שני פוסטים במחיר של אחד

יש לי פוסט שמחכה מהרביעי ביולי, כלומר שבוע וחצי, ובאמת הגיע כבר תורו. אבל אז מצד שני יש גם משהו קטן לומר על גמר המונדיאל אתמול. אז אם אין ברירה אז אין ברירה - נכתוב את שניהם.

במסגרת המסורות של האמריקאים (טוב, אולי של חלק מהאמריקאים) הם מאוד אוהבים לדרג דברים, ובין השאר את הנשיאים שלהם - ובפרט ברביעי ביולי. מין מסורת יום העצמאות, בדומה לסרטי בורקס אצלנו. אז לכבוד הרביעי ביולי דהשתא, הוציא קולג' סיינה (הקולג' עצמו לא מוכר לי אבל נראה שהסקר שהוא מוציא ידוע למדי) סקר של 236 היסטוריונים המדרגים את כל ארבעים ושלושה נשיאי ארה"ב (כולל אובמה; אמנם אובמה הוא הנשיא ה44, אבל זה כי קליבלנד נספר פעמיים, הוא הנשיא היחידי שכיהן בשתי כהונות לא רצופות), לפי קטגוריות שונות. התוצאות המלאות כאן, אבל הסנסציונית ביותר היא שג'ורג' וו. בוש הגיע למקום ה39. כן, החמישי מהסוף. לפניו ברשימה המפוקפקת רק הנשיאים הבאים: ג'ונסון, הנשיא שבא לאחר רצח לינקולן, ונחשב למי שבזבז את הישגי ניצחון הצפון במלחמת האזרחים ואפשר לדרום לבנות מערכת חוקים ונורמות גזעניות להחריד ששרדו עוד כמאה שנה עד שנות ה60 של המאה ה20; ביוקנן ופירס - שני הנשיאים של העשור לפני מלחמת האזרחים שנחשבים למי שלא השכילו למנוע אותה; והרדינג, נשיא די אלמוני מתחילת המאה ה20 שעיקר פרסומו הוא בשערוריית שחיתות אדירה, שנחשבת לגדולות (לפחות יחסית לתקופה) בהיסטוריה האמריקאית. קרטר, שהותיר אינפלציה של 19% ן444 בני ערובה בטהראן; ניקסון, שפרסם לדיראון עולם את מלון ווטרגייט ועד היום היה הנשיא היחידי שאולץ להתפטר; הובר שהביא את השפל הגדול - כולם כולם נחשבים טובים יותר מW.

כאן צריך גם להציב קצת הסתייגויות: ראשית, העובדה שמדובר במדגם קטן למדי (236) של היסטוריונים, ובהחלט יתכן שיש להם הטיה פוליטית (והעובדה שקלינטון, מהאנשים השנואים ביותר על הימין האמריקאי, הגיע למקום טוב יותר מרייגן, אלילו של אותו ימין אמריקאי, מחשידה עוד יותר); שנית, חלק מהקריטריונים קצת מפוקפקים - הם כוללים למשל מזל ואינטליגנציה (אני מסכים, אפשר אולי להעריך את האינטליגנציה של ג'פרסון ומדיסון, אבל יש לכם הערכה לאינטליגנציה של ון-ביורן, פילמור או צ'סטר ארת'ור?). ובכל זאת, אני חושב שזה אומר משהו על הצייטגייסט: בוש הוא היום שם רעיל בציבוריות אמריקאית. כשהוא סיים את נשיאותו, משהו כמו 30% מהאמריקאים תמכו בו ו60% התנגדו לו - השיעור הגבוה ביותר של מתנגדים לנשיא פורש מלבד ניקסון. בבחירות 2008 ג'ון מקיין ניסה להחביא אותו עד כמה שניתן, וגם בסיבוב הבחירות הנוכחי, שבו צפויים הרפובליקאים להשיג הישגים גדולים, הוא לא נוכח בכלל.

ברמה מסוימת זה לא מפתיע (בכל זאת מדובר בנשיא שפתח שתי מלחמות ולא הצליח לסיים אף אחד מהן, וגם הביא למשבר הכלכלי החמור ביותר מאז השפל הגדול. הוא קצת כמו הנגטיב של FDR, מהנשיאים הנחשבים לטובים ביותר בהיסטוריה האמריקאית) אבל מצד שני זה קצת כן מפתיע. כי בניגוד לחבריו לתחתית הרשימה, בוש זכה בקדנציה שנייה (הנשיא הבא שזכה בקדנציה שנייה הוא גרנט, 13 מקומות מעל בוש), ואפילו בתוצאה יותר מוצלחת מהבחירות לקדנציה הראשונה (בבחירות 2004 הוא זכה ברוב, דחוק אמנם, של 51-48. בבחירות 2000 הוא כזכור זכה ברוב חבר האלקטורים אבל במניין הקולות בעצם גור זכה). כלומר בוש היה פופולארי בתחילת דרכו. למעשה, אם מסתכלים על רמות הפופולאריות שלו (למשל כאן) רואים שעד 2005 הוא שמר על רמה גבוהה עד סבירה של פופולריות, תמיד מעל50%. אז מה קרה?

התיאוריה שלי היא שאירוע אחד שינה את כל התמונה - הוריקן קתרינה, אוגוסט 2005. ראשית, כך אומרים המספרים, אבל מעבר לכך אני ממש זוכר את שידורי החדשות האמריקאים אז ואיך הטון משתנה. ולמה? כי אחד החלקים החזקים ביותר בתדמית של הרפובליקאים היא שהם competnet. הם יכולים לבצע. אולי הם קצת אכזריים ולא אכפת להם שעניים לא יוכלו לקבל טיפול רפואי למשל, אבל הם לפחות מסוגלים למשול; לדמוקרטים לעומתם הייתה תמיד תדמית של אנשים שוחרי טוב אבל קצת שלומיאלים חסרי יכולת. ואמריקאים אוהבים יכולת, ביצוע. ומה שקתרינה הראתה זה את מערומי התדמית הזו - לאחר הסופה האמריקאים ראו בטלוויזיה עיר אמריקאית שנראית כמו עולם שלישי, עם יכולת תגובה ממשלתית שנראית כמו עולם שלישי. אז נכון שבקתרינה היתה הצטברות של סיבות קשות - מלבד הסופה עצמה, שהייתה בעוצמה חריגה ברמה היסטורית, ומלבד העובדות הגיאוגרפיות של ניו אורלינס - עיר שנמצאת בין נהר לאגם, קרוב מאוד לחוף הים, על אדמת סחף בוצית ולמעשה בגובה מתחת לפני הים - מדובר בלואיזיאנה, מהמדינות העניות ביותר, עם פוליטיקה מקומית מושחתת למדי ומסוכסכת, ומדובר בניו אורלינס, עיר ענייה במיוחד ועם מתחים גזעיים רבים. כנראה שבקליפורינה זה לא היה נראה כך. אבל עדיין, מה שהאמריקאים ראו בסלון זה את בוש מחמיא לבראון, ראש מנהל החירום הפדרלי ואחד האחראים הבולטים למחדל, ואומר לו: You're doing one heck of a job. וברגע אחד, איבד בוש את כל המעמד שאי פעם היה לו.

מה הפואנטה של הפוסט? לא יודע. סתם זה נראה לי מעניין לראות במו עיניך את התגשמות הביטוי "יש אדם מאבד עולמו בשעה אחת".

ופטור בלי מונדיאל אי אפשר: אמנם אני רציתי שהולנד תנצח - מסיבות פוליטיות בלבד, אל חשש, אני לא מבין חס ושלום בכדורגל; פשוט הולנד בחרה זה עתה ממשלת ימין ואילו ספרד נותרה המדינה היחידה כמעט במערב אירופה עם ממשלה סוציאליסטית, ובאירופה אני תמיד מעדיף את הימין (אבל זה עוד פוסט לפעם אחרת); אבל עדיין לא הכל שחור. זכיית ספרד העלתה זווית חביבה שדיברו עליה קצת אבל לא הרבה, אז שווה להזכיר: כמעט מחצית מנבחרת ספרד מורכבת משחקני ברצלונה, והם בחרו לחגוג את הנצחון עם דגל קטלוניה; לקטלונים יש חשבון ארוך עם הממשל המרכזי בספרד שמתחיל עוד לפני מלחמת האזרחים. אפשר לכתוב פוסט ארוך על המשמעות של כדורגל בזהויות הלאומיות בתוך ספרד, וברצלונה מול ריאל מדריד בפרט (שמתחיל עוד בימי פרנקו), אבל הפוסט גם כך ארוך מספיק וכאמור, אני לא באמת מבין בכדורגל. בכל מקרה, המדהים הוא שהזהות הלאומית הקטלונית היא לא קפריזה; היא מספיק חשובה לקטלונים - או לפחות לשחקני הכדורגל הללו - כדי להתיחס אליה ברגע ההישג המשמעותי בחייהם; וזה כנראה לא רק כדורגל; בימים אלה ממש, קבע בית המשפט העליון הספרדי כי קטלוניה לא זכאית ליותר אוטונומיה ממה שיש לה כיום ובתגובה יצאו מליון בני אדם (!) בהתראה של יום (!!) להפגנה ברחובות ברצלונה.