בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום חמישי, 23 בדצמבר 2010

שניים סינים

נפתח בחידה: בכל אחד מזוגות המשפטים שלהלן, משפט אחד נאמר על ידי חכם סיני עתיק, והאחר לא. מיהו המשפט שנאמר על ידי חכם סיני? ומי אמר את המשפט השני? (תשובות בסוף)

"דרך שניתן לדבר עליה אינה דרך קבועה"
"אין אדם נכנס לאותו הנהר פעמיים"

"את אשר תדור שלם. טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם"
"מי שאינו מתון בדבריו, לא יוכל לעמוד בהבטחותיו"

"אלה שיודעים אינם מדברים, ואלה שמדברים אינם יודעים"
"סייג לחוכמה שתיקה"

בסמסטר הנוכחי, כדי להשלים את ההשלמות שאני צריך לתואר שני בהסטוריה, אני לומד באו"פ קורס על הסטוריה סינית. זו חוויה מאוד מעניינת, כי מצד אחד זו אחת האפשרויות היחידות ללמוד הסטוריה שהתפתחה באופן נפרד לחלוטין, כמעט ללא השפעה, מהנרטיב ההסטורי המוכר לנו של המערב, ומצד שני מדהים לראות עד כמה יש נקודות דמיון; לא רק במין אמירות הסטוריוגרפיות כלליות וגורפות כגון "כל אימפריה עוברת שלושה שלבים של צמיחה, שיא ושקיעה (גיבון בודאי מתהפך בקברו מהקיצור הנמרץ שעשיתי לתיאוריה שלו) אלא בשלבים מאוד דומים שציוויליזציה הסינית והמערבית עברו בערך באותו הזמן: התיעוד הכתוב הראשון בסין מופיע תקופת שושלת שאנג, במאה ה15 לפנה"ס - לא רחוק מהזמן שמופיעות השושלות הגדולות במצרים; הפריחה התרבותית הגדולה בסין של תקופת "מאה האסכולות" במאות 5-2 לפנה"ס - באותו הזמן שנחתם המקרא, ופעלו הפילוסופים היווניים והרומיים הגדולים; הקמת אימפריה ריכוזית כוללנית במאות השניה לפנה"ס עד השניה לסה"נ - במקביל לאימפריה הרומית, והתפוררות הסדר הזה ליחידות קטנות ומסוכסכות, והשתלטות של שבטים זרים על חלק ניכר מהעולם הסיני במאה השניה לסה"נ, תהליך מאוד דגומה להתפוררות האימפריה הרומית מאתיים שנה לאחר מכן; ויש עוד (עד לכאן הגעתי בקורס בינתיים...)
כמובן, יש גם הבדלים משמעותיים: העולם הסיני הצליח לשמור על רצף בזמן, כך שהעם הסיני רואה את עצמו כבעל הסטוריה המתחילה אי שם באלף השני לפנה"ס - היחידים שיכולים לטעון לרצף כזה בעולם המערבי הם היוונים ואנחנו; כמובן האחדות הפוליטית, שסין הצליחה לשקם במאה החמישית לסה"נ ואירופה מעולם לא הצליחה לשקם מאז חילק קונסטנטינוס את האימפריה הרומית לשתיים (אני עוד לא הגעתי לאיך הסינים עשו את זה. שבוע הבא אעדכן :-) ); העובדה שסין מעולם לא חוותה מונותיאיזם, ויש מושגים מרכזיים בהגות המערבית שזרים לה ולהיפך; כל אלה הם גורמים משמעותיים שהופכים את ההשוואה מאוד מעניינת, אבל עדיין הדמיון מרשים אותי בעוצמתו.
וכאן אני מגיע לדוגמאות של תחילת הפוסט: במיוחד ביחס להגות סינית יש במערב - בעיקר עם עידן הניו-אייג' - איזו מיסטיפיקציה. היא נתפסת אקזוטית ובשל כך מכילה חוכמה נסתרת. אז ברור שהניו-אייג' שמעריץ סתם כך תרבויות אקזוטיות הוא מטופש אבל עדיין אנחנו מתייחסים אחרת לתפיסות שבאות מחכמי סין של המאה החמישית לפנה"ס מאשר לתפיסות שבאות מהתנ"ך או מסוקרטס, אפלטון ואריסטו, למרות שלא זו בלבד שהם נכתבו באותה תקופה, יש בהם גם הרבה מאוד גורמים דומים; לא רק בפרגמנטים מקריים אלא גם ברעיונות שלמים, מורכבים ומשמעותיים יותר: לאו-דזה עומד על חמקמקותה של הידיעה, ועל האבסורדיות בעולם - שעליהם גם עומדים הרקליטוס וסוקרטס; קונפוציוס, מו-דזה ואחרים דנים דיונים עמוקים באופיו של השליט הרצוי והאידיאלי - בדיוק כפי שאפלטון דן ומפרט ב"פוליטיאה" ו"החוקים"; קונפוציוס משרטט דמות ראויה של איש מוסר - בדיוק כפי שמצוות בין אדם לחברו בתורה ונבואות הנביאים מעצבים ומדגישים. זה לא נסיון אפולוגטי להגן על תרבות המערב, פשוט בהנתן הדמיון הכל כך משמעותי באופיין של הבעיות והרעיונות הן בהגות המערב המוקדמת והן בהות הסינית המוקדמת - יש משהו מפתיע בהבדל התהומי בתפיסה הפופולארית של השתיים.

ועוד נקודה אחת: דווקא ביחס להבדלים: הבדל מאוד משמעותי שכן קיים בין הציוויליזציה הסינית למערבית היא העדרו המוחלט של מונותיאיזם בראשונה, ומעבר לכך, רוב ההגות הסינית היתה הרבה יותר ארצית, ויחסית יש בה מעט תפיסות מטפיזיות. זו כמובן הפרכה מסיבית של הטענות כנגד חוסר הסובלנות של המונותיאיזם והקורבנות ומלחמות הדת שהוא גרם, שכן מאו דזה-דונג הצליח להתעלות על כל רוצחי ההמונים שהעולם המערבי הצליח להעמיד עד היום (והוא לא הראשון, ההסטוריה הסינית מלאה במלחמות אזרחים עקובות מדם).אפשר גם להמשיך ולטעון, שהתפיסה הפוליתיאיסטית, שלא רואה שום דבר מעבר לעולם, יכולה להסביר חלק מהסטגנציה החברתית הסינית, ואת העובדה שאין כמעט תפיסה של שנוי חברתי (בסין כמו גם כמובן בהודו) - אבל אלה באמת הכללות גורפות, שאין לי ממש בסיס משפק לטעון אותם חוץ מסברת הכרס שלי.

תשובות למי ששרד עד סוף הפוסט:
"דרך שניתן לדבר עליה אינה דרך קבועה" הוא משפט הפתיחה של "ספר הדרך והסגולה" של לאו-דזה, סין, מאה חמישית לפנה"ס, שהיה בסיס לטאואיזם במאות שלאחר מכן. "אי אפשר להכנס לאותו נהר פעמיים" אמר הרקליטוס, אסיה הקטנה היוונית, מאה הששית לפנה"ס.
"את אשר תדור שלם. טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם" - אמר כמובן קהלת (בקריאת הבר מצווה שלי :-) ), לפי המסורת שלמה מלך ישראל, המאה העשירית לפנה"ס, לפי המחקר נכתב בא"י במהלך התקופה ההלניסטית, מאה רביעית לפנה"ס. "מי שאינו מתון בדבריו, לא יוכל לעמוד בהבטחותיו" - קונפוציוס, גדולי חכמי סין, המאה החמישית לפנה"ס.
"אלה שיודעים אינם מדברים, ואלה שמדברים אינם יודעים" - גם כן מ"ספר הדרך והסגולה", בעוד "סייג לחכמה שתיקה" בא כמובן מפרקי אבות א', נכתב בא"י, לא ברור מתי.

2 comments:

  1. אני רק רוצה לתבוע בשם המצרים: ה-"שושלות הגדולות" שאתה מדבר עליהן, ואני מניח שהכוונה ל-18, 19 ו-20 בתקופת "הממלכה החדשה", הן תקופת הזוהר השלישית והאחרונה של מצרים, כאשר תקופת הפירמידות ותקופת "הממלכה התיכונה" היו השתיים הראשונות - במאות ה-27 וה-20 לפנה"ס, בהתאמה.

    אם להיות מתלהם, איפה היו הסינים כשאנחנו* כבר בנינו את הפירמידות?

    לכן אם כבר, למרות הצלחותיה הכבירות של השושלת ה-19, השושלת ה-20 היא תחילת "שלב השקיעה" הסופית של מצרים, שלא חזרה לגדולתה לאחר נפילתו של רעמסס ה-11.


    (* ב-"אנחנו", אני מתכוון כמובן למצרים העתיקים, ולא חו"ח לבני ישראל שעוד היו בשא"ש)

    השבמחק
  2. הובשתני מלך כוזר, גילית מקום חרפתי. שלח את התנצלותי למצרים הקדמונים. (למרות שבינינו, אלף שנים לכאן או לכאן, ביג דיל...)

    השבמחק