בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שני, 6 בדצמבר 2010

Nickels and Dimes

1. בטח כבר ראיתם את זה, ובטח התעצבנתם כמוני. אז יש לי שני דברים לומר על זה: א. אם נחכה מספיק, אמסלם יהיה האשם ולא מחללי שבת, וב. הרב עובדיה לא מקורי. כבר ב1985 הכומר ומנהיג הימין האמריקאי פאט רוברטסון טען שיש בכח התפילה שלו לשנות מסלולי הוריקן כך שלא יפגעו במטה שלו ויכו בחוטאים.
2. והנה דבר מדהים: הFBI מעריך שלא פחות משליש מכמות הספאם בעולם, מקורו בבחור רוסי אחד.
3. סיפור משעשע על נוכל שהצליח לשטות באלגוריתם הpage rank של גוגל: הוא הקפיד להעניק שירות נוראי ללקוחותיו. אמנם הם פרסמו עליו ביקורות נוראיות, אבל עצם אזכור שמו כל כך הרבה פעמים הביא לכך שהאתר שלו תפס את המקום הראשון בחיפוש "משקפי יוקרה" (שזה מה שהוא מוכר). תשאלו - ומה, גוגל לא יודעים לנתח האם האזכור של האתר הוא בהקשר חיובי או שלילי? אז גוגל עונים שכן, יש להם אלגוריתמים כאלה, אבל אם משתמשים בהם אז פוליטיקאים רבים, כמו גם באופן כללי נושאים השנויים במחלוקת, לא היו עולים בתוצאות חיפוש.
4. התוכנית 60 דקות שידרה אתמול ראיון עם מרק צוקרברג (כאן וכאן) בעקבות השקת העיצוב החדש של פייסבוק, אבל כנראה שבעיקר בעקבות יציאת הסרט "הרשת החברתית". ראיתי אותו בשבת, ויש כל מיני דברים לומר עליו - דיאלוג הפתיחה, שהוא עוד 5 דקות של גאונות מבית היוצר של אהרון סורקין; המיתוס על החיים הפרועים והממכרים של חברות סטארטאפ; ההכרה הקשה שהסרט מטיל בפני כל אחד (חוץ ממרק צוקרברג עצמו, כמובן) שהוא כבר לא יהיה מרק צוקרברג; אבל הדבר שגרם לי את תחושת אי הנוחות הכי קשה בסרט הוא שהוא מציג את הפן האכזרי ביותר בחיי החברה האמריקאים - התחרות האינסופית, הדירוג הקבוע. בסרט עצמו צוקרברג דן עם התאומים וינקלווס (שמהם גנב או לא גנב את הרעיון) במה יהיה האתר שהם מציעים שונה משאר אתרי המדיה החברתית - שהתחילו לצוץ מכל מיני כיוונים (Myspace היה אתר מאוד גדול כשפייסבוק קם) והם ענו, שדבר אחד: היוקרה. הסיומת harvard.edu, שרק כתובות מייל הנושאים אותה יוכלו להצטרף לאתר. וזה עבד, זה המנוע שהצליח להקפיץ את פייסבוק, היוקרה שלו - בהתחלה רק הרוורד, אח"כ גם קולומביה, ייל וסטנפורד; כמובן, רק בהזמנה ממישהו שכבר מחובר לאתר. וככה, לאט לאט, עד שmyspace נהיה שם נרדף לwhite trash וכל האתרים האחרים גוועו. ואם מבינים את הנקודה הזו רואים שבעצם המרדף אחרי יוקרה חברתית, המאבק הבלתי נגמר בתחרות הגדולה של החיים - זה הכח המניע את כל הדמויות, ובעיקר את צוקרברג. אז אני לא יודע אם זה נכון - אחרי הכל, הסרט לא נעשה בשיתוף פעולה אתו - אבל גם בראיון מצליחים להעביר את תחושת התחרותיות התזזיתית בפייסבוק עצמה. ויכול להיות שגם התיאור בראיון חוטא למציאות, מכל מקום, הסרט מצליח להעביר לדעתי בדייקנות את התחושה המטרידה עד כדי מטריפה שיש כל הזמן תחרות; אתה כל הזמן מדורג; תזהר, שלא ידרכו עליך בדרך למעלה.

אין תגובות:

פרסום תגובה