רציתי לתת איזוהי כותרת שקשורה בסוף, אבל חששתי שתחשבו, חמשת עד עשרת קוראי היקרים, שהבלוג בא אל קיצו ולא כך היא; אז בחרתי לצטט את התיאור של קווין ספייסי ב"חשוד המיידי" כיצד קיזר סוזה נעלם - כאן, בדקה 2:30. בקיצור, הכותרת היא <שקר כלשהו> שקשור בסוף. ולענייננו.
יש מצבים בהיסטוריה, בהם השאלות העומדות על הפרק קשות מדי להתמודדות, וגורמות אפילו למפלגת השלטון להתפרק - כך למשל, המפלגה הוויגית בארה"ב שלחה ב23 שנות קיומה ארבעה נשיאים לבית הלבן (אם כי שניים מתוכם מתו או פרשו מאוד מוקדם, כך שבעצם נשיאיאה שלטו רק 8 שנים), האחרון שבהם פילמור בשנים 1849-1853 - לא הצליחה להתמודד עם שאלת העבדות, ובעיקר לא הצליחה לגבש הסכמה לגבי השאלה האם להתיר עבדות בטריטוריות החדשות במערב; המחלוקת בסוף פירקה את המפלגה והחלק האבולושניסטי (כלומר, המתנגד החריף לעבדות) בהנהגת לינקולן פנה להקים את המפלגה הרפובליקאית, וניצחה בבחירות 1860 וירשה את מקומם של הוויגים.
לפעמים, מאורע הסטורי דרמטי מחיש את העלמותה של מפלגה עם שורשים היסטוריים עמוקים שלמעשה נמצאת בדעיכה כבר זמן; כך מרד אלג'יריה, פניית צרפת לדה-גול והקמת הרפובליקה החמישית על ידיו הביאה לכך שמפלגתו הגוליסטית למעשה ירשה את המפלגה הנוצרית דמוקרטית הצרפתית, הMRP, שהיתה הבסיס של הימין הצרפתי מאז 1870.
ולפעמים מפלגה ויתקה ביותר, שנחשבת לחלק בלתי נפרד - גם אם אופוזיציוני - מהמערכת הפוליטית, לא משכילה להתמודד עם המצב ההסטורי החדש ופשוט נעלמת מעצמה. בבחירות האחרונות באיטליה המפלגה הקומוניסטית - שבמשך שנים רבות החזיקה קרוב לחצי משמושבים בפרלמנט, שהיתה חלק מהשלטון מיד לאחר מלחה"ע השנייה ושכל כך הדאיגה את האמריקאים, שדחיקתה מחוץ לשלטון היתה חלק ממטרות תוכנית מרשל - לא עברה את אחוז החסימה. לא קרה משהו ספציפי עכשיו; קרה משהו ספציפי לפני 20 שנה ומאס המפלגה הקומוניסטית לא הצליחה להתמודד עמו, ודעכה עד שפשוט נעלמה.
למי מאלה דומה מפלגת העבודה? היא מפלגת שלטון לשעבר עם שורשים עמוקים - כמו הMRP הצרפתית, ואולי אף יותר; היא מוצאת את סופה יותר בשל מחלוקת אישיות וחוסר יכולת תפקוד מול המצב מאשר בשל חוסר רלוונטיות, כמו הוויגים, ובמשך עשור היא פשוט לא מסוגלת להתמודד עם המצב ההסטורי החדש שנוצר, ודועכת לה לאיטה עד שסופה בא בחטף אך לא כל כך בהפתעה. כך שיש בה מכל אלה, ויש כמובן גם הבדלים - מפלגת העבודה היה המפלגה שהקימה את המדינה, זכות שאף אחת מהמפלגות לעיל לא יכולה לתבוע.
ומה הפואנטה של כל זה? לא יודע בדיוק. כנראה שהיא מסתכמת ב"לפעמים מפלגות מתות". היי שלום, מפלגת העבודה, היה נחמד. (ורק בהערת אגב, אני חושב שדי נעלבתי שבתור המתפקד היחידי למפלגה מתחת לגיל 40 לא פנו אלי אישית...)
ואם בענייני סופים, שני סנטורים דמוקרטים הודיעו השבוע שהם לא ירוצו לכהונה נוספת ב2012, קן קונרד וג'ו ליברמן. ליברמן הוא כמובן הסיפור הצבעוני יותר: הוא היה דמוקרט מן השורה, כל כך מיינסטרימי במפלגה הדמוקרטית שהוא היה המועמד לסגן הנשיא של אל גור ב2000, והיה מרחק הבנה של עוד כמה זקנות מפאלס ביץ' את פתקי ההצבעה מסגנות הנשיא. אלא שהמלחמה בעיראק טרפה את הקלפים - ליברמן, שנשאר בסנט, תמך ביציאה למלחמה לעיראק ב2003, כמו, אגב, סנטורים דמוקרטים רבים באותו הזמן כולל הילרי קלינטון (הסיבה העיקרית שאובמה לא הוכתם בתמיכה במלחמה הוא שהוא נשא תפקיד ציבורי מאוד זוטר - מחוקק באילינוי - באותו הזמן, ולא נאלץ להצהיר על עמדתו בנושאים לאומיים). אלא שליברמן היה תומך מעט יותר נלהב מהמיינסטרים הדמוקרטי ובעיקר לא נסוג בתמיכתו כשהמלחמה נהייתה פחות ופחות פופולרית. עד לשנת 2006, המלחמה בעירק נהייתה רדיואקטיבית, וכל מי שתמך בה נפגע; ליברמן, שעמד לבחירה מחדש, זכה לכבוד מפוקפק - נד למונט, דמוקרטי ליברלי מקונטיקט, רץ נגדו בפריימריז וניצח - מהלך מאוד נדיר. ליברמן לא אמר נואש, התמודד כעצמאי וניצח; בסנט הוא תמך לרוב במצע הדמוקרטי (בשנים 2006-2008 הוא היה הקול ה51 בעד הדמוקרטים, כך שהוא היה קריטי) אבל דם רע רב החל לשרור בינו לבין המפלגה; ב2008 הוא תמך בג'ון מקיין ובמהלך קרב רפורמת הבריאות בשל 2009 הוא לא פספס אף הזדמנות לעצבן את הדמקורטיןם, שנאלצו להיעתר לדרישותיו ולקפריזות שלו מכיוון שהוא היה הקול ה60 החיוני לשבור את הפיליבסטרים הרבים שהרפובליקאים השיתו. כך עצבן ליברמן מאוד את הבוחרים הדמוקרטיים, עד כדי כך שהישגו הגדול במושב האחרון של הקונגרס, כאשר דחף בכח את ביטולה של מדיניות "לא נשאל, אל תספר" לאפליית הומוסקסואלים בצבא, לא עומד לזכותו בקרב הבוחרים הדמוקרטים. מאידך, לבסוף, כמעט בכל חקיקה חשובה ליברמן הצביע עם הדמוקרטים - רפורמת הבריאות, הרפורמה הפיננסית, תוכנית התמריצים; הוא אף עמד מאוחרי המאמצים לחוקק חוק למסוי על פליטת פחמן, חוק שהוא סדין אדום בעיני הרפובליקאים; עם הירידה החריפה בפופולריות של הדמוקרטים בבחירות האחרונות איבד ליברמן את תמיכתו גם בקרב בוחרי הימין. כך נותר קירח מכאן ומכאן וסקרים ראשוניים של הבחירות ב201 מראים שהוא הולך להפסיד הפסד צורב, מקום שלישי, מול רוב המועמדים הדמוקרטיםפ והרפובליקאים נגדו. כך שפרישתו היתה מהלך צפוי, למרות שלפני עשר שנים היא היתה נראית כתסריט די בידיוני.
אז ליברמן הוא הסיפור הצבעוני, אבל מעבר למימד האישי אין בכך הרבה משמעות מכיוון שקונטיקט היא מדינה כחולה למדי ודי בודאות יחליף את ליברמן סנטור דמוקרטי. קן קונרד לעומתו בא מצפון דקוטה, מדינה רפובליקאית למדי, ואותו סביר שיחליף רפובליקאי, וישחוק עוד יותק את הרוב של הדמוקרטים בסנט. כך שלמרות שבחירות 2012 עוד רחוקות, בדרך כלל כאשר בנטרוים וחברי קונגרס מהצד שלך פורשים, זה סימן לא טוב. אבל נחכה ונאה, אני עומד עדיין מאחורי החזוי שלי שאובמה יעשה קאמבק מרשים.
יש מצבים בהיסטוריה, בהם השאלות העומדות על הפרק קשות מדי להתמודדות, וגורמות אפילו למפלגת השלטון להתפרק - כך למשל, המפלגה הוויגית בארה"ב שלחה ב23 שנות קיומה ארבעה נשיאים לבית הלבן (אם כי שניים מתוכם מתו או פרשו מאוד מוקדם, כך שבעצם נשיאיאה שלטו רק 8 שנים), האחרון שבהם פילמור בשנים 1849-1853 - לא הצליחה להתמודד עם שאלת העבדות, ובעיקר לא הצליחה לגבש הסכמה לגבי השאלה האם להתיר עבדות בטריטוריות החדשות במערב; המחלוקת בסוף פירקה את המפלגה והחלק האבולושניסטי (כלומר, המתנגד החריף לעבדות) בהנהגת לינקולן פנה להקים את המפלגה הרפובליקאית, וניצחה בבחירות 1860 וירשה את מקומם של הוויגים.
לפעמים, מאורע הסטורי דרמטי מחיש את העלמותה של מפלגה עם שורשים היסטוריים עמוקים שלמעשה נמצאת בדעיכה כבר זמן; כך מרד אלג'יריה, פניית צרפת לדה-גול והקמת הרפובליקה החמישית על ידיו הביאה לכך שמפלגתו הגוליסטית למעשה ירשה את המפלגה הנוצרית דמוקרטית הצרפתית, הMRP, שהיתה הבסיס של הימין הצרפתי מאז 1870.
ולפעמים מפלגה ויתקה ביותר, שנחשבת לחלק בלתי נפרד - גם אם אופוזיציוני - מהמערכת הפוליטית, לא משכילה להתמודד עם המצב ההסטורי החדש ופשוט נעלמת מעצמה. בבחירות האחרונות באיטליה המפלגה הקומוניסטית - שבמשך שנים רבות החזיקה קרוב לחצי משמושבים בפרלמנט, שהיתה חלק מהשלטון מיד לאחר מלחה"ע השנייה ושכל כך הדאיגה את האמריקאים, שדחיקתה מחוץ לשלטון היתה חלק ממטרות תוכנית מרשל - לא עברה את אחוז החסימה. לא קרה משהו ספציפי עכשיו; קרה משהו ספציפי לפני 20 שנה ומאס המפלגה הקומוניסטית לא הצליחה להתמודד עמו, ודעכה עד שפשוט נעלמה.
למי מאלה דומה מפלגת העבודה? היא מפלגת שלטון לשעבר עם שורשים עמוקים - כמו הMRP הצרפתית, ואולי אף יותר; היא מוצאת את סופה יותר בשל מחלוקת אישיות וחוסר יכולת תפקוד מול המצב מאשר בשל חוסר רלוונטיות, כמו הוויגים, ובמשך עשור היא פשוט לא מסוגלת להתמודד עם המצב ההסטורי החדש שנוצר, ודועכת לה לאיטה עד שסופה בא בחטף אך לא כל כך בהפתעה. כך שיש בה מכל אלה, ויש כמובן גם הבדלים - מפלגת העבודה היה המפלגה שהקימה את המדינה, זכות שאף אחת מהמפלגות לעיל לא יכולה לתבוע.
ומה הפואנטה של כל זה? לא יודע בדיוק. כנראה שהיא מסתכמת ב"לפעמים מפלגות מתות". היי שלום, מפלגת העבודה, היה נחמד. (ורק בהערת אגב, אני חושב שדי נעלבתי שבתור המתפקד היחידי למפלגה מתחת לגיל 40 לא פנו אלי אישית...)
ואם בענייני סופים, שני סנטורים דמוקרטים הודיעו השבוע שהם לא ירוצו לכהונה נוספת ב2012, קן קונרד וג'ו ליברמן. ליברמן הוא כמובן הסיפור הצבעוני יותר: הוא היה דמוקרט מן השורה, כל כך מיינסטרימי במפלגה הדמוקרטית שהוא היה המועמד לסגן הנשיא של אל גור ב2000, והיה מרחק הבנה של עוד כמה זקנות מפאלס ביץ' את פתקי ההצבעה מסגנות הנשיא. אלא שהמלחמה בעיראק טרפה את הקלפים - ליברמן, שנשאר בסנט, תמך ביציאה למלחמה לעיראק ב2003, כמו, אגב, סנטורים דמוקרטים רבים באותו הזמן כולל הילרי קלינטון (הסיבה העיקרית שאובמה לא הוכתם בתמיכה במלחמה הוא שהוא נשא תפקיד ציבורי מאוד זוטר - מחוקק באילינוי - באותו הזמן, ולא נאלץ להצהיר על עמדתו בנושאים לאומיים). אלא שליברמן היה תומך מעט יותר נלהב מהמיינסטרים הדמוקרטי ובעיקר לא נסוג בתמיכתו כשהמלחמה נהייתה פחות ופחות פופולרית. עד לשנת 2006, המלחמה בעירק נהייתה רדיואקטיבית, וכל מי שתמך בה נפגע; ליברמן, שעמד לבחירה מחדש, זכה לכבוד מפוקפק - נד למונט, דמוקרטי ליברלי מקונטיקט, רץ נגדו בפריימריז וניצח - מהלך מאוד נדיר. ליברמן לא אמר נואש, התמודד כעצמאי וניצח; בסנט הוא תמך לרוב במצע הדמוקרטי (בשנים 2006-2008 הוא היה הקול ה51 בעד הדמוקרטים, כך שהוא היה קריטי) אבל דם רע רב החל לשרור בינו לבין המפלגה; ב2008 הוא תמך בג'ון מקיין ובמהלך קרב רפורמת הבריאות בשל 2009 הוא לא פספס אף הזדמנות לעצבן את הדמקורטיןם, שנאלצו להיעתר לדרישותיו ולקפריזות שלו מכיוון שהוא היה הקול ה60 החיוני לשבור את הפיליבסטרים הרבים שהרפובליקאים השיתו. כך עצבן ליברמן מאוד את הבוחרים הדמוקרטיים, עד כדי כך שהישגו הגדול במושב האחרון של הקונגרס, כאשר דחף בכח את ביטולה של מדיניות "לא נשאל, אל תספר" לאפליית הומוסקסואלים בצבא, לא עומד לזכותו בקרב הבוחרים הדמוקרטים. מאידך, לבסוף, כמעט בכל חקיקה חשובה ליברמן הצביע עם הדמוקרטים - רפורמת הבריאות, הרפורמה הפיננסית, תוכנית התמריצים; הוא אף עמד מאוחרי המאמצים לחוקק חוק למסוי על פליטת פחמן, חוק שהוא סדין אדום בעיני הרפובליקאים; עם הירידה החריפה בפופולריות של הדמוקרטים בבחירות האחרונות איבד ליברמן את תמיכתו גם בקרב בוחרי הימין. כך נותר קירח מכאן ומכאן וסקרים ראשוניים של הבחירות ב201 מראים שהוא הולך להפסיד הפסד צורב, מקום שלישי, מול רוב המועמדים הדמוקרטיםפ והרפובליקאים נגדו. כך שפרישתו היתה מהלך צפוי, למרות שלפני עשר שנים היא היתה נראית כתסריט די בידיוני.
אז ליברמן הוא הסיפור הצבעוני, אבל מעבר למימד האישי אין בכך הרבה משמעות מכיוון שקונטיקט היא מדינה כחולה למדי ודי בודאות יחליף את ליברמן סנטור דמוקרטי. קן קונרד לעומתו בא מצפון דקוטה, מדינה רפובליקאית למדי, ואותו סביר שיחליף רפובליקאי, וישחוק עוד יותק את הרוב של הדמוקרטים בסנט. כך שלמרות שבחירות 2012 עוד רחוקות, בדרך כלל כאשר בנטרוים וחברי קונגרס מהצד שלך פורשים, זה סימן לא טוב. אבל נחכה ונאה, אני עומד עדיין מאחורי החזוי שלי שאובמה יעשה קאמבק מרשים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה