עידו קינן מביא כתבה ממוסף "מוצ"ש" של מקור ראשון, על "הסיירת המובחרת של לוחמי ציונות הפייסבוק", ש"במקום לילל על התשקורת הם מתיישבים על המקלדת, מנסחים עוד סטטוס ציוני שנון ומשחז ומשגרים אותו למאות חבריהם". אני לא כל כך רוצה לדון על הסטטוסים שהובאו כדוגמאות - רובם נראו לי יותר כקיטור פסיבי אגרסיבי מאשר כשנינות מושחזת, אבל זה כנראה עניין של טעם אישי - אבל בכל זאת שני סטטוסים שקפצו לי לעין.
1. הסטטוס האהוב על הכותבים של אמילי עמרוסי:
2. הסטטוס האהוב על הכותבים של אוריה קניג:
(זו לכאורה התקפת אד הומינם מצידי, אבל לא ממש: עיקר הטענה שאני מתנגד לה היא שהשירות הצבאי רלוונטי בכלל בדיון הזה)
1. הסטטוס האהוב על הכותבים של אמילי עמרוסי:
אתמול פתחתי את הראש. בחורה פתוחה כמוני – יש עוד מה לפתוח? | דלת של ארון הצליחה לפצח את הראש הקשה. מטומטמת שכמוני, נכנסת בארונות במקום לצאת. הדביקו. עכשיו: הפצע הפעור – צלקת הארי פוטר. התחבושת על הראש – אריק שרון. | ואז אני מגלה שזה בדיוק שש שנים לאירועי עמונה (בעקירת גוש קטיף שרנו ‘שיר למעלות’ – בכיכר טיינאנמן של עמונה שרנו ‘שיר למה אלות’). כואב, כמה כואב”.מי אמר שאנחנו לא יכולים להתעלות על אמריקה אם אנחנו רק רוצים. הימין האמריקאי סובל מסגירות אפיסטמולוגית? הימין שלנו מביס אותו ללא כל תחרות. רק מנה גדושה, מרשימה וארוכה של שיח תיבת תהודה פנימי ומנותק מהמציאות יכולה להפוך פינוי משטרתי של פולשים לקרקע פרטית, כנראה שאלים מדי, אבל שבשיאו הסתיים במעט פחות מ200 פצועים, מהם אחד קשה ואחד בינוני ושניהם מכוחות הבטחון, לדכוי הפגנות כיכר טיננאנמן, בהן שורות חיילים ירו אש חיה ישירה אל המפגינים וטנקים דרסו מפגינים חיים, ושהסתכמו בכ2400 הרוגים. (אמילי, אם את רוצה השוואה יותר סבירה: פנוי הפגנות occupy oakland, ההשתלטות על הפגנות החולגיאנים בלונודון לפני כמה חודשים, ועוד דוגמאות כאלה. אה, כולן מדינות דמוקרטיות. באסה).
2. הסטטוס האהוב על הכותבים של אוריה קניג:
- אבא, איפה אתה היית כשכולם יצאו לרחובות?מילא, שהשילוב בין התקפת אד-הומינם לסתם השמצה (ליף הסבירה לא פעם שהיא שוחררה מצה"ל בשל אפילפסיה) זוכה ב"לא מספיק" בסולם האה"ג; אבל צריך מידה רבה של צביעות להשמיע את הטענה הזו מצד מי שבעצמו השתמט מלמעלה ממחצית משירותו הצבאי (כתלמיד ישיבת ההסדר בקרני שומרון) ובן לציבור שמעודד באופן פעיל את כל בנותיו להשתמט מהצבא (התנדבות וולנטרית במגוון תפקידים - החל מבתי חולים וכלה מריכוז סניפים של בני עקיבא בארץ ובחו"ל, למשך שנה או שנתיים, היא מבורכת, אבל לא ממש אקוויולנטית לשירות צבאי).
- איפה שדפני ליף הייתה כשכולם נסעו לבקו”ם.
(זו לכאורה התקפת אד הומינם מצידי, אבל לא ממש: עיקר הטענה שאני מתנגד לה היא שהשירות הצבאי רלוונטי בכלל בדיון הזה)
אני חולק עליך בנוגע לערך השירות הלאומי. לדעתי יש לו הרבה יותר ערך משירות צבאי, אם הוא מביא לידי ביטוי טוב יותר את היכולות של אותו אדם, או את צו המצפון שלו. אדם שלא מוכן להתגייס לצבא, בין אם זה מסיבות דתיות או אידיאולוגיה אחרת, ראוי שיוכל לתרום למדינה בצורה אחרת. אותן בנות דתיות שהולכות לעבוד במוסדות, או עם ילדים מוגבלים וכו', תורמות לחברה הישראלית לא פחות (וכנראה יותר) מלחיילת משועממת שיושבת בשק"ם.
השבמחקאני מודה שיש בעיה אם לבחורה יש כישורים יוצאי דופן שיכולים להיות מנוצלים על ידי הצבא הרבה יותר טוב (תאר לך שאחותך היתה עושה שירות לאומי במקום צבא...). בעיה נוספת היא כאשר בחורה עושה שנה שירות במקום שנתיים, אז זו השתמטות שוות ערך לשירות הסדר.
למרות ששירות לאומי לבנות הרבה פחות בעייתי מההשתמטות של הבנים (מלאה של החרדים או חלקית של ההסדרניקים) אני עדיין סבור שהיא בעייתי באופן בסיסי ואני אסביר למה:
מחקעבור חיילים לא קרביים, או חיילות, הקרבן המשמעותי בשירות צבאי הוא לא בתוכן הפעילות אלא בשלילת החירות של החייל/ת לשנתיים או שלוש, בהן היא (נמשיך מכאן בלשון נקבה מטעמי נוחות) לא אדונית לעצמה, והצבא שולט בחייה כמעט בכל מובן (שזה מצב מאוד חריג במדינה דמוקרטית).
יכול להיות שצה"ל לא עושה שימוש יעיל בכל כח האדם שברשותו; אפשר לחושב על כל מיני פתרונות לכך, החל בביטול שירות החובה וכלה בשליחת חיילות לאותם תפקידים שמצבעות היום בנות שירות לאומי. (כהערת אגב, תמיד קל לקחת את מקרי הקצה - של החיילת המשתעממת בשק"ם; כנגדן אני יכול להביא את בנות השירות הלאומי שמבצעות את השירות הלאומי שלהן בקהילה יהודית בחו"ל).
ההבדל הוא מהותי יותר, והוא בכך שבת השירות הלאומי היא מתנדבת. ברצותה היא יכולה בכל נקודת זמן לקום וללכת; זה משנה באופן מהותי את מערכת היחסים בינה לבין הגוף בו היא משרתת, את ההתיחסות שלה לשירות ואת הקרבן שהשירות דורש ממנה, וזו פריוויליגה שנתונה לבנות דתיות ונמנעת מבנות חילוניות. החיילת שהשתעממה בשק"ם סבלה כנראה הרבה יותר מבת שירות ממוצעת אבל לא יכלה לקום וללכת; המדינה דרשה ממנה שירות של שנתיים וצריך לתת לה קרדיט על כך.
ההשואה הזו בין שירות לאומי לצבאי מכעיסה אותי (מעט, יש דברים שמכעיסים אותי הרבה יותר...) מכיוון שהיא גם מנטרלת את אלמנט הבושה. אם חיילת השתמטה מכיוון שהיא דתיה, דיינו, אבל השירות הלאומי נותן תחושה כאילו היא שרתה שירות אקוויולנטי - מה שלא נכון כלל ועיקר.
(זו בדיוק הסיבה שהקבה"ד סירב בזמנו לתת לבניו ללכת להסדר והקים בשבילם את ישיבת עין צורים זצ"ל; אני חושב שכך היה גם ביחס לבנות אבל אני לא יודע מה היום המצב, אתה בודאי יודע טוב ממני).
אבל האמת היא שכאמור השירות הלאומי לא כל כך מעצבן אותי כמו הצביעות המדהימה שבביקורת של קניג על ליף.
אני חושב שאתה מבלבל בין תרומה למדינה לבין הקרבה עבורה. ציניקנים יאמרו שהמדינה נהנית לראות את האזרח סובל, אחרת היא לא היתה ממציאה את מס ההכנסה, אבל ברצינות - תרומה למדינה נספרת על ידי מה שאתה עושה, לא מה שאתה לא עושה. זה שחיילת סבלה משיעמון ולא יכלה לצאת מזה, לא אומר שהיא תורמת יותר, גם אם היא מקריבה יותר.
מחקאגב, אני אחדש לך - הבנות שהולכות לקהילות בחו"ל לא תמיד נהנות מזה כל כך, זה רק נראה אידיאלי, ואם כבר מדברים על חופש שנגזל, הן ממש לא עצמאיות בשטח שם, ודי כבולות למסגרת.
לגבי הקבה"ד, האמת היא שאני לא יודע מה המדיניות בעבר, אבל בנות היום בפירוש הולכות לשירות לאומי יותר מאשר לצבא. באופן כללי הקבה"ד הולך ונהייה דומה לשאר החברה הדתית-לאומית המתחרדת, כולל מניעה מנשים להשתתף בשיעורי גמרא...
אנקדוטה משעשעת (כי אני תמיד חייב), בסמינר של צעירי הקיבוץ, אחת מבנות הקיבוץ (נשואה עם ילד) התלוננה שאין מספיק עבודה בגני הילדים עבור כל הצעירות שחוזרות לקיבוץ. בתשובה ענה לה אחד מבכירי הקיבוץ שתמיד יש ביקוש לכוח אדם בגד"ש, ואם היא רוצה כסף היא מוזמנת ללכת לעבוד שם ואף אחד לא ימנע ממנה.
אני מסכים עם ההבחנה. אלא שאני חושב שהמשמעות בשירות צבאי היא ההקרבה.
השבמחקשירות צבאי הוא מאוד חריג במדינה דמוקרטית: הוא שולל את חירותם של אזרחים לכמה שנים, ומשליט אותם למערכת לא דמוקרטית והיררכית בעליל. הסיבה היחידה שאנחנו מוכנים לקבל זאת היא שהצורך הבטחוני של החברה להגן על עצמה מחייב זאת.
ולכן מראש הצידוק היחידי הוא צרכים בטחוניים. אלא מאי? המדינה הגיעה למסקנה שאחד הגורמים החשובים בשימור היכולת הבטחונית הזו הוא עקרון צבא העם ולכן החליטה לגייס את כולם; וכיוון שכבר יש חיילים - כמו גם תפיסות קצת פחות דמוקרטיות בראשית ימיה של המדינה - משתמשים בהם גם לכל מיני מטרות שאינן צבאיות במובהק.
אבל זו תוצאה משנית. אין שום הצדקה לגייס מישהו (או מישהי) ולשלול את חירותו כדי ללמד השלמות לבגרויות או להכין לגיור. לא שאני חס וחלילה מזלזל בפרוייקטים האלה - הם מבורכים - אבל לא הייתי משית גיוס חובה למענם; גיוס החובה קיים מתוקף עקרון צבא העם. עם יש יותר חיילים ממה שצה"ל צריך לצרכים צבאיים פרופר, אפשר לדון מה עושים איתם, אבל זו שאלה נפרדת.
במובן הזה שירות לאומי כושל: הוא קודם כל התנערות מעקרון הגיוס. מה אחר כך עושה הבחורה עם זמנה הוא עניינה - ואם היא מתנדבת זה מבורך - אבל כן, המשמעות לעניין שירות צבאי כל עוד הוא לא לצרכים צבאיים פרופר - הוא הקרבן, לא תוכן העבודה. (וסתם כדי להיות פרובוקטיבי: אולי בכלל הרבה יותר טוב במקום שתתנדב בעבודה לא מקצועית, שתלמד ותצא לשוק העבודה מוקדם יותר, והכנסות המדינה מעוד שנתיים מסים שלה תהיינה שוות יותר?)
אהבתי את האנקדוטה.
אפשר לבדוק בארכיונים לגבי גישת הקבה"ד אבל אם אני זוכר נכון מסמינריון שעשיתי על זה בשנה ג' במחשבת, הקימו את הישיבה בעין צורים כאשר קבוצת שמיניסטים ביבנה ביקשה ללכת לישיבת הסדר והקיבוץ סירב, ולכן הוחלט להקים את הישיבה בעין צורים במקום (כאשר, לא במפתיע, אחד העקרונות החשובים שלה היה שירות צבאי מלא).