קודם כל צריך לומר ביום כזה ברוך דיין האמת. מותם של 45 גיבורים שנספו כשבאו לחלץ אנשים אחרים מהלהבות הוא טרגדיה אמיתית.
אבל מיד לאחר מכן אני הולך לומר אמירה שהיא נראה די חריגה בימים הללו: לדעתי ההתמודדות עם השריפה בכרמל הוא תעודת כבוד לממסד הישראלי; אם יש כאן מחדל הוא של התקשורת הישראלית, על דיווח שטחי, רדוד ומתלהם.
בוא נתחיל מנימוק הטענה הראשונה שלי. לשם כך, בואו נסתכל על הנרטיב הבא ביחס לשריפה בכרמל: במדינת ישראל מתרחשת בחושיים האחרונים בצורת חריגה; הפעם האחרונה שהתרחשה בצורת כזו, בה לא ירד גשם עד תחילת דצמבר, היא שנת 1950. כתוצאה מכך, השריפה בכרמל התפשטה למימדים חריגים והפכה לאסון טבע, שניתן לצפות לשכמוהו פעם בחמישים שנה אם לא יותר. שירותי הכבאות לא היו מסוגלים לכבות שריפה שכזו באמצעים שיש להם, ונזקקו ל24 שעות, עד להגעת תגבור מחו"ל, כדי להשתלט על השריפה; לאורך כל יום אתמול הם טענו שאם יגיעו מטוסי כיבוי למחרת הם ישתלטו על השריפה עד שעות אחר הצהרים ואכן כרגע זה נראה כי השתלטו על השריפה. במהלך 24 השעות הללו התמקדו הכבאים בהגנה על יישובים ופנויים, ואכן פרט לבית אורן - כמובן, אני לא מזלזל לרגע בטרגדיה שכרוכה בנזק הרב שנגרם לקיבוצם, אבל מדובר בקיבוץ אחד בין 200 נפש - לא נפגעו באופן ממשי יישובים; האש התקרבה מי פעם לעוספיא, ניר עציון, עין חוד, טירה ודניה אבל אף פעם לא נכנסה באופן ממשי ליישובים הללו (אחד הסיקורים המדהימים שראיתי היום בבוקר היה מטירה, שהאש החלה להתקרב ליישוב. שני מטוסי ריסוס - ישראלים - התסערו עליה ובלמו אותה). בשל צפיפות האוכלוסיה בישראל השריפה הזו - בניגוד לרוב שריפות הטבע בעולם - התרחשה קרוב למרכזי אוכלוסיה ולכן 17,000 איש נאלצו להתפנות מבתיהם, ולמרות הזאת הפנוי היה מסודר ורגוע; הפנוי היה כמעט תמיד זמן מספק לפני שהאש ממש התקרבה ולכן לא נרשמו מנוסות או פקקי תנועה; נראה כי עירית חיפה ומועצת חוף הכרמל התארגנו כך שיש למפונים היכן לשהות בינתיים ורוח ההתנדבות הישראלית הביאה להצפה של הצעות עזרה. תאונת האוטבוס היא אכן טרגדיה, אבל היא יותר תאונה מאשר בשל השריפה, ובאותה מידה יכולה לקרות כתאונת דרכים. פרט אליה - ולסיפור הגבורה המדהים של אהובה תומר - היו מספר נפגעים מועט יחסית, ואיש לא נלכד בביתו בזמן האש; לא נדרשו חילוצים הירואיים של תושבים מבתים בוערים.
לאור התיאור הזה לדעתי ישראל עמדה בכבוד באסון, שכמו כל אסון טבע, לצערנו הרב קורה מדי פעם, ומזכיר לנו עד כמה אנחנו קטנים וחסרי אונים מול אכזריות העולם. ואיך התמודדה עם כך התקשורת? בואו נתאר אנטומיה של סיקור אסון ישראלי:
שלב א' - היסטריה. לא שמעתי את רוב דיווחי אתמול אז אני צריך להתמך על עדות מיד שניה, אבל התקשורת עלתה מיד לגלים פתוחים אבל מכיוון שאין יותר מדי מה לשדר שידרה סבבים הולכים וגדלים של היסטריה. הדוגמה הפשוטה שלי היתה בחדשות ערוץ 2, שם לאורך כל הערב התמידו עם הכותרת "אבדה השליטה על האש". YNET פותח במאמרים כמו "חלום בלהות", וערוץ 2 הגדירו את השריפה בשלב מסויים האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה (וגם ynet מסכים) עד שאפילו הם התעשתו. כאשר בכל קיץ שריפות ענק מכלות מאות קמ"ר (כן, מאות. השריפה הזו כילתה כ30 קמ"ר, מבלי לזלזל מעוצמתה) בקליפורניה, פוקס ניוז - רשת שלא ידועה באיפוק רב - מדווח בדרך כלל "Massive wildfires inCalifornia still x% contained). (אני לא חושב שהטענה הזו סותרת את טענתי אגב שמדובר באסון טבע גדול; במימדים של ישראל והתמודדותה עם שריפות זה אכן אסון טבע, אבל קצת פרופורציה בסיקור).
שלב ב - ה"מחדל". כבר אתמול בערב החלו שדרי החדשות, שהפכו בין רגע למומחים גדולים לכבאות, לטעון שמדובר פה במחדל איום. יוסי שריד מיד קבע שאנחנו עולם שלישי, אמיר אורן קרא להעמיד את האחראים (הוא לא יודע מי הם, את "האחראים") ברצח, אלוף בן חזר מיד אל המטפורה החביבה "יום כיפור של הכבאים" (אם בארה"ב יש אינפלציה בשימוש ב"גייט", אצלנו ללא ספק יש אינפלציה בשימוש ביום כיפור), ודן שילון הבוקר חתם את שידורו במסקנה "מדובר ללא ספק במחדל" ברצינות המנסה לחקות את הטון של מוטי אשכנזי, אביב 1974. וכל זאת מבלי שאיש מהם באמת מבין בכבאות או יכול לתת שביב של עדות לאיזה מחדל בדיוק הוא מתכוון. בשלב מסוים עלה נושא מטוסי הכיבוי, כמו גם טענה שבישראל יש תת-איוש של שירותי הכבאות, תוך האשמה מובלעת, הקבועה במקומותינו, של פקידי האוצר (אגב, מי אמר? אני לא יודע מה נתוני התקן לשירותי כבאות ולא שמעתי נתון אחד בנושא מהתקשורת הביומיים האחרונים; קצת באינטנרט אל זה נתונים מנציג הכבאים בכתבה על שביתתם כך שהוא קצת אינטרסנטי). בהחלט יכול להיות ששירותי הכבאות בארץ במצב רע ובתת תקצוב, אבל סביר להניח שהמצב קצת יותר מורכב; מדובר בסדר עדיפויות תקציבי, מדובר בשירותי כבאות הכפופים לשלטון המקומי (שבדרך כלל - אגב, בכל העולם ולא רק בישראל - מכיל פוליטיקאים ופקידים ברמה נמוכה) - שקשה מאוד לאחד אותו לאיגוד ארצי בשל הסכמי שכר (שמעתי את פורז מדבר על זה היום אחה"צ, מהיחידים שדיברו דברי טעם בנושא), וכנראה שפקידי האוצר, גם אם הם טועים, לא לגמרי מטומטמים אז אני רוצה לשמוע גם את שיקוליהם . בקיצור, נושא מורכב שצריך להבין אותו עד הסוף, ובדיוק זו הסיבה שלא נכון לנהל אותו תחת אש, תרתי משמע.
שלב ג - שלב ה"כולנו אשמים" וה"יש לחקור". מכיוון שמצד אחד בהחלט יכול להיות שישנם ליקוים במערכות שונות - כפי שיש בכל מערכת ציבורית בכל העולם - ומצד שני, ברור לכל המעורבים בדבר שאם הם יראו סימן קל שבקלים של הודאה בטעות מיד הם ייתלו בכיכר העיר (או שאמיר אורן יתבע אותם לדין על רצח). מיד מתגייס משפט האימים של קציר מ73, "כולנו אשמים" ובניסוח נתניהו 2010, "מדינת ישראל לא היתה ערוכה להתמודד עם שריפת צמרות עצים בשום דרך".אמצעי התקשורת מלאים בשאלה הרטורית הידועה "למה אצלנו צריך אסון כדי שיזוז משהו". פוסטים מתלהמים מתחילים להאשים את כל המערכת הפוליטית המושחתת והמסואבת ש"לא שמה עלינו ז.." (אין לי רצון ללנקק. תחפשו כל פוסט מתלהם מזדמן, יש הרבה כאלה מסתובבים). ואחיו התאום של המשפט - יש לחקור, או כהצעת אלי ישי, דצמבר 2010 - יש להקים ועדת חקירה ממלכתית.
שלב ד' - ועדת החקירה. אה-מחייה, הגענו אל פתרון הקסם, אל נקודת הג'י, אל ועדת החקירה הממלכתית. כולם מעלים כמוצאי שלל רב את הדרישה - יש למנות ועדת החקירה ממלכתית, שתמצא מי אשם. לתקשורת יש במה לעסוק במשך שבועות וחודשים תוך הענקת תחושה שהיא נותנת לאסון בכרמל את הכבוד המגיע לו ואף משפרת את המצב, המערכת הפוליטית כולה נכנסת לסחרור אימים של האשמות והאשמות נגד, שכירת עורכי דין, עדויות דרמטיות, שידורים ישירים עד שלבסוף יוצא דו"ח שבמקרה - הטוב או הרע, לא ברור - יחיש את נפילתו הפוליטית של פוליטיקאי לא אהוד (ע"ע וינוגרד, 2007), ובמקרה - שוב הטוב או הרע - מסקנותיה ישכחו - ע"ע שמגר, 1996, אור, 2001, ועוד ועוד. ושוב- יכול להיות - אפילו סביר - שיש מה לחקור ומה לתקן, אבל היו סמוכים ובטוחים שהתיקונים הללו לא יגיעו מתהליך החקירה שהולך להתנהל בחודשים הקרובים.
בתוך כל התהליך הזה, התחושה הלאומית והשיח הציבורי יתקבע: ישראל היא מדינת עולם שלישי, מדינת פרטצ', ששום דבר לא מתנהל בה כמו שצריך וצריך אסונות כדי לנער אותה. וזה לא נכון. ויותר חמור, האנשים שעשו את עבודתם נאמנה, ולדעתי ניהלו את האסון הזה בצורה ראויה לשבח - לא רק שיעשה עמם עוול (לא ישירות, אלא עצם האווירה הציבורית שנוצרת), אלא שהם יפנימו את המסר שלא שווה להם לעשות עבודה טובה כי בכל מקרה הם נתפסים כאשמים. אני לא מדבר על הכבאים הגיבורים או על אהובה תומר, שכולם עכשיו יחבקו אותם ובצדק; אני מדבר על הלוגיסטיקה, על המתאמים בפיקוד העורף או קציני המטה של מכבי האש או מה כל האנשים בעורף העשייה, שכולם יתגוללו עליהם מהיום ואילך.
ולמה כל זה קורה? זה קורה לדעתי כי שריפה כזו מעמידה בפני כולנו שתי אמיתות לא נעימות שקשה לנו להתמודד איתן.
הראשונה היא שכולנו עושים כל הזמן בחירות שיש להן משמעות גם בחיי אדם. ניתן להתגולל כמה שנרצה על אותו חסכון של האוצר שגרם לעיכוב של כבוי השריפה ב24 שעות ולבקשת עזרה ממדינות העולם אבל בכלל לא בטוח שזו לא ההחלטה הנכונה; אחרי הכל, השקעה בהמוני כבאים שאין הצדקה להעסקתם גוזלת כסף ממקום אחר, וכסף, לצערנו, הוא משאב מוגבל. זה מחריד לחשוב שהחלטות כאלה עולות בחיי אדם אבל כולנו עושים כל יום החלטות שעולות בחיי אדם; אחרת לא היינו עולים על הכביש, כי אם לא היינו נוסעים כלל במכוניות היינו חוסכים 350 הרוגים בשנה מתאונות דרכים. אמיר אורן יכול לחפש אשמים ברצח, אבל גם השימוש האינטסיבי שלו - כמו של כולנו - באנרגיה מביא לא רק לעושר גדול לאויבנו ויכול להיות שבאופו ישיר לטילים בידי החזבאללה, אלא גם לפליטות פחמן דו חמצני הבונות את אפקט החממה, שכנראה קשור לבצורת הביאה עלינו את השריפה הנוראה.
אבל ההכרה השניה היא יותר עמוקה ובסיסית, ויעל דן סיכמה את חוסר היכולת להתמודד איתה במשפט קצר וקולע, מדהים, שיצא לה בטעות כאשר היא ראיינה את יובל שטייניץ, וניסתיה לחלץ ממנו הודאה כלשהי באשמה. הוא ענה שלא צריך לחפש כרגע אשמים והיא הגיבה: "אבל יש כעס כל כך גדול; כולם כרגע כל כך כועסים ולכן חייב להיות מישהו שאשם".
יש אסונות טבע בעולם. יכול להיות שאם שירותי הכבאות היו מאורגנים ומתוקצבים טוב יותר היה להם קצת יותר קל לתמודד עם השריפה, אבל לא באופן מהותי. תרשו לי גם לשער ששני מטוסי הכיבוי המדוברים לא היו משנים בהרבה, אחרי הכל גם עם 20 מטוסים לוקח כמה שעות טובות להשתלט על השריפה. שריפות כאלה מעמידות אותנו אל מול העובדה המפחידה שעם כל יכולותינו, אנחנו עדיין קטנים, קטנים מאוד אל מול איתני הטבע; ווען דער מענטש טראכט, גאט לאכט. זו עובדה קשה, ומפחידה, ודורשת הרבה משאבי נפש וחוסן נפשי להתמודד איתה; בדרך כלל אנחנו מדחיקים אבל שריפה כזו מעמידה אותה בפנינו. ומה שמבדיל אדם בוגר מילד קטן היא יכולתו של הבוגר להתמודד עם חוסר הודאות בעולם, ועם ההכרה שלא הכל בשליטתו ושיכול להיות שיקרו לו דברים רעים שהוא לא יכול למנוע. והתקשורת הישראלית מגלה את אותו חוסן נפשי של ילד בן שלוש, וזה מה שכל כך מאכזב בה. וזה לא היה כל כך משנה אם ההתמודדות הילדותית של התקשורת לא היתה גורמת לכל כך הרבה נזק, לכולנו, בחודשים הקרובים.
וכל זה מבלי לגרוע את תנחומי למשפחות ההרוגים וההזדהות העמוקה עם כל מי שנפגע באסון הנורא הזה.
עדכון קצר: רק דוגמה אחת מהשידורים ברגע זה:
עודד בן עמי: האם יש סכנה לשכונת דניה?
מפקד שירותי כבאות גליל: "אני לא יכול להחייב להמשך כי הרוח מתעתעת אבל נכון לכרגע אין סכנה לשכונת דניה".
הכיתוב בכותרת בבאנר בתחתית המסך: "האש מתקדמת לשכונת דניה".
אבל מיד לאחר מכן אני הולך לומר אמירה שהיא נראה די חריגה בימים הללו: לדעתי ההתמודדות עם השריפה בכרמל הוא תעודת כבוד לממסד הישראלי; אם יש כאן מחדל הוא של התקשורת הישראלית, על דיווח שטחי, רדוד ומתלהם.
בוא נתחיל מנימוק הטענה הראשונה שלי. לשם כך, בואו נסתכל על הנרטיב הבא ביחס לשריפה בכרמל: במדינת ישראל מתרחשת בחושיים האחרונים בצורת חריגה; הפעם האחרונה שהתרחשה בצורת כזו, בה לא ירד גשם עד תחילת דצמבר, היא שנת 1950. כתוצאה מכך, השריפה בכרמל התפשטה למימדים חריגים והפכה לאסון טבע, שניתן לצפות לשכמוהו פעם בחמישים שנה אם לא יותר. שירותי הכבאות לא היו מסוגלים לכבות שריפה שכזו באמצעים שיש להם, ונזקקו ל24 שעות, עד להגעת תגבור מחו"ל, כדי להשתלט על השריפה; לאורך כל יום אתמול הם טענו שאם יגיעו מטוסי כיבוי למחרת הם ישתלטו על השריפה עד שעות אחר הצהרים ואכן כרגע זה נראה כי השתלטו על השריפה. במהלך 24 השעות הללו התמקדו הכבאים בהגנה על יישובים ופנויים, ואכן פרט לבית אורן - כמובן, אני לא מזלזל לרגע בטרגדיה שכרוכה בנזק הרב שנגרם לקיבוצם, אבל מדובר בקיבוץ אחד בין 200 נפש - לא נפגעו באופן ממשי יישובים; האש התקרבה מי פעם לעוספיא, ניר עציון, עין חוד, טירה ודניה אבל אף פעם לא נכנסה באופן ממשי ליישובים הללו (אחד הסיקורים המדהימים שראיתי היום בבוקר היה מטירה, שהאש החלה להתקרב ליישוב. שני מטוסי ריסוס - ישראלים - התסערו עליה ובלמו אותה). בשל צפיפות האוכלוסיה בישראל השריפה הזו - בניגוד לרוב שריפות הטבע בעולם - התרחשה קרוב למרכזי אוכלוסיה ולכן 17,000 איש נאלצו להתפנות מבתיהם, ולמרות הזאת הפנוי היה מסודר ורגוע; הפנוי היה כמעט תמיד זמן מספק לפני שהאש ממש התקרבה ולכן לא נרשמו מנוסות או פקקי תנועה; נראה כי עירית חיפה ומועצת חוף הכרמל התארגנו כך שיש למפונים היכן לשהות בינתיים ורוח ההתנדבות הישראלית הביאה להצפה של הצעות עזרה. תאונת האוטבוס היא אכן טרגדיה, אבל היא יותר תאונה מאשר בשל השריפה, ובאותה מידה יכולה לקרות כתאונת דרכים. פרט אליה - ולסיפור הגבורה המדהים של אהובה תומר - היו מספר נפגעים מועט יחסית, ואיש לא נלכד בביתו בזמן האש; לא נדרשו חילוצים הירואיים של תושבים מבתים בוערים.
לאור התיאור הזה לדעתי ישראל עמדה בכבוד באסון, שכמו כל אסון טבע, לצערנו הרב קורה מדי פעם, ומזכיר לנו עד כמה אנחנו קטנים וחסרי אונים מול אכזריות העולם. ואיך התמודדה עם כך התקשורת? בואו נתאר אנטומיה של סיקור אסון ישראלי:
שלב א' - היסטריה. לא שמעתי את רוב דיווחי אתמול אז אני צריך להתמך על עדות מיד שניה, אבל התקשורת עלתה מיד לגלים פתוחים אבל מכיוון שאין יותר מדי מה לשדר שידרה סבבים הולכים וגדלים של היסטריה. הדוגמה הפשוטה שלי היתה בחדשות ערוץ 2, שם לאורך כל הערב התמידו עם הכותרת "אבדה השליטה על האש". YNET פותח במאמרים כמו "חלום בלהות", וערוץ 2 הגדירו את השריפה בשלב מסויים האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה (וגם ynet מסכים) עד שאפילו הם התעשתו. כאשר בכל קיץ שריפות ענק מכלות מאות קמ"ר (כן, מאות. השריפה הזו כילתה כ30 קמ"ר, מבלי לזלזל מעוצמתה) בקליפורניה, פוקס ניוז - רשת שלא ידועה באיפוק רב - מדווח בדרך כלל "Massive wildfires inCalifornia still x% contained). (אני לא חושב שהטענה הזו סותרת את טענתי אגב שמדובר באסון טבע גדול; במימדים של ישראל והתמודדותה עם שריפות זה אכן אסון טבע, אבל קצת פרופורציה בסיקור).
שלב ב - ה"מחדל". כבר אתמול בערב החלו שדרי החדשות, שהפכו בין רגע למומחים גדולים לכבאות, לטעון שמדובר פה במחדל איום. יוסי שריד מיד קבע שאנחנו עולם שלישי, אמיר אורן קרא להעמיד את האחראים (הוא לא יודע מי הם, את "האחראים") ברצח, אלוף בן חזר מיד אל המטפורה החביבה "יום כיפור של הכבאים" (אם בארה"ב יש אינפלציה בשימוש ב"גייט", אצלנו ללא ספק יש אינפלציה בשימוש ביום כיפור), ודן שילון הבוקר חתם את שידורו במסקנה "מדובר ללא ספק במחדל" ברצינות המנסה לחקות את הטון של מוטי אשכנזי, אביב 1974. וכל זאת מבלי שאיש מהם באמת מבין בכבאות או יכול לתת שביב של עדות לאיזה מחדל בדיוק הוא מתכוון. בשלב מסוים עלה נושא מטוסי הכיבוי, כמו גם טענה שבישראל יש תת-איוש של שירותי הכבאות, תוך האשמה מובלעת, הקבועה במקומותינו, של פקידי האוצר (אגב, מי אמר? אני לא יודע מה נתוני התקן לשירותי כבאות ולא שמעתי נתון אחד בנושא מהתקשורת הביומיים האחרונים; קצת באינטנרט אל זה נתונים מנציג הכבאים בכתבה על שביתתם כך שהוא קצת אינטרסנטי). בהחלט יכול להיות ששירותי הכבאות בארץ במצב רע ובתת תקצוב, אבל סביר להניח שהמצב קצת יותר מורכב; מדובר בסדר עדיפויות תקציבי, מדובר בשירותי כבאות הכפופים לשלטון המקומי (שבדרך כלל - אגב, בכל העולם ולא רק בישראל - מכיל פוליטיקאים ופקידים ברמה נמוכה) - שקשה מאוד לאחד אותו לאיגוד ארצי בשל הסכמי שכר (שמעתי את פורז מדבר על זה היום אחה"צ, מהיחידים שדיברו דברי טעם בנושא), וכנראה שפקידי האוצר, גם אם הם טועים, לא לגמרי מטומטמים אז אני רוצה לשמוע גם את שיקוליהם . בקיצור, נושא מורכב שצריך להבין אותו עד הסוף, ובדיוק זו הסיבה שלא נכון לנהל אותו תחת אש, תרתי משמע.
שלב ג - שלב ה"כולנו אשמים" וה"יש לחקור". מכיוון שמצד אחד בהחלט יכול להיות שישנם ליקוים במערכות שונות - כפי שיש בכל מערכת ציבורית בכל העולם - ומצד שני, ברור לכל המעורבים בדבר שאם הם יראו סימן קל שבקלים של הודאה בטעות מיד הם ייתלו בכיכר העיר (או שאמיר אורן יתבע אותם לדין על רצח). מיד מתגייס משפט האימים של קציר מ73, "כולנו אשמים" ובניסוח נתניהו 2010, "מדינת ישראל לא היתה ערוכה להתמודד עם שריפת צמרות עצים בשום דרך".אמצעי התקשורת מלאים בשאלה הרטורית הידועה "למה אצלנו צריך אסון כדי שיזוז משהו". פוסטים מתלהמים מתחילים להאשים את כל המערכת הפוליטית המושחתת והמסואבת ש"לא שמה עלינו ז.." (אין לי רצון ללנקק. תחפשו כל פוסט מתלהם מזדמן, יש הרבה כאלה מסתובבים). ואחיו התאום של המשפט - יש לחקור, או כהצעת אלי ישי, דצמבר 2010 - יש להקים ועדת חקירה ממלכתית.
שלב ד' - ועדת החקירה. אה-מחייה, הגענו אל פתרון הקסם, אל נקודת הג'י, אל ועדת החקירה הממלכתית. כולם מעלים כמוצאי שלל רב את הדרישה - יש למנות ועדת החקירה ממלכתית, שתמצא מי אשם. לתקשורת יש במה לעסוק במשך שבועות וחודשים תוך הענקת תחושה שהיא נותנת לאסון בכרמל את הכבוד המגיע לו ואף משפרת את המצב, המערכת הפוליטית כולה נכנסת לסחרור אימים של האשמות והאשמות נגד, שכירת עורכי דין, עדויות דרמטיות, שידורים ישירים עד שלבסוף יוצא דו"ח שבמקרה - הטוב או הרע, לא ברור - יחיש את נפילתו הפוליטית של פוליטיקאי לא אהוד (ע"ע וינוגרד, 2007), ובמקרה - שוב הטוב או הרע - מסקנותיה ישכחו - ע"ע שמגר, 1996, אור, 2001, ועוד ועוד. ושוב- יכול להיות - אפילו סביר - שיש מה לחקור ומה לתקן, אבל היו סמוכים ובטוחים שהתיקונים הללו לא יגיעו מתהליך החקירה שהולך להתנהל בחודשים הקרובים.
בתוך כל התהליך הזה, התחושה הלאומית והשיח הציבורי יתקבע: ישראל היא מדינת עולם שלישי, מדינת פרטצ', ששום דבר לא מתנהל בה כמו שצריך וצריך אסונות כדי לנער אותה. וזה לא נכון. ויותר חמור, האנשים שעשו את עבודתם נאמנה, ולדעתי ניהלו את האסון הזה בצורה ראויה לשבח - לא רק שיעשה עמם עוול (לא ישירות, אלא עצם האווירה הציבורית שנוצרת), אלא שהם יפנימו את המסר שלא שווה להם לעשות עבודה טובה כי בכל מקרה הם נתפסים כאשמים. אני לא מדבר על הכבאים הגיבורים או על אהובה תומר, שכולם עכשיו יחבקו אותם ובצדק; אני מדבר על הלוגיסטיקה, על המתאמים בפיקוד העורף או קציני המטה של מכבי האש או מה כל האנשים בעורף העשייה, שכולם יתגוללו עליהם מהיום ואילך.
ולמה כל זה קורה? זה קורה לדעתי כי שריפה כזו מעמידה בפני כולנו שתי אמיתות לא נעימות שקשה לנו להתמודד איתן.
הראשונה היא שכולנו עושים כל הזמן בחירות שיש להן משמעות גם בחיי אדם. ניתן להתגולל כמה שנרצה על אותו חסכון של האוצר שגרם לעיכוב של כבוי השריפה ב24 שעות ולבקשת עזרה ממדינות העולם אבל בכלל לא בטוח שזו לא ההחלטה הנכונה; אחרי הכל, השקעה בהמוני כבאים שאין הצדקה להעסקתם גוזלת כסף ממקום אחר, וכסף, לצערנו, הוא משאב מוגבל. זה מחריד לחשוב שהחלטות כאלה עולות בחיי אדם אבל כולנו עושים כל יום החלטות שעולות בחיי אדם; אחרת לא היינו עולים על הכביש, כי אם לא היינו נוסעים כלל במכוניות היינו חוסכים 350 הרוגים בשנה מתאונות דרכים. אמיר אורן יכול לחפש אשמים ברצח, אבל גם השימוש האינטסיבי שלו - כמו של כולנו - באנרגיה מביא לא רק לעושר גדול לאויבנו ויכול להיות שבאופו ישיר לטילים בידי החזבאללה, אלא גם לפליטות פחמן דו חמצני הבונות את אפקט החממה, שכנראה קשור לבצורת הביאה עלינו את השריפה הנוראה.
אבל ההכרה השניה היא יותר עמוקה ובסיסית, ויעל דן סיכמה את חוסר היכולת להתמודד איתה במשפט קצר וקולע, מדהים, שיצא לה בטעות כאשר היא ראיינה את יובל שטייניץ, וניסתיה לחלץ ממנו הודאה כלשהי באשמה. הוא ענה שלא צריך לחפש כרגע אשמים והיא הגיבה: "אבל יש כעס כל כך גדול; כולם כרגע כל כך כועסים ולכן חייב להיות מישהו שאשם".
יש אסונות טבע בעולם. יכול להיות שאם שירותי הכבאות היו מאורגנים ומתוקצבים טוב יותר היה להם קצת יותר קל לתמודד עם השריפה, אבל לא באופן מהותי. תרשו לי גם לשער ששני מטוסי הכיבוי המדוברים לא היו משנים בהרבה, אחרי הכל גם עם 20 מטוסים לוקח כמה שעות טובות להשתלט על השריפה. שריפות כאלה מעמידות אותנו אל מול העובדה המפחידה שעם כל יכולותינו, אנחנו עדיין קטנים, קטנים מאוד אל מול איתני הטבע; ווען דער מענטש טראכט, גאט לאכט. זו עובדה קשה, ומפחידה, ודורשת הרבה משאבי נפש וחוסן נפשי להתמודד איתה; בדרך כלל אנחנו מדחיקים אבל שריפה כזו מעמידה אותה בפנינו. ומה שמבדיל אדם בוגר מילד קטן היא יכולתו של הבוגר להתמודד עם חוסר הודאות בעולם, ועם ההכרה שלא הכל בשליטתו ושיכול להיות שיקרו לו דברים רעים שהוא לא יכול למנוע. והתקשורת הישראלית מגלה את אותו חוסן נפשי של ילד בן שלוש, וזה מה שכל כך מאכזב בה. וזה לא היה כל כך משנה אם ההתמודדות הילדותית של התקשורת לא היתה גורמת לכל כך הרבה נזק, לכולנו, בחודשים הקרובים.
וכל זה מבלי לגרוע את תנחומי למשפחות ההרוגים וההזדהות העמוקה עם כל מי שנפגע באסון הנורא הזה.
עדכון קצר: רק דוגמה אחת מהשידורים ברגע זה:
עודד בן עמי: האם יש סכנה לשכונת דניה?
מפקד שירותי כבאות גליל: "אני לא יכול להחייב להמשך כי הרוח מתעתעת אבל נכון לכרגע אין סכנה לשכונת דניה".
הכיתוב בכותרת בבאנר בתחתית המסך: "האש מתקדמת לשכונת דניה".
אני כמעט מסכים איתך. התפקוד בהתנתן המצב היה מעולה וגם אם מערך הכבאות היה מעודכן, מאוייש ומצוייד יכול להיות שהיינו מסיימים אותו דבר. וההיסטריה התקשורתית היא אכן בעייתית.
השבמחקאבל. המצב הנתון באמת באמת בעייתי. מערך הכבאות אכן בקאנטים. וזה אכן מחדל. זה פשוט לא מחדל של איש אחד ולא של ממשלה אחת - מתריעים על בעיה בו עוד מאמצע שנות השישים.