בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שישי, 31 בדצמבר 2010

ובכל זאת

הבטחתי שלא אומר עוד כלום על קצב, אבל אני לא יכול להתאפק. אז שלושה דברים:

א. יוסי ורטר כתב הבוקר בהארץ סיפור מדהים: שמעט לפני השבעתו לנשיאות של קצב, עמד אחד העיתונים הגדולים (תנו לי לנחש - ידיעות?) ידיעה גדולה על כך שקצב מטריד את פקידותיו. אריק שרון פנה אל העורך בבקשה שלא יפרסם כי המתלוננות לא פנו למשטרה וכי "עם ישראל לא צריך את זה עכשיו". העורך נעתר, והשאר הוא היסטוריה. זה מדהים בעיני: אין הגדרה יותר ברורה לרשלנות ציבורית, ועדיין אותו עורך לא מעלה בדעתו לבוא לפני הציבור ולומר טעיתי. וגם ורטר מתחשב בו, ולא מפרסם את שמו. והערב באולפן ששי גם רוני דניאל מתאר שפנו אליו ב96 (96!! הוא היה לכל למנוע שני מעשי אונס!!)  והוא לא פרסם כי "הוא לא יכול לחקור דברים כאלה".. ואף אחד לא תובע ממנו דין וחשבון.
אבל העיתונאים זה נניח הכסף הקטן: מה שבעיקר מתברר מהסיפורים האלה הוא שאנשים ידעו. לא שהוא אנס, אבל שהוא מתנהג לא בסדר עם נשים, שיש סביבו שמועות. וזה גם לא יכול להיות אחרת, שלא ידעו - הרי אנשים ראו נשים יוצאות בוכות מהלשכה, אנשים ראו את קצב מפלרטט עם העובדות; כמו במקרי קופולוביץ' ומוטי אלון, תמיד יש שובל שמועות מאחורי הדברים האלה. אני לא מצפה שיפנו למשטרה על בסיס שמועות, אבל אותם ח"כים שבחרו בו לנשיא המדינה - מה הם חשבו?
בעצם, יש לי הערכה מה הם חשבו וזה מה שכל כך מרתיח אותי. הרי הבחירה של קצב היתה במסגרת ההתפרקות הכללית של קואליצית ברק בשנת 2000: ח"כים - בעיקר ש"ס אבל כנראה גם מהעבודה - ראו בכך הזדמנות לעשות תרגיל לברק ודרך להשפיל את שמעון פרס, כי אם אפשר אז למה לא. באותו זמן בערך גם תיזמר סילבן שלום את העברתו של חוק משפחות ברוכות ילדים, וכששאלו אותו ברדיו האם הוא לא מודע לנזק שהחוק גורם הוא ענה (הציטוט מהזכרון של אבא שלי אז יתכן שהוא לא מדויק): "בשביל להפיל את הקואליציה מותר לעשות הכל". וזה גם ההגיון שהביא לבחירתו של אנס לנשיאות: בשביל להביך את הקואליציה, ואם אפשר אז גם להשפיל את פרס בדרך, אז נבחר בקצב. אז יש סביבו שמועות, אז מה.
האם שמעתם היום מישהו - מישהו אחד (!) - מאילו שבחרו בו לנישאות אומר את המשפט הקטן "טעיתי"? לא חשבתי כך.
ב. ואם יש לי עוד סיפוק קטן בהכרעת הדין הזו הוא שאולי היא תפגע קצת בפרנסתם של ציון אמיר ואביגדור פלדמן, שלפחות לפי התנהלותם בתקשורת נראים כמייצגים את שני סוגי הטיפוסים היותר נאלחים של עורכי דין: ציון אמיר כחתול רחוב, ערס בחליפה שלא בוחל בשום רמה של השמצה כלפי הצד שכנגד, אבל חמור ממנו פלדמן, שראיון "נשף המסכות" שלו לאילנה דיין לפני כמה חודשים היה שיא מסויים, בו הוא אמר "אלה הכללים. המשפט הוא משחק השקר... אני מייצג את השקר שלו, אני מוסיף לו מהתבונה שלי, מהיכולת שלי, מהאסתטיקה שלי. שקר צריך להיות אסתטי". אז מעבר לכך שהוא פילוסוף דה לה שמאטע, טוב לראות שמדי פעם יש מי שמפריך את הפוסט מודרניזם הניהליסטי הזה. כמו שכותבת אבירמה גולן, בסיפור הזה יש אמת ויש שקר, ויש אשם ויש זכאי. לא הכל הוא משחק השקר.
ג. זה גם דיווח מכלי שלישי, מאמא שלי ששמעה את ערן זינגר מדבר ברדיו על הסיקור של הרשתות הערביות (אולי אלחנן יכול לכתוב על זה), שאמנם חוגגים על המבוכה הישראלית אבל לא מעט מהן טורחות לציין שבעולם הערבי עליונות כזו של שלטון החוק על השליט לא עולה על הדעת (ונוסיף רק שמבחינת שליט לוב, גם לשלטון החוק השווייצרי אין עליונות על בנו, כשהוא מבצע עברות מין בשווייץ), והזכירו גם שראש ההרכב, ג'ורג' קרא הוא ערבי ישראלי. אז יש בכך גם אמירה מעודדת לגבי הדמוקרטיה הישראלית.

בתקוה, שבוע הבא חוזרים לאמריקה...

אין תגובות:

פרסום תגובה