Dewey defeats Truman

הנשיא הארי טרומן נכנס לתפקידו בהפתעה, כאשר FDR נפטר כמה חודשים לאחר התחלת כהונתו הרביעית; כסגן נשיא טרומן היה כל כך חסר משמעות במערכת הפוליטית שעל פצצת האטום הוא ידע, כבר כנשיא, רק עם כניסתו לפתקיד (וזמן קצר לפני שהורה להפעילה). במשך רוב כהונתו טרומן לא היה פופולארי ולקראת בחירות 1948 נראה היה לפי כל הסימנים שהוא עומד לספוג מפלה: המפלגה הדמוקרטית היתה מפוצלת בין חלקיה הדרומיים, הכפריים והגזעניים לחלקיה הצפוניים והעירוניים; הציבור החל להתעייף משלטון דמוקרטי רצוף של 16 שנים; וטרומן עצמו נתפס כLightweight, בסך הכל חייט ממיזורי. ביום הבחירות, העיתונות היתה כל כך בטוחה שדואי, המועד הרפובליקאי, ינצח, שעיתונים כמו השיקגו דיילי טריביון יצאו בכותרות ראשיות על תוצאות הבחירות עוד לפני שכל הקולות נספרו (למעשה, הכותרות הודפסו עוד לפני שסגרו את הקלפיות בקליפורניה).
ואז הגיעו תוצאות האמת. טרומן ניצח; התמונה שלעיל (של טרומן המאושר מחזיק את כותרת העיתון יום לאחר הבחירות כשהתברר נצחונו) הפכה להיות התמונה האיקונית של נצחון האנדרדוג כנגד כל הסכויים ("Maybe we'll have a Dewey defeats Truman" moment" הוא משפט הנחמה של כל קמפיין מפסיד עד היום).
הבוקר היה הרגע הכי קרוב ל"דואי דפיטס טרומן" שאני זוכר שחוויתי. נכון, הרבה אנשים יטענו שב96 הם הלכו לישון עם פרס וקמו עם ביבי, אבל מי שבאמת הקשיב לתוצאות ב96 ראה כבר מההתחלה שהן צמודות, ולכן מי שהלך לישון בידיעה ודאית שפרס ניצח עשה זאת מתוך wishful thinking. התרגיל המלוכלך של מופז וביבי הערב בא לדעתי בהפתעה לכולם.

ועדיין תרשו לי לטעון שזה ניצחון פירוס לנתניהו. ראשית, התרגילים הללו מבטיחים את שלמות הקואליציה שלו בטווח הקצר, אבל הם פוגעים בתדמיתו בטווח הארוך ומאפשרים ליחימוביץ' לבנות את עצמה כחלופה לשלטונו; זוכרים שאלומרט נחשב כאמן תחזוקת הקואליציה? זוכרים איך כולם היללו את התרגיל של פיצול העבודה וכניסת עצמאות לקואליציה, תרגיל שבדיעבד הפך את העבודה לאופוזיציה אמינה לנתניהו, תפקיד שלא אויש קודם לכן?
אבל מעבר לכך, אני חושב שזה נצחון פירוס ברמה קצת יותר עמוקה. בשיא המאבק להעברת חוק רפורמת הבריאות שלו, אובמה כינס את כל הסנטורים הדמוקרטים (שנבהלו עד אימה מנצחונו של סקוט בראון הרפובליקאי במסצ'וסטס כמה שבועות קודם לכן) לשיחת עידוד ומוטיבציה להעברת החוק. בשיא השיחה הוא אמר משהו בסגנון זה: "מעבר להכל, אנחנו דמוקרטים. זה מה שבאנו לכאן לעשות". לא רצתם לסנט סתם כדי להיות סנטורים, טען אובמה, הרי רצתם לסנט כי רציתם לעשות משהו, להעביר משהו. ורפורמה במערכת הבריאות תמיד היתה בראש סדר העדיפויות הדמוקרטי. לטענת הנוכחים, לשיחה הזו היתה השפעה מכרעת על העברה הרפורמה בסופו של דבר. וזה לדעתי החולשה העיקרית של המהלך הנוכחי של ביבי: אוקיי, ממשלתו זכתה בעוד שנה וחצי. אבל מה הוא באמת בא לעשות? מה הוא מעוניין להשיג? מה תהיה מורשתו? חוק הכשרת הגזל מפלסטינים, אותו מקדמת המפד"ל? עוד סדרת שערוריות בלשכה? מה הוא בא לעשות?
האמת היא, שזה לא שביבי לא יודע מה לעשות: הוא בא לעשות כלום. (משום מה זכור לי שכתבתי על זה אבל אני לא מוצא כרגע). וזה לא מתכון לראש ממשלה מרשים במיוחד, יוכיח אהוד אולמרט. היוצא מן הכלל היחידי הוא נושא איראן, אבל אחרי דברי דיסקין בשבוע שעבר (שמצטרפים לדגן, וארד, ומי לא) אני לא כל כך בטוח שאני סומך עליו בנושא זה. לגבי כל שאר ההבטחות (או איומים) המרשימות בהסכם הקואלציוני - גיוס חרדים, שנוי שיטת הממשל, תקציב מרוסן - תרשו לי להמר שאף לא אחת מהן תעבור; כולן, כמו שאמי אומרת, facon de parler.