לא כל כך הלך לו, לג'ון ביינר, המנהיג החדש של בית הנבחרים החדש; פתיחת המושב ה112 של הקונגרס בינתיים לא הולכת מי יודע מה. את הקונגרס רצו הרפובליקאים לפתוח בהקראה חגיגית של החוקה, ואכן כינוסו של הקונגרס נפתח במושב מיוחד בו נקראה החוקה על ידי חברים רבים של הבית, מימין ומשמאל. אלא שבדיעבד התברר שלא כל החוקה הוקראה, שכן אחד החברים דילג בטעות על דף. למרבה המבוכה, גילו זאת רק לאחד יום ומהר רץ אחד החברים הרפובליקאים למליאת בית הנבחרים להקריא את הקטע החסר, כדי שבפרוטוקול יכתב שהוקראה כל החוקה. וזה עוד לא הכל; התברר שמהמושב החגיגי נעדרו שני חברי קונגרס רפובליקאים ועל כן לא הושבעו (ולמעשה באותו הזמן שהו באירוע התרמת כספים בשטח הקפיטול, דבר האסור על פי חוק), אך העובדה שרשמית הם עדיין לא חברי קונגרס לא הפריעה להם להצביע בהצבעה יום לאחר מכן.
אלה כמובן מעידות קטנות; מעמד הקראת החוקה נשא בתוכו מחלוקת יותר עמוקה והיא עקב החלטתם של הרפובילקאים להקריא את החוקה "בצורתה המתוקנת". נסביר: בחוקה האמריקאית ישנו מנגנון לתיקונים: ניתן העביר תיקון לחוקה ברוב מיוחס של שני בתי הקונגרס או באישור של בתי המחוקקים של שלושת רבעי המדינות, אם אני זוכר נכון. מכל מקום, לאורך ההסטוריה היה שימוש במנגנון הזה, ולמעשה עשרת התיקונים הראשונים התקבלו כבר עם קבלת החוקה - והם מכילים את מגילת הזכויות, אוסף הזכויות המובטח לכל אזרח אמריקאי. המנגנון הזה גם אפשר לבטל סעיפים שבמהלך השנים הפכו ללא מקובלים, והדוגמה המובהקת לכך היא סעיף 1.2.1:
אז מה היתה המחלוקת? הרפובליקאים קבעו שיקראו את החוקה כפי שהיא משתקפת לאחר התיקונים, כלומר ללא סעיף 1.2.1 המביך. הדמוקראטים דווקא רצו להקריא את הסעיף. ולמה? מכיוון שהדמוקראטים מעוניינים להדגיש את אופיה של החוקה כמסמך נטוע בנסיבות הסטוריות ונתון לפרשנות ושנויים עם הזמן בעוד הרפובליקאים מציגים אותה מעט ככתב קודש: מסמך אחוד, מחייב, ברור ונגיש לכל; אין משמעות להתפתחות הסטורית בהקשר לחוקה, שכן אין שום התפתחות בהבנת משמעותה מ1791 ועד היום (מגדיל לעשות בהקשר זה השופט העליון אנטונין סקאליה, שטוען בתוקף שיש לפרש את החוקה כפי שגברין אנגליים בעלי רכוש ובחלקם בעלי עבדים מסוף המאה ה18 יפרשו אותה).
כל זה טוב ויפה, ואף מעניין, אבל למה זה קשור לפתיחה הלא מוצלחת של מושב הקונגרס ה112? מכיוון שהקראת החוקה, כמו גם הסירוב להתייחס להתפתחותה ההסטורית, וההקשר החוקתי שהדגישו הרפובליקאים באופון קיצוני בשנתיים האחרונות, מכילים סאבטקסט משמעותי: החוקה ברורה ומובנת לכל, והיא מובנת לכל כפי שאנחנו מבינים אותה. ולכן המדיניות של הדמוקרטים בהכרח איננה חוקתית - וממילא איננה לגיטימית. הויכוח הפוליטי הופך מויכוח על מדיניות - אם היא טובה או לא, או אפילו מוסרית או לא - לויכוח על עצם הלגיטימיות של המדיניות. ובאופן קבוע לכל אורך הויכוחים הפוליטיים של השנתיים האחרונות הרפובליקאים טענו בתוקף שהמדיניות הדמוקרטית לא לגיטימית.
וכשמתחילים במדרון החלקלק של חוסר לגיטימיות, הסכנה גדולה מאוד. ההתחלה היא בסאב טקסט מעודן, אבל ההמשך מיד מגיע לטענה כי אובמה נשיא לא לגיטימי שכן לא נולד בארה"ב; להשוואות בלתי פוסקות בין הדמוקררטים לנאצים על ידי גלן בק; לונדליזם של עשרות משרדים של חברי קונגרס שמוקרטים בשיא הלהט של הויכוח על רפורמת הבריאות בקיץ 2009; לקריאה כמו של שרון אנגל, המועמדת הרפובליקאית לסנט בנוודה ש"בדרך שהקונגרס הזה הולך, אנשים מתחלים לפנות לפתרונות נוסח התיקון השני [התיקון המתיר החזקת כלי נשק]"; לקריאה כמו של שרה פיילין "אל תסוגו, תטענו מחדש [את הרובה]" (באנגלית זה נשמע יותר טוב, don't retrat, reload) ולכרזות כמו זו, בה פיילין מציינת את המחוזות בהם היא תומכת במועמד רפובליקאי כנגד מועמד דמוקרטי מכהן, על ידי ציון מטרת רובה על המפה; אחת המטרות מסמנת באופן מצמרר על מחוזה של חברת הקונגרס הדמוקרטית גבריאל גיפורדס באריזונה, שנורתה אתמול במהלך אירוע פוליטי של פגישה עם המצביעים בחניון של סופרמרקט בטוסון ומצויה כעת בבית החולים במצב קריטי; באותו אירוע ירי גם נרצחו לפחות עוד שישה אנשים, בהם שופט פדראלי וילדה בת תשע.
כמובן, פיילין, אנגל וכל השאר לא אשמים ברצח. כנראה שאת הרצח ביצע אדם שהיה די בבירור מעורער בנפשו. אבל בכל הסיקורים החדשותיים מארה"ב - אפילו מפוקס הימניים - מתייחסים לכך שהאוירה הפוליטית הפכה קיצונית בצורה בלתי נסבלת; וברור שאם משחקים מספיק זמן על אמירות שהן בקו הדק שבין התקפה חריפה להסתה לאלימות, אז איזה משוגע באמת ייקח את האמירות האלה ברצינות (ועוד לא אמרנו כלום על זה שבאריונה גם חולה נפש יכול לקנות רובה באופן חוקי לחילוטין. אבל זו ארה"ב).
ולכן הבעיה לאו דווקא מתחילה באמירות הקיצוניות ממש - ברור שאם לוחצים את פיילין או את אנגל לקיר הן יטענו שמדובר במטאפורה. הבעיה מתחילה בטיעונים מסוג טיעוני החוקה שבאים מלב ליבו של המיינסטרים הרפובליקאי; השיח שעושה באופן בסיסי דה-לגיטימציה לצד השני מתחיל בג'ון ביינר, ולצערנו נגמר ברצח באריזונה.
אנחנו כמובן יודעים מה התוצאה של דיון פוליטי חסר אחריות ודה לגיטימציה שיוצאת משליטה. לכן כל שנותר לי הוא לצטט את המאמר הטוב ביותר שכתב לדעתי דורון רוזנבלום, והוא מתוארך ל - שימו לב - ספטמבר 1995:
אלה כמובן מעידות קטנות; מעמד הקראת החוקה נשא בתוכו מחלוקת יותר עמוקה והיא עקב החלטתם של הרפובילקאים להקריא את החוקה "בצורתה המתוקנת". נסביר: בחוקה האמריקאית ישנו מנגנון לתיקונים: ניתן העביר תיקון לחוקה ברוב מיוחס של שני בתי הקונגרס או באישור של בתי המחוקקים של שלושת רבעי המדינות, אם אני זוכר נכון. מכל מקום, לאורך ההסטוריה היה שימוש במנגנון הזה, ולמעשה עשרת התיקונים הראשונים התקבלו כבר עם קבלת החוקה - והם מכילים את מגילת הזכויות, אוסף הזכויות המובטח לכל אזרח אמריקאי. המנגנון הזה גם אפשר לבטל סעיפים שבמהלך השנים הפכו ללא מקובלים, והדוגמה המובהקת לכך היא סעיף 1.2.1:
המסים הישירים יוקצו למדינות השונות שייכללו בברית זו בהתאם לגודל אוכלוסייתן, שיחושב על ידי סכום מספרם הכולל של בני החורין, לרבות אלה המחויבים לעבודות שירות למספר שנים קצוב, ולהוציא את האינדיאנים שאינם חייבים במסים וכן שלוש חמישיות ממספר האנשים האחריםבפשטות, הסעיף קובע שמבחינת ממשלת ארצות הברית, אדם שחור, שהיה כמעט תמיד עבד באותם שנים, שווה 3/5 מאדם רגיל (בהערת אגב, את הסעיף הזה רצו להכניס דווקא מדינות הצפון, שכן הוא היה ממעיט ממשקלן של מדינות הדרום - שבהן היתה אוכלוסיית עבדים גדולה - במוסדות הפדרליים נקבעים לפי גודל האוכלוסיה, בעיקר בית הנבחרים). הסעיף הזה בוטל בתיקון ה14 לחוקה, שהתקבל לאחר מלחמת האזרחים ובין שאר הקביעות המשמעותיות שלו שבראשן "כל מי שנולד או התאזרח בארצות הברית, ונתון לשיפוטה, הינו אזרח ארצות הברית והמדינה שבה הוא גר", ביטל גם את שיטת החישוב הביזארית הזו, וקבע "נציגים (לבית הנציגים) ימונו במדינות השונות, בהתאם לגודל אוכלוסייתן, שיחושב לפי מניין האנשים בכל מדינה, להוציא אינדיאנים שלא נגבה מהם מס".
אז מה היתה המחלוקת? הרפובליקאים קבעו שיקראו את החוקה כפי שהיא משתקפת לאחר התיקונים, כלומר ללא סעיף 1.2.1 המביך. הדמוקראטים דווקא רצו להקריא את הסעיף. ולמה? מכיוון שהדמוקראטים מעוניינים להדגיש את אופיה של החוקה כמסמך נטוע בנסיבות הסטוריות ונתון לפרשנות ושנויים עם הזמן בעוד הרפובליקאים מציגים אותה מעט ככתב קודש: מסמך אחוד, מחייב, ברור ונגיש לכל; אין משמעות להתפתחות הסטורית בהקשר לחוקה, שכן אין שום התפתחות בהבנת משמעותה מ1791 ועד היום (מגדיל לעשות בהקשר זה השופט העליון אנטונין סקאליה, שטוען בתוקף שיש לפרש את החוקה כפי שגברין אנגליים בעלי רכוש ובחלקם בעלי עבדים מסוף המאה ה18 יפרשו אותה).
כל זה טוב ויפה, ואף מעניין, אבל למה זה קשור לפתיחה הלא מוצלחת של מושב הקונגרס ה112? מכיוון שהקראת החוקה, כמו גם הסירוב להתייחס להתפתחותה ההסטורית, וההקשר החוקתי שהדגישו הרפובליקאים באופון קיצוני בשנתיים האחרונות, מכילים סאבטקסט משמעותי: החוקה ברורה ומובנת לכל, והיא מובנת לכל כפי שאנחנו מבינים אותה. ולכן המדיניות של הדמוקרטים בהכרח איננה חוקתית - וממילא איננה לגיטימית. הויכוח הפוליטי הופך מויכוח על מדיניות - אם היא טובה או לא, או אפילו מוסרית או לא - לויכוח על עצם הלגיטימיות של המדיניות. ובאופן קבוע לכל אורך הויכוחים הפוליטיים של השנתיים האחרונות הרפובליקאים טענו בתוקף שהמדיניות הדמוקרטית לא לגיטימית.
וכשמתחילים במדרון החלקלק של חוסר לגיטימיות, הסכנה גדולה מאוד. ההתחלה היא בסאב טקסט מעודן, אבל ההמשך מיד מגיע לטענה כי אובמה נשיא לא לגיטימי שכן לא נולד בארה"ב; להשוואות בלתי פוסקות בין הדמוקררטים לנאצים על ידי גלן בק; לונדליזם של עשרות משרדים של חברי קונגרס שמוקרטים בשיא הלהט של הויכוח על רפורמת הבריאות בקיץ 2009; לקריאה כמו של שרון אנגל, המועמדת הרפובליקאית לסנט בנוודה ש"בדרך שהקונגרס הזה הולך, אנשים מתחלים לפנות לפתרונות נוסח התיקון השני [התיקון המתיר החזקת כלי נשק]"; לקריאה כמו של שרה פיילין "אל תסוגו, תטענו מחדש [את הרובה]" (באנגלית זה נשמע יותר טוב, don't retrat, reload) ולכרזות כמו זו, בה פיילין מציינת את המחוזות בהם היא תומכת במועמד רפובליקאי כנגד מועמד דמוקרטי מכהן, על ידי ציון מטרת רובה על המפה; אחת המטרות מסמנת באופן מצמרר על מחוזה של חברת הקונגרס הדמוקרטית גבריאל גיפורדס באריזונה, שנורתה אתמול במהלך אירוע פוליטי של פגישה עם המצביעים בחניון של סופרמרקט בטוסון ומצויה כעת בבית החולים במצב קריטי; באותו אירוע ירי גם נרצחו לפחות עוד שישה אנשים, בהם שופט פדראלי וילדה בת תשע.
כמובן, פיילין, אנגל וכל השאר לא אשמים ברצח. כנראה שאת הרצח ביצע אדם שהיה די בבירור מעורער בנפשו. אבל בכל הסיקורים החדשותיים מארה"ב - אפילו מפוקס הימניים - מתייחסים לכך שהאוירה הפוליטית הפכה קיצונית בצורה בלתי נסבלת; וברור שאם משחקים מספיק זמן על אמירות שהן בקו הדק שבין התקפה חריפה להסתה לאלימות, אז איזה משוגע באמת ייקח את האמירות האלה ברצינות (ועוד לא אמרנו כלום על זה שבאריונה גם חולה נפש יכול לקנות רובה באופן חוקי לחילוטין. אבל זו ארה"ב).
ולכן הבעיה לאו דווקא מתחילה באמירות הקיצוניות ממש - ברור שאם לוחצים את פיילין או את אנגל לקיר הן יטענו שמדובר במטאפורה. הבעיה מתחילה בטיעונים מסוג טיעוני החוקה שבאים מלב ליבו של המיינסטרים הרפובליקאי; השיח שעושה באופן בסיסי דה-לגיטימציה לצד השני מתחיל בג'ון ביינר, ולצערנו נגמר ברצח באריזונה.
אנחנו כמובן יודעים מה התוצאה של דיון פוליטי חסר אחריות ודה לגיטימציה שיוצאת משליטה. לכן כל שנותר לי הוא לצטט את המאמר הטוב ביותר שכתב לדעתי דורון רוזנבלום, והוא מתוארך ל - שימו לב - ספטמבר 1995:
הפנסיונרית בעלת המוח האנליטי מאוניברסיטת בר-אילן, שהכריזה באחרונה על רבין כעל "סכיזואיד" - ועוד במסגרת "דיאגנוזה פוסט-פאקטום", שכמוה אפשר לעשות, כדבריה, "למשל למנהיגים נאצים" - אינה הראשונה וכנראה גם לא האחרונה בשורת העדים-המומחים, שמגייס הימין לניגוח הממשלה. אין-ספור בעלי מקצוע - "ספציאליסטים", מגרשי שדים, ידעונים, משפטנים, בעלות-אוב, רבנים, חוקרים (חלקם הניכר מאותו בית יוצר אקדמי) - התייצבו בשלוש השנים האחרונות במסדרונות הימין. איש איש ואמתחתו, איש איש וכלי מלאכתו, התגייסו כדי לגרש את הדיבוק המוזר שנכנס למשרד ראש הממשלה: השד הסמוק, הנוגחני וירוק-עין, ששמו תוצאות בחירות 1992.
מרחק רב עבר הליכוד מאז אותה ישיבת סיעה ראשונה באופוזיציה, שבה הציע ח"כ עוזי לנדאו להפסיק לשלם את אגרת הטלוויזיה. כמה מהוססות, כמעט חינניות, נראות בדיעבד פעולות מרי ראשוניות אלה! שהרי לאחר הסכם אוסלו, שהבהיר את המשמעות האמיתית של המהפך (שעד אז הוגדר בפי יצחק שמיר כ"תקלה") - התפרץ גם אופיה האמיתי של האופוזיציה.
כמו בשיר הילדים הידוע "יש לנו תיש" - התחילה זו לחבוט בממשלת רבין בכל "מה שבא ליד": "במקל, בסרגל", בבג"ץ, בבד"ץ, באמצעות מאגיה, תיאולוגיה, זואולוגיה, פסיכולוגיה. היש טריק שלא ננקט? היש קונץ, מהלך, נימוק ותרגיל שלא נוסה, תוך כדי הליכה עד סף חוקי המשחק הפוליטי וגם חצייתו? המרדת חיילי צה"ל, ריקוד ציני על הדם בפיגועים, התססתם של יהודי אמריקה, גיוס חוגי רבנים גלותיים, חתירה נגד ההסכם עם סוריה בקונגרס האמריקאי, אפילו טרפוד תוכניות ההפקעה בירושלים - הכל הולך. וכל זאת לאכדי לגבש אלטרנטיווה לממשלה - אלא פשוט כדי "להפיל אותה מיד": למוטט בכוח ממשלה נבחרת, כדרך שמפילים מבנה לא-חוקי, מטלטלים כתבת מעל ניידת שידור או מעיפים רוכב מסוסו. למשך זמן-מה - מיד לאחר שהופשטה מהם האיצטלה ה"ביטחוניסטית" - עוד עטו המתנחלים את הארשת ה"חוקתית", את גלימת המשפטן המפד"לניק: הם פנו לשופטי בג"ץ כמעט בכל עניין, בתקווה שהללו "יגידו לרבין". כאשר בג"ץ זרק את כל הפניות הנואלות הללו דרך החלון, עבר הימין המתנחל בבת אחת מדקדוקי הלגליסטיקה - לדה-לגיטימציה גמורה: גם אם מהלכי הממשלה "חוקיים" - היא כלשעצמה אינה חוקית.
כשלא עזרו פסקי הלכה, שבועות רבנים, ואפילו דחיפת שרה מעל במה - עבר הימין לדמוניזציה: הממשלה היא "ממשלת דמים". בשיאו של גל הטרור טען נתניהו ש"המרצחים מקבלים איתותים מהממשלה: להרוג יהודים ביהודה ובשומרון זה בסדר". כשנפסק הטרור לזמן-מה - טען שיש מזימה להתאפק עד הסכמי הביניים. אחר-כך הפיצו פתאום המתנחלים שמועה - ספק "אחראית", ספק מאיימת - שיש תוכנית להתנקשות בחיי רבין.
באווירה אפוקליפטית עכורה ומבוימת-היטב זו, לבשה ההתנגדות לממשלה צביון של פסיכודרמה או פולחן ביזארי, שהליכוד לוקח בו חלק פעיל: זה בזה מתערבבים שביתות רעב (עם "אכילה כזית"), ישיבת "שבעה" בפרהסיה, איום בהקמת צבא חלופי, איום על הממשלה במשפטים נוסח נירנברג, פעולות חבלניות משונות לשיבוש זרימת התנועה, לשיבוש אספקת החשמל (באמצעות "הדלקת כל מכשירי החשמל סימולטנית"), התחזות לארגוני רצח - הכל תוך כדי שכנוע עצמי של כיתות איזוטריות שהן "רוב העם", בעוד שהממשלה הנבחרת היא "כת של מיעוט".
קיום "משאל-עם פרטי" מטעם המפד"ל (אולי בדרך ל"בחירות פרטיות" מטעם הליכוד) היה איפוא רק שאלה של זמן - בעיקר כשאזלו גם טריקים כגון הצגת פינוי של מתנחלים כ"פגיעה בחוק יסוד: זכויות האדם" או "הפרת המנדט של חבר הלאומים". ותמיד אפשר לחזור ל"שיכרות של רבין" (שהתפתחה בינתיים ל"סימפטום לפתולוגיה סכיזואידית").
אפילו לפוליטיקה יש חוקים ספורטיוויים. לאחר הפרישה מממשלת שמיר אמר רבין ש"עכשיו יש לתת לליכוד צ'אנס ליישם את המדיניות שלו". אבל הוא עצמו לא קיבל אפילו רבע צ'אנס מהימין הפרוע, שזה שלוש שנים מערער על שפיותו, מניעיו, כוונותיו וגרוע מכל - על עצם הלגיטימיות של שלטונו.
אומרים שהמהפך הפוליטי הראשון ב-1977 היה מבחנה המוצלח של הדמוקרטיה הישראלית. זו טעות: המבחן האמיתי הוא בעיכול המהפך הנגדי של 1992. תוצאות מבחן זה אינן ידועות עד היום, שכן במלחמת הגרילה נגד ממשלת רבין טרם נורתה הירייה האחרונה.
Indeed, the current idea that one cannot support the justice of any principle or point of fact without having a hidden political agenda is one of the most chilling concepts of this out-of-control era we unfortunately are living in at present.
השבמחקBut there's one more point that must be mentioned here. Nothing is more outrageous than people and institutions that are spreading blood libels today against Jews (even if they are Jews themselves who, in some cases, usually only invoke their Jewish background when they are criticizing other Jews) suddenly becoming outraged about Palin's remarks. Only hours before attacking Palin on this point, the New York Times coverage one-sidedly tried to prove that a Palestinian woman was murdered by tear gas fired by Israeli soldiers. And only days after it covered up anti-American blood libels.
http://rubinreports.blogspot.com/2011/01/lets-talk-about-blood-libels-and-those.html
אני חוזר וקורא את הרשומה הזו אחרי יותר מחודש וחצי, והמסקנה הבלתי נמנעת היא שגם הדמוקרטים אינם טומנים ידם בצלחת. הרי אובמה הוא זה שהשתמש בטיעון אי-החוקתיות בהודעתו כי לא יגן עוד בבית המשפט על DOMA. ככל שאני ובן-זוגי מושפעים ישירות ולטובה מהחלטה זו, האם אין כאן בדיוק אותה דה-לגיטימציה של מדיניות הצד השני?
השבמחקקודם כל, תודה על התגובה; א אתה חוזר לרשומות מלפני חודש וחצי, הוחמאתי :-)
השבמחקולענייננו, fair enough. עם זאת, יש כאן הבדל כמותי שהוא איכותי: הטענה היא לא כנגד עצם הטיעון כלפי מדיניות מסויימת של הצד השני שהיא איננה חוקתית. הטענה שלי היתה שהרפובליקאים אומרים את זה על *כל* מדיניות של הדמוקרטים. אני בטוח שאם תשאל דמוקרט עם איזה מדיניות של ג'ורג' בוש הוא מסכים, הוא יוכל למצוא כזו ורפובליקאי פשוט לא מסוגל כיום להדכים עם משהו שאובמה עושה.
מה שיותר מטריד הוא שהדיון הוא אפילו לא על התוכן אלא על עצם העובדה שדמוקרטים מציעים את המדיניות: הגורם הכי שנוי במחלוקת ברפורמת הבריאות של אובמה, החיוב לקנות ביטוח בריאות - שעליו בדיוק יוצא הקצת הרפובליקאי בטענה שהוא לא חוקתי - מקורו בהצעות רפובליקאיות לרפורמה במערכת הבריאות,שבאו כקונטרה לHillarycare בתחילת שנות ה90.