפריימריז הרפובליקאים ).

הראשון הוא המלחמה שהמפלגה הרפובליקאית החליטה להכריז על אמצעי מניעה. לא הפלות (את זה אנחנו כבר מכירים) - אלא אמצעי מניעה סטנדרטיים, בעיקר הגלולה למניעת הריון. הסיפור הוא כזה:
אחד המאמצים העיקריים במסגרת רפורמת הבריאות של אובמה היה להגדיר סטנדרט בסיסי שכל תוכנית לביטוח בריאות חייבת לעמוד בו. זה חידוש ברמה הפדרלית, אבל סטנדרטים כאלה קיימים בחקיקה של רוב המדינות (שעד לרפורמת הבריאות, היו הגוף היחידי המחוקק בנושאי ביטוח בריאות). לפני מספר שבועות, הוגדרו התקנות הללו בנושא כיסוי מינימלי, וכללו בתוכן את החיוב לכסות גם אמצעי מניעה, בפרט גלולה למניעת הריון; זו גם לא מדיניות חדשה, שכן מדינות רבות מחייבות את הכסוי הזה, בעיקר מאז שויאגרה נכנסה לרוב תוכניות ביטוח הבריאות בסוף שנות ה90. מתוך ציפיה שלכנסיה הקתולית תהיה בעיה עם התקנה הזו (שכן לפי הדוקטרינה הקתולית החיים מתחילים ברגע ההפריה, ולכן שימוש בגלולה או בהתקנים תוך רחמיים הוא רצח), הגדיר הממשל מראש שהכנסיה תהיה פטורה מכסוי כזה בתוכניות שהיא מציעה לעובדיה.
אלא שפתאום, שבועיים אחרי שהתקנות פורסמו (ונתייחס לעניין העיתוי בהמשך) כל הממסד השמרני, התקשורת השמרנית והמפלגה הרפובליקאית החלו כאיש אחד להתרעם על הפגיעה החמורה בחופש הדת שבתקנה הזו, וזאת מכיוון שהתקנה אמנם פוטרת את הכנסיה עצמה, אבל לא פוטרת מוסדות המופעלים מטעמה כגון בתי חולים ואוניברסיטאות (אם מישהי מחמש קוראות הבלוג עומדת לעשות פוסט-דוק באוניבריסיטת ג'ורג'טאון- ביטוח הבריאות שתקבלי שם לא כולל כסוי לאמצעי מניעה, כי מתברר שזהו מוסד ישועי. כל יום לומדים משהו חדש). הממשל נתן לימין השמרני לחמם את עצמו בנושא שבוע-שבועיים, ואז הכריז על פשרה: גם מוסדות המסונפים לכנסיה לא יצטרכו להכליל אמצעי מניעה בתוכניות הבריאות שלהם, אבל במצב זה חברות הביטוח עצמן יכסו את עלות אמצעי המניעה על חשבונן לנשים המעוניינות בכך; חברות הביטוח גם הן מעוניינות בסידור הזה שכן אי שימוש באמצעי מניעה מוביל בדרך כלל להוצאות רפואיות גבוהות הרבה יותר שחברות הביטוח צריכות לכסות.
אלא שהימין (אני אומר ימין כי המאבק הזה מובל לאו דווקא על ידי פוליטיקאים רפובליקאים אלא גם על ידי התקשורת הימנית בראשות פוקס ניוז וגורמים בכניסה הקתולית האמריקאית) כבר הגיע לשלב שהוא רואה את המדיניות הזו כרדיפה הדתית החמורה ביותר מאז בלאדי מרי, ולכן הוא לא יכול, או לא רוצה, לסגת; וזה השלב הקבוע בו הימין האמריקאי הולך צעד אחד יותר מדי ומצליח להפסיד באופן גרנדיוזי. כי בשלב הראשון, הנימוק בדבר הפגיעה בחופש הדת יכול לתפוס בקרב חלק מהציבור, אבל לאחר דחית הפשרה עשו הרפובליקאים שני מהלכים שהפכו את העמדה שלהם לנלעגת למדי. הראשון הוא תיקון חוק שהציע הסנטור הרפובליקאי בלנט ממיזורי, ושתומכים בה כל הסנטורים הרפובליקאים כמו גם כל המועמדים בפריימריז, שמתירה לכל מעסיק או לכל חברת ביטוח להוריד מהכסוי ביטוח כל אלמנט שנוגד את אמונתיהם הדתיות או המוסריות (againt their relegious belief or moral convictions). כלומר, אם אני כמעסיק חושב שאורח חיים ללא התעמלות הוא מנוון, אני יכול להחליט לא לכסות סכרת ומחלות לב; אם אני כחברת ביטוח מחליט שבמקרה כל טיפול רפואי יקר נוגד את עמדתי המוסרית, אני יכול לא לכסות אותו. זה מעקר את כל המהות של ביטוח בריאות, והתקשורת - גם המיינטרימית, לא רק השמאלנית - שמה לב.
השני הוא שימוע שערך בנושא דארל עיסא, ראש הועדה לפיקוח על הממשל בבית הנבחרים (שבהערת אגב, צריך להיות אדם מאוד מתוסכל כי עם כניסתו לתפקיד ב2011 הוא קיווה להפוך לכוכב תקשורת כאשר יזמן את נציגי הבית הלבן לועדתו בכל שני וחמישי, אלא שממשל יחסית חופשי מסקנדלים באופן נדיר בשילוב עם סדר יום ציבורי שעוסק במשבר הכלכלי הותירו אותו מחוץ לאורות הזרקורים). עיסא ניסה למסגר את הנושא כעניין של חופש דת ולכן הזמין כמרים מזרמים נוצריים שונים כמו גם יהודי אורתודוקס (אני לא יודע אם הוא רב או לא אבל יש לו כיפה שחורה גדולה) לשימוע; הדמוקרטים ביקשו לזמן עדה אחת, סטודנטית מג'ורג'טאון שתביא את הפרספקטיבה של נשים שכסוי כזה נמנע מהן, אבל עיסא סירב. וכך, השימוע הניב בעיקר את התמונה הבאה

(http://i.dailymail.co.uk/i/pix/2012/02/17/article-2102411-11C6830A000005DC-268_634x286.jpg)
שהדמוקרטים החלו לפרסם ברחבי הרשת עם השאלה הפשוטה: where are the women?
וכאן כדאי לזכור, שהציבור פשוט לא עם הימין בנושא הזה: הציבור תומך במדיניות של אובמה עוד לפני הצעת הפשרה ברוב של 61% מול 31%; הצעת הפשרה צומך הציבור ברוב של 66%-26%, כולל אפילו רוב של 50%-42% מהרפובלקאים. זה גם די סביר, לאור העובדה ש98% מהנשים האמריקאיות משתמשות באמצעי המניעה המדוברים. אם הנושא נתפס כמלחמה בגלולה, הציבור לא ילך איתו - ניסיון להגדיר כל עובר כאדם נכשל במשאל עם אפילו במיסיסיפי, המדינה הכי שמרנית בארה"ב, בעיקר בגלל שתומכי ההצעה הבהירו שהיא תהווה דה פקטו איסור על שימוש בגלולה - והדיון הפך באופן די ברור להיות ממוסגר באופן הזה.
אז למה הימין  בכל זאת ממשיך? למה הוא לא נסוג בשקט (כפי למשל נסוג בעניין התנגדותו להארכת הקיצוץ במיסי המשכורת - זה קיצוץ מסים שיעזור בעיקר למעמד הביניים ולעניים, ולכן הרפובליקאים מתנגדים - שהארכתה עברה אתמול לאחר השרפובליקאים התקפלו מהתנגדותם)? חלק מהימין פשוט באמת מאמין שגלולה היא רצח, או מתגעגע לימיפ פשוטים יותר, כמו למשל פרייזר פריז, המיליארדר שמחזיק כלכלית את הקמפיין של ריק סנטורום, שמתגעגע לימים שבהן בנות פשוט התשמשו באספירין ושמו אותו בין הברכים שלהן (אני אפילו לא מבין למה הוא התכוון, שכך בנות נמנעו ממין? הסבר יתקבל בברכה):

(http://www.youtube.com/watch?v=hOI7fokqkFc)

יש אנשים קצת יותר רציניים - סנטורום עצמו, למשל, בימים אלה המועמד המוביל בסקרים בפריימריז הרפובליקאים - שפשוט מאמינים שצריך לאסור על כל אמצעי המניעה, מכיוון שמין רק למטרת הנאה, וללא מטרת הבאת ילדים לעולם, הוא פסול. ולא זו בלבד שסנטורום מאמין בכך, הוא גם חושב שאם יבחר לנשיא מחובתו לדבר על כך ולהעלות את הנושא לראש סדר היום (הקטע המעניין מתחיל החל בדקה 17:55):

(http://www.youtube.com/watch?v=KN7WfIZh690)
לזכותו של סנטורום יאמר שהוא עקבי, ושכקתולי העמדה שלו באמת תואמת לעמדת הכנסיה לאורך רוב ההסטוריה שלה. אבל למותר לציין שזו עמדה כל כך קיצונית, שאפילו בקרב החרדים שלנו היא תופסת רק בקרב הקיצוניים ביותר (רוב הרבנים יתירו שימוש באמצעי מניעה אחרי הבאת מספר ילדים לעולם, וסיפוק הנאה ממין הוא ההגדרה של מצוות עונה), לא כל שכן בחברה האמריקאית של ימנו. סנטורום גם מאמין שזכות - ואף חובת - הממשלה להתערב בנושא, ולכן התנגד לפסיקת ביהמ"ש העליון מ1965 שביטל חוק של מדינת קונטיקט שאסר על כל שימוש באמצעי מניעה (גם בקרב זוגות נשואים). זו הרי ההגדרה של "ממשלה קטנה ולא מתערבת", לא? מכל מקום, זו הסיבה שסנטור רפובליקאי בכיר העריך באוזני ג'ון קרל שאם סנטורום יהיה המועמד "נפסיד 35 מדינות".
אבל רוב הרפובליקאים לא קיצוניים כל כך. למעשה, רומני חתם, כמושל מסצ'וסטס, על תקנות יותר מחמירות מהתקנות האלה-  תקנות שלא נותנות אפילו לכנסיה הקתולית פטור. מייק האקאבי, המועמד השמרני של 2008, חתם על תקנות זהות להצעת הטרופ פשרה של אובמה כמושל ארקנסו. אז למה הם נזכרו עכשיו? ואם זו המלחמה החמורה ביותר נגד חופש הדת מאז בלאדי מרי, למה נזכרו להתרעם עליה רק שבועיים לאחר פרסום התקנות?
וכאן אנחנו מגיעים להתפתחות המרתקת השנייה של השבוע. באחד הפוסטים הראשונים, כתבתי איך מרתק היה לראות איך התדמית של ג'ורג' בוש משתנה בעיני הציבור ביום אחד - במהלך סופת קתרינה - ומאז הוא הפך ללא פופולארי עד כדי רעיל, לא משנה מה עשה. נראה שמשהו מעין זה התרחש בכיוון הפוך השבוע. עד השבוע. הדעה הכללית היתה שהכלכלה על הפנים, ושבשל כך סכויי הבחירה מחדש של אובמה מאוד בעייתיים. ופתאום לפני שבוע התפרסמו נתונים טובים על יצירת מקומות עבודה, והתפיסה התהפכה. ראינו כבר נתונים כאלה בעבר וחודש לאחר מכן שוב היו נתונים גרועים; משום מה הפעם יש מין תחושה שזהף באמת הכלכלה מתחילה להתרומם חזרה. יש עוד כל מיני נתונים תומכים - המדדים בבורסה בשיא; GM הציגה את רווחי 2011, שהיתה השנה הכי רווחית בהסטוריה של החברה (מה שמאוד בעייתי עבור מיט רומני, שב2008 הציעה "לתת לGM לפשוט רגל", והתנגד נחרצות לתוכנית ההצלה הממשלתית של GM ע"י הממשל. זה גם אינדיקטור לכלכלה טובה לבלי קשר, כי זה אומר שאמריקאים חוזרים לקנות מכוניות, כלומר יש להם שוב כסף), אבל כנראה זה משהו בתחושה של האנשים, שהנתונים רק מאוששים: יש סכוי (שעדיין יכול לקרוס) שהכלכלה האמריקאית מתאוששת. העמדה של אובמה בסקרים עולה בהתאם - לראשונה מאז כמתעט תחילת הקדנציה שיעור התומכים בו עלה על ה50%, והוא מוביל ב8% ומעלה על פני כל אחד מהמועדים הרפובליקאים נגדו. ואם זה המצב, הרפובליקאים בבעיה קשה: הם מאבדים את הקייס העיקרי שלהם נגד אובמה. המדיניות הכלכלית הרפובליקאית של עוד הורדות מסים לא נתפסת כצודקת בקרב הציבור, והנצחון שלהם בויכוח הכלכלי היה תלוי בטיעון שאובמה ניסה 4 שנים והכלכלה עדיין בקאנטים". אז הם איבדו את הנושא הכלכלי, החשוב ביותר מבחינתם. מכיוון שגם בנושאי מדיניות חוץ יהיה להם קשה לתקוף את אובמה (אחרי הכל, הוא הביא לתפיסת והריגת בן לאדן, אותה הבטיח בוש 7 שנים ולא קיים; והוא יצא מעיראק, הברוך שבוש נכנס לתוכו) אז נשאר להם לחזור למלחמות  התרבות. לפעמים הם מועילות להם (למשל ב2004 עם עניין הנישואים החד מיניים) אבל כמו שזה נראה עכשיו, זה לא עומד להיות ממש כרטיס מנצח.