האמת, לא נורא התרגשתי ממהלכי יום אתמול; לכל מי שבטוח שהמערכת הפוליטית שלנו הוכיחה את עצמה כמלוכלכת ביותר בתבל, אני מציע לעקוב קצת אחרי המהלכים הנדרשים להעביר חוק בסנט האמריקאי, אחרי מערכות היחסים בין חצי ממשלתו של דיויד קמרון וממשלתו הקודמת של גורדון בראון לבין רופרט מרדוק או אחרי מנהגם הרווח של בכירי המערכת הפוליטית בצרפת להתחתן עם עיתונאיות המסקרות אותם. לא בכדי קראתי לבלוג הזה בשמו.
אלא שאז איתרע מזלי ונכנסתי למכונית בצהרי אתמול, ומכיוון שהרדיו היה פתוח על גל"צ הקשבתי למסיבת העיתונאים של צמד החמד החדש (אני יודע, זה נשמע כמו תירוץ לצפיה באופרת סבון, "במקרה הטלויזיה היתה פתוחה"...) וחטפתי בחילה. באמת, בחילה פיזית. אז מכיוון שיש לי בלוג, אני לא צריך להשתמש במדיניות החוץ של ישראל כדי לאוורר את העצבים שלי, אפשר פשוט לאוורר אותן כאן.
1. "עשיה". משל קרא נתניהו את הפוסט שלי אתמול, הדבר אותו הדגיש יותר מכל היה "עשיה"; הממשלה הזו עשתה כל כך הרבה, וגם צירוף קדימה לא בא לשם המהלך הפוליטי כשלעצמו אלא כדי לקדם עשיה, זו הצלחה בpolitics כדי לקדם policy. אני מסכים עם ביבי שצריך גם להצליח בpolitics, ואין בכך כל פסול, אבל לא ממש ברור לי על איזו עשיה הוא מדבר: מה בדיוק עשתה ממשלתו בשלוש השנים האחרונות? הצליחה לדחות שוב ושוב את פנוי הפולשים במגרון? לחוקק חוקים הצהרתיים וחסרי משמעות נגד עמותות שמאל? להוריד את דמי הקישוריות? רק כדי לתת פרספקטיבה, ברק אובמה בו נתניהו נהנה לזלזל בשיחותיו עם חבריו הרפובליקאים, הספיק בשלוש שנות כהונתו: להעביר חבילת תמריצים שהצילה בין השאר את תעשיית המכוניות האמריקאית; להעביר רפורמה מקיפה במערכת הבריאות ובמערכת הפיננסים; לבטל את מדיניות Don't ask, don't tell; להרוג את בן לאדן (טוב, הוא לא הרג אותו בעצמו אבל אתם מבינים למה אני מתכוון); לסייע להפלת המשטר בלוב; ואלה רק האייטמים הגדולים. כדי לא להיות חד צדדי, גם בוש הבן הספיק לא מעט בשלוש שנות כהונתו הראשונות: להוריד שתי הורדות מסים היסטוריות; להתחיל שתי מלחמות; להעביר רפורמה משמעותית במערכת החינוך והרחבה גדולה של מדיקייר; ועוד. וזה נשיא רפובליקאי, שהיה בחופש כמעט רבע מהקדנציה שלו ובאופן כללי מאמין בממשל מצומצם ולא מתערב, ובמערכת הממשל האמריקאית שכל כולה נועדה להקשות על עשיה שלטונית. למען הסר ספק, אני לא חושב שכל העשיה הזו בהכרח חיובית - יכולנו להסתדר גם בלי המלחמה בעיראק למשל - אבל לזה קוראים עשיה. (אני מביא דוגמאות אמריקאיות כי בפוליטיקה אמריקאית אני שולט הכי טוב, אבל יש דוגמאות דומות מכל מדינות אירופה). מה העשיה שנתניהו בדיוק מתגאה בה? ומה העשיה שהוא בדיוק מתכנן?
2. לכאורה ביחס לעתיד דווקא יש יעדי מדיניות: חוק טל מחודש, ו"שנוי שיטת הממשל". לגבי חוק טל - נחיה ונראה, ורק נזכור שכל ההתעניינות האינטנסיבית פתע פתאום בחוק טל נובעת רק מפסיקת בג"ץ, אותו בג"ץ שנוא שנתניהו קורא "לחשוב" איך לעקוף אותו (ועל כך בהמשך). אבל הנקודה השניה מזכירה גם את המילה השניה שנתניהו השתמש בה שוב ושוב: "יציבות". הבחירות אינן מטרה לעצמן, אמר נתניהו, אלא נועדו לייצר "יציבות". אז קודם כל, בתור מישהו שמתיימר להיות מושפע מהערכי הדמוקרטיה הליברלית האמריקאית, נתניהו מגלה חולשה די משמעותית בהבנת עקרונות היסוד של השיטה. בודאי שהבחירות הן מטרה לעצמן, הן נועדו לתת לך מנדט מהעם, שהוא, להזכירך, מקור הריבונות בדמוקרטיה. "יציבות" היא מטרת העל של משטרים דיקטטורים דווקא. (אגב, מאותה סיבה כל הנהי על "בחירות מיותרות" נשמע לי עקום לחלוטין. בדמוקרטיה בחירות הן אף פעם לא "מיותרות"; גם אם הן מייצרות כנסת זהה לחלוטין לכנסת היוצאת, יש משמעות רבה בקבלת מנדט מחודש מהעם). אבל מעבר לכך, האדרת היציבות - כמו גם השאיפה לשנוי שיטת הממשל - מבוססות על פרה קדושה שהיגע הזמן לשחוט אותה: המערכת הפוליטית הישראלית לא כל כך לא יציבה. לכולם יש טראומה מסוף שנות ה90 ותחילת ה2000, אבל מזה עשור הבחירות מתקיימות כאן במרווחים הגיוניים של כשלוש שנים; אי השקט הפוליטי העיקרי בעשור האחרון בא בעיקר מתוך ספסלי הליכוד כאשר היה בשלטון, גם בקדנצית שרון ב2003 וגם בקדנציה הנוכחית. נכון, הבחירות מתקיימות כמעט תמיד כשנה לפני מועדן הרשמי. אז מה? באוסטרליה הולכים באופן רשמי כל שלוש שנים לבחירות; בית הנבחרים האמריקאי נבחר כל שנתיים. והמערכת הפוליטית הישראלית בנויה כך שבערך שנה לפני החבירות הקואליציה נוןטה להתפרק כי כולם מריחים בחירות והבחירות מוקדמות. מי אמר שזה בהכרח כל כך נורא? נכון, יצירת ממשלה בישראל דורשת קואליציה, ודורשת תחזוקה פוליטית מתמדת (או שליטה בpolitics, במונחים שביבי מבין). אבל הצרכים האלה יבואו לידי בטוי בכל שיטה - והם קיימים בכל הדמוקרטיות המערביות (שוב, אפנה אתכם לאוסף התרגילים במכוערים הנדרשים להעביר חוק בארה"ב, או לתחזוקה הקבועה של שביעות הרצון של הbackbenchers בבריטניה, או כל דוגמה אירופאית אחרת); עאכו"כ בחברה מפוצלת כמו בישראל. נכון, ברוב משרדי הממשלה לא נעשה כל תכנון ארוך טווח בשל תחלופת שרים גבוהה. אבל זה לרוב בשל האינקומפטנטיות של השרים ורוב הדרג הביצועי; בבריטניה נהוג לעשות reshuffle לממשלה לפחות פעם בקדנציה, וזה לא מונע תכנון ארוך טווח; גם תפקיד בקבינט האמריקאי בדרך כלל לא מגיע לכדי קדנציה נשיאותית שלמה אחת; ואפילו בארץ, שר עם יכולות בינוניות למדי כמו משה כחלון מסוגל לבצע מדיניות גם בזמן הקצר כביכול בו היה במשרד התקשורת. ניסיונות לשנוי השיטה יביאו במקרה הטוב ביותר לאותן הבעיות לצוץ ממקום אחר, במקרה הסביר לכל מיני תוצאות לא צפויות שרק ירעו את השיטה (החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה, זוכרים?) ובמקרה הממש גרוע לפגיעה של ממש בדמוקרטיה הישראלית, בעיקר שחלקים ניכרים מהמערכת הפוליטית (ישראל ביתנו המפלגות החרדיות, האיחוד הלאומי, חלק מהמפלגות הערביות) לא באמת מאמינות בדמוקרטיה.
3. "אמינות". בשלב מסויים התחיל אטילה שומפלבי את שאלתו בכך שהציבור, ובכנות גם העיתונאים, מתוסכלים מכך שהותירו אותם בסוד וחשפו בפניהם את המהלך הפוליטי רק לאחר שהושלם. על כך ענה הצמד חמד בציניות זחוחה, שהם באמת מצטערים שלא שיתפו את העיתונאים בסוד מהלכיהם, ובטון יותר רציני ומעט יותר זחוח (מתברר שאפשר) שיש מהלכים שצריך לעשות בסוד והם יודעים עוד לעשות זאת מעברם המשותף. נתניהו רמז כמובן לעברם בסיירת מטכ"ל, אבל כדאי לזכור שמבצעים של סיירת מטכ"ל נשמרים בסוד כדי שהאוייב לא יגלה אותם: האם נתניהו מתיחס לציבור הישראלי, או אפילו לעיתונות, כאויב? מה ההישג הגדול בהסתרת המהלך מהעיתונות? אני מקבל את העובדה שלפעמים מהלכים פוליטים נעשים בסוד, אבל עדיין אני לא רואה סיבה להתגאות בכך, אחרי הכל בדמוקרטיה המנהיגים חייבים דין וחשבון לציבור. באותה מידה, זה עיקר הטענות שבאים למופז: נכון, לפעמים פוליטיקאים מזגזגים, לפעמים הם חוברים למי שקודם תקפו. אבל העוצמה של המהפך, השימשו במלים החריפות ביותר כנגד הממשלה רק כדי להכנס אליה שתי דקות מאוחר יותר מבלי אפילו לתת דין וחשבון למילותך הקודמות, בלי אפילו להרגיש איזושהי בושה בכך - זה מה שמוציא את כולם מדעתם.
את העצבים שלי על פארסת פולשי וגוזלי הקרקעות בגבעת האולפנה אני אשמור לפוסט נפרד. אני רק אומר שלא ברור לי למה מאשימים את נתניהו שהוא קפיטליסט. מתברר שהוא לא סתם סוציאליסט, אלא אפילו אנרכיסט מאסכולת בקונין, שלא מאמין כלל בזכות הקניין. סליחה, נדייק: לא מאמין בקיום זכות קניין לפלסטינים. אין מה לומר, דמוקרט אמיתי.
אלא שאז איתרע מזלי ונכנסתי למכונית בצהרי אתמול, ומכיוון שהרדיו היה פתוח על גל"צ הקשבתי למסיבת העיתונאים של צמד החמד החדש (אני יודע, זה נשמע כמו תירוץ לצפיה באופרת סבון, "במקרה הטלויזיה היתה פתוחה"...) וחטפתי בחילה. באמת, בחילה פיזית. אז מכיוון שיש לי בלוג, אני לא צריך להשתמש במדיניות החוץ של ישראל כדי לאוורר את העצבים שלי, אפשר פשוט לאוורר אותן כאן.
1. "עשיה". משל קרא נתניהו את הפוסט שלי אתמול, הדבר אותו הדגיש יותר מכל היה "עשיה"; הממשלה הזו עשתה כל כך הרבה, וגם צירוף קדימה לא בא לשם המהלך הפוליטי כשלעצמו אלא כדי לקדם עשיה, זו הצלחה בpolitics כדי לקדם policy. אני מסכים עם ביבי שצריך גם להצליח בpolitics, ואין בכך כל פסול, אבל לא ממש ברור לי על איזו עשיה הוא מדבר: מה בדיוק עשתה ממשלתו בשלוש השנים האחרונות? הצליחה לדחות שוב ושוב את פנוי הפולשים במגרון? לחוקק חוקים הצהרתיים וחסרי משמעות נגד עמותות שמאל? להוריד את דמי הקישוריות? רק כדי לתת פרספקטיבה, ברק אובמה בו נתניהו נהנה לזלזל בשיחותיו עם חבריו הרפובליקאים, הספיק בשלוש שנות כהונתו: להעביר חבילת תמריצים שהצילה בין השאר את תעשיית המכוניות האמריקאית; להעביר רפורמה מקיפה במערכת הבריאות ובמערכת הפיננסים; לבטל את מדיניות Don't ask, don't tell; להרוג את בן לאדן (טוב, הוא לא הרג אותו בעצמו אבל אתם מבינים למה אני מתכוון); לסייע להפלת המשטר בלוב; ואלה רק האייטמים הגדולים. כדי לא להיות חד צדדי, גם בוש הבן הספיק לא מעט בשלוש שנות כהונתו הראשונות: להוריד שתי הורדות מסים היסטוריות; להתחיל שתי מלחמות; להעביר רפורמה משמעותית במערכת החינוך והרחבה גדולה של מדיקייר; ועוד. וזה נשיא רפובליקאי, שהיה בחופש כמעט רבע מהקדנציה שלו ובאופן כללי מאמין בממשל מצומצם ולא מתערב, ובמערכת הממשל האמריקאית שכל כולה נועדה להקשות על עשיה שלטונית. למען הסר ספק, אני לא חושב שכל העשיה הזו בהכרח חיובית - יכולנו להסתדר גם בלי המלחמה בעיראק למשל - אבל לזה קוראים עשיה. (אני מביא דוגמאות אמריקאיות כי בפוליטיקה אמריקאית אני שולט הכי טוב, אבל יש דוגמאות דומות מכל מדינות אירופה). מה העשיה שנתניהו בדיוק מתגאה בה? ומה העשיה שהוא בדיוק מתכנן?
2. לכאורה ביחס לעתיד דווקא יש יעדי מדיניות: חוק טל מחודש, ו"שנוי שיטת הממשל". לגבי חוק טל - נחיה ונראה, ורק נזכור שכל ההתעניינות האינטנסיבית פתע פתאום בחוק טל נובעת רק מפסיקת בג"ץ, אותו בג"ץ שנוא שנתניהו קורא "לחשוב" איך לעקוף אותו (ועל כך בהמשך). אבל הנקודה השניה מזכירה גם את המילה השניה שנתניהו השתמש בה שוב ושוב: "יציבות". הבחירות אינן מטרה לעצמן, אמר נתניהו, אלא נועדו לייצר "יציבות". אז קודם כל, בתור מישהו שמתיימר להיות מושפע מהערכי הדמוקרטיה הליברלית האמריקאית, נתניהו מגלה חולשה די משמעותית בהבנת עקרונות היסוד של השיטה. בודאי שהבחירות הן מטרה לעצמן, הן נועדו לתת לך מנדט מהעם, שהוא, להזכירך, מקור הריבונות בדמוקרטיה. "יציבות" היא מטרת העל של משטרים דיקטטורים דווקא. (אגב, מאותה סיבה כל הנהי על "בחירות מיותרות" נשמע לי עקום לחלוטין. בדמוקרטיה בחירות הן אף פעם לא "מיותרות"; גם אם הן מייצרות כנסת זהה לחלוטין לכנסת היוצאת, יש משמעות רבה בקבלת מנדט מחודש מהעם). אבל מעבר לכך, האדרת היציבות - כמו גם השאיפה לשנוי שיטת הממשל - מבוססות על פרה קדושה שהיגע הזמן לשחוט אותה: המערכת הפוליטית הישראלית לא כל כך לא יציבה. לכולם יש טראומה מסוף שנות ה90 ותחילת ה2000, אבל מזה עשור הבחירות מתקיימות כאן במרווחים הגיוניים של כשלוש שנים; אי השקט הפוליטי העיקרי בעשור האחרון בא בעיקר מתוך ספסלי הליכוד כאשר היה בשלטון, גם בקדנצית שרון ב2003 וגם בקדנציה הנוכחית. נכון, הבחירות מתקיימות כמעט תמיד כשנה לפני מועדן הרשמי. אז מה? באוסטרליה הולכים באופן רשמי כל שלוש שנים לבחירות; בית הנבחרים האמריקאי נבחר כל שנתיים. והמערכת הפוליטית הישראלית בנויה כך שבערך שנה לפני החבירות הקואליציה נוןטה להתפרק כי כולם מריחים בחירות והבחירות מוקדמות. מי אמר שזה בהכרח כל כך נורא? נכון, יצירת ממשלה בישראל דורשת קואליציה, ודורשת תחזוקה פוליטית מתמדת (או שליטה בpolitics, במונחים שביבי מבין). אבל הצרכים האלה יבואו לידי בטוי בכל שיטה - והם קיימים בכל הדמוקרטיות המערביות (שוב, אפנה אתכם לאוסף התרגילים במכוערים הנדרשים להעביר חוק בארה"ב, או לתחזוקה הקבועה של שביעות הרצון של הbackbenchers בבריטניה, או כל דוגמה אירופאית אחרת); עאכו"כ בחברה מפוצלת כמו בישראל. נכון, ברוב משרדי הממשלה לא נעשה כל תכנון ארוך טווח בשל תחלופת שרים גבוהה. אבל זה לרוב בשל האינקומפטנטיות של השרים ורוב הדרג הביצועי; בבריטניה נהוג לעשות reshuffle לממשלה לפחות פעם בקדנציה, וזה לא מונע תכנון ארוך טווח; גם תפקיד בקבינט האמריקאי בדרך כלל לא מגיע לכדי קדנציה נשיאותית שלמה אחת; ואפילו בארץ, שר עם יכולות בינוניות למדי כמו משה כחלון מסוגל לבצע מדיניות גם בזמן הקצר כביכול בו היה במשרד התקשורת. ניסיונות לשנוי השיטה יביאו במקרה הטוב ביותר לאותן הבעיות לצוץ ממקום אחר, במקרה הסביר לכל מיני תוצאות לא צפויות שרק ירעו את השיטה (החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה, זוכרים?) ובמקרה הממש גרוע לפגיעה של ממש בדמוקרטיה הישראלית, בעיקר שחלקים ניכרים מהמערכת הפוליטית (ישראל ביתנו המפלגות החרדיות, האיחוד הלאומי, חלק מהמפלגות הערביות) לא באמת מאמינות בדמוקרטיה.
3. "אמינות". בשלב מסויים התחיל אטילה שומפלבי את שאלתו בכך שהציבור, ובכנות גם העיתונאים, מתוסכלים מכך שהותירו אותם בסוד וחשפו בפניהם את המהלך הפוליטי רק לאחר שהושלם. על כך ענה הצמד חמד בציניות זחוחה, שהם באמת מצטערים שלא שיתפו את העיתונאים בסוד מהלכיהם, ובטון יותר רציני ומעט יותר זחוח (מתברר שאפשר) שיש מהלכים שצריך לעשות בסוד והם יודעים עוד לעשות זאת מעברם המשותף. נתניהו רמז כמובן לעברם בסיירת מטכ"ל, אבל כדאי לזכור שמבצעים של סיירת מטכ"ל נשמרים בסוד כדי שהאוייב לא יגלה אותם: האם נתניהו מתיחס לציבור הישראלי, או אפילו לעיתונות, כאויב? מה ההישג הגדול בהסתרת המהלך מהעיתונות? אני מקבל את העובדה שלפעמים מהלכים פוליטים נעשים בסוד, אבל עדיין אני לא רואה סיבה להתגאות בכך, אחרי הכל בדמוקרטיה המנהיגים חייבים דין וחשבון לציבור. באותה מידה, זה עיקר הטענות שבאים למופז: נכון, לפעמים פוליטיקאים מזגזגים, לפעמים הם חוברים למי שקודם תקפו. אבל העוצמה של המהפך, השימשו במלים החריפות ביותר כנגד הממשלה רק כדי להכנס אליה שתי דקות מאוחר יותר מבלי אפילו לתת דין וחשבון למילותך הקודמות, בלי אפילו להרגיש איזושהי בושה בכך - זה מה שמוציא את כולם מדעתם.
את העצבים שלי על פארסת פולשי וגוזלי הקרקעות בגבעת האולפנה אני אשמור לפוסט נפרד. אני רק אומר שלא ברור לי למה מאשימים את נתניהו שהוא קפיטליסט. מתברר שהוא לא סתם סוציאליסט, אלא אפילו אנרכיסט מאסכולת בקונין, שלא מאמין כלל בזכות הקניין. סליחה, נדייק: לא מאמין בקיום זכות קניין לפלסטינים. אין מה לומר, דמוקרט אמיתי.
אני לא מבין למה באים בטענות לנתניהו? סכ"ה הגדיל את הקואליציה שלו. מה רע?
השבמחקלגבי מופז, מי שזוכר את פארסת המכתב ששלח לפעילי ליכוד על כך ש"לא עוזבים את הבית" והצטרף לקדימה לפני שהמכתבים הגיעו ליעדם - לא יופתע מהזיגזוג שלו.
אני באמת לא בא בטענות לנתניהו על שהגדיל את הקואליציה שלו. הטענה העיקרית שלי היא שהוא רואה במהלך הפוליטי הזה את שיא ההישג של ממשלתו (חוץ מאולי החזרת גלעד שליט, לא זכורה לי מסיבת עיתונאים שחוגגת שום השיג עד למסיבת העיתונאים הזו).
מחקמעבר לכך, יש מקום לבוא בטענות על החשאיות והשקרים שליוו אותה. מותר לנתניהו ולמופז לשקר ולתת תחושה לעיתונאים ולציבור שהמערכת הולכת לבחירות כשהיא לא הולכת; אבל אחר כך שלא יתפלאו שאיש לא מאמין למילה שהם אומרים. ובהקשר הזה אמנם מופז יותר דרמטי מנתניהו, אבל גם נתניהו התאמץ למדי ליצור מצג שוא של בחירות גם כשהיה לו ברור שהוא לא הולך לבחירות. זה תרגיל מעושים אנשי מודיעין לאויב; ואם נתניהו רואה בעיתונות ובציבור הישראלי אויב שצריך לעשות מולו תרגילי ל"פ, זה די עגום בעיני.
ההישג של נתניהו הוא אי-העשיה. מי שלא עושה לא מסתבך ולא מאכזב. בדרך זו נתניהו נראה כראש ממשלה מצליח.
השבמחקמסכים. אבל שלא יתלונן שבסוף הוא מוצא את עצמו מבצע את מדיניות השמאל, כי השמאל הוא היחידי שמציע מדיניות. (חיפשתי וחיפשתי ובסוף מצאתי את הפוסט שכתבתי על זה בזמנו. בדיוק לפני שנה: http://sadnadearaa.blogspot.com/2011/05/blog-post_07.html)
מחקשלוש שנים של אי עשיה זה כישלון.האם בשביל זה יש ראש ממשלה להגיד שלא עשה כלום?
מחקתוכל אם תרצה לדבר על התמודדות מול ירי הקסמים, על התמודדות מול תוצאות המשבר הכלכלי, אבל אני במקומך לא אבחר במי שאחשוב שהוא לא הביא/מביא תועלת.
אני לא חושב שזה חיובי שהוא לא עשה כלום. אבל אני חושב שהוא חושב שזה חיובי.
מחקאני לא תומך בנתניהו, אבל צריך להיות ישרים. מנקודת המבט הפשטנית אבל המובנת של חלק גדול מהישראלים, הנסיונות "לעשות משהו" בעשרים השנים האחרונות, הן שלום, והן מלחמה, הסתיימו בכשלון ובנזק לישראל גם בטחונית וגם מדינית. תועלת הם לא הביאו. בנוסף לכך, הרבה ישראלים לא מקבלים את הנחת המוצא -- הבעייתית כשלעצמה -- שיש איפשהו מעבר לאופק שלום שהוא יותר טוב מהסטטוס קוו, ושכל שצריך זה קצת "עשייה". אז מנקודת מבט פשטנית נתניהו יכול להסתכל על קדנציה מוצלחת. הוא הצליח להימנע מ"התועלת" של שלום או עימות צבאי משמעותי, להתחמק די בהצלחה מהנזק המדיני שנובע מסרבנות שלום, ולעבור בשלם משבר כלכלי שלא חס הן על מדינות מאד קפיטליסטיות והן על מדינות רווחה. הציבור לא לוחץ עליו מבחינה מדינית, כי הוא לא מאמין (לא בלי סיבה) שיש אלטרנטיבה יותר טובה. והמאבק החברתי עוסק בנושאים יותר רחבים ומופשטים מאשר הקדנציה הזו של נתניהו. אז המצב שלו טוב. קשה להתווכח עם זה. כל מה שנותר לומר זה שהכיבוש הוא דבר רע באופן מוחלט ולתווך הארוך, גם אם נראה עכשיו שהסטטוס קוו הוא טוב, וגם אם יש סיכון משמעותי וספקות רבים בניסיון לסיים את הכיבוש. כנ"ל במידה פחותה גם ביחס לנושא הכלכלי-חברתי.
השבמחקאני חולק בכמה רמות:
מחקראשית, ההנחה שתהליך השלום הביא רק נזק היא הנחה שלדעתי השמאל נכנע לה בקלות רבה מדי. קל לציבור לשכוח מה היה מצבנו לפני 93, אבל בלי אוסלו החרם הערבי היה עוד בתוקף, לא היה לנו כל סחר עם מדינות המזרח הרחוק, סביר להניח שלא היה הסכם האסוסציאציה עם האיחוד האירופי, ודאי וודאי שלא היינו מתקבלים לOECD; בקיצור, הקפיצה של ישראל את העולם הראשון נעשתה בראש ובראשונה בשל אוסלו. וזה בלי להתווכח על ההתרחשות הבטחונית במקרה שלא היה אוסלו (כתבתי על זה כאן: http://sadnadearaa.blogspot.com/2011/11/blog-post_09.html אני לא מלנקק אל עצמי מתוך אגוטריפ, אלא סתם כי חבל לי לחזור על מה שכתבתי שם)
שנית, הסטטוס קוו הוא רמאות: המצב לא באמת מוקפא. שמירה על הסטטוס קוו פירושה שנתניהו מפקיד את קביעת גבולותיה של מדינת ישראל בידי המתנחלים וקביעת מעמדה המדיני של ישראל בידי הפלסטינים. החזון המתנחלי האמיתי היחידי הוא סיפוח יו"ש תוך ביטול המשטר הדמוקרטי הישראלי והפיכתו באופן רשמי למשטר אפרטהייד, והחזון המדיני הפסלטיני העדר תהליך שלום הוא ייסוד מדינה פלסטינית ללא שלום, ושני אלה לא פתרונות שהציבור הישראלי לדעתי מעוניין בהם, אבל לשם הסטטוס קוו מוביל.
ושלישית, גם אם נעזוב את הנושא המדיני בצד: בנושא הכלכלי לנתניהו יש משנה סדורה וברורה. ועדיין, המשק הישראלי הוא מהמשקים הכי מונופוליסטיים בעולם המערבי; ועדי עובדים חזקים שולטים בחלקים ניכרים מהמגזר הציבורי ולפחות בחלקם מעניקים לציבור שירות מחפיר (מישוה אמר רכבת?); המסים הישירים בישראל מאוד גבוהים; כל אלה נושאים שמנקודת ההשקפה של נתניהו עצמו הוא היה צריך לעשות המון ביחס אליהם (אני לא בטוח מסכים איתו אבל זה דיון "לטעמך" והוא לא עשה ביחס אליהם דבר; גם את ועדת הריכוזיות הוא נזכר להעלות מהאוב אחרי המחאה החברתית, ואפילו נושא פעוט כמו ועדת ייבוא הרכב של זליכה (שהוא אדם גועלי בפני עצמו אבל על כך בפוסט אחר) הוקפאה. (בהערת אגב, גם הטענה שהעניין הכלכלי הוא תוצאה של מדיניות ארוכת שנים לא מדוייק. במשך כל העשורים האחרונים השכר הריאלי עלה ביחד עם הצמיחה, מה שמעיד על כך שהצמיחה חלחלה לרוב המשק. המצב הזה השתנה באמצע קדנציית אולמרט ובארבע שנים האחרונות המשק צומח אבל הכסף פשוט לא מגיע לרוב האזרחים. גם על זה כתבתי כאן: http://sadnadearaa.blogspot.com/2011/07/blog-post_24.html וכאן: http://sadnadearaa.blogspot.com/2011/07/blog-post_30.html
אתה לא צריך לשכנע אותי. גם אני לא תומך בסטטוס קוו, מתנגד לכיבוש ולא חושב שתהליך השלום היה רק רע. אבל כדי להבין את ההצלחה של נתניהו צריך להכיר בכך שבשביל רוב בני האדם יותר קל להסתכל על הרע שהתרחש ומתרחש בפועל כתוצאה מנסיונות השלום והנסיגה -- ויש לצערנו לא מעט -- מאשר לחשוב על הרע שיכול היה להיות אם היינו ממשיכים בכיוון של הימין. כנ"ל בנוגע לסטטוס קוו. מתנגדי הכיבוש בצדק מתריאים מפני המשך השליטה בשטחים ועל הפלסטינים. אבל מול תחזיות האימה המוצדקות או המופרזות שאנחנו מפזרים, הימין בהנהגת נתניהו יכול להצביע על כך שהסטטוס קוו נמשך כבר שנים רבות. אני קורה למדיניות הימין מדיניות או שדהפריץ ימות או שהסוס ימות, אבל לרוע מזלנו הגישה הזו די מצליחה להם. ואם היא לא מצליחה תמיד אפשר להאשים את השמאל ולסמוך על כך שהשמאל יספוג א האשמה בקלות בגלל הבעיות שלו.
השבמחקבנוגע לכלכלה, לא ידעתי שהמצב הכלכלי החמיר בשנים האחרונות באופן יתר משמעותי. זה מעניין. העובדה שנתניהו לא דוחף יותר את האידיאולוגיה הקפיטליסטית שלו דווקא מראה את כמה הוא מעדיף להימנע מפעולה ומלקיחת סיכונים. כשהוא היה שר אוצר בזמן שרון הנסיון שלו לקדם אידיאולוגיה קפיטליסטית בצורה מאד ישירה גרם לא נזק אלקטוראלי. היום הוא מעדיף להישאר מאחורי הקלעים בעניין הזה, ולכן מחוץ לחוגי השמאל הוא לא מזוהה עם הבעיות הכלכליות של ישראל.
אני גם לא תומך באי-העישייה של נתניהו. אבל צריך להבין מה גרם לעשייה לההפך למשהו לא פופולרי ולא כדאי בישראל.
אני מסכים, לצערי בתחום המדיני אי עשייה הפכה לפופולרית וצריך להתיחס לסיבות שבעטיין היא הפכה לכל כך פופולרית. אבל לצערי הרב השמאל לא ממש התאושש מטראומת 2000 - התאוששות שדורשת גם התמודדות עם המציאות שאינתיפאדת אל אקצא יצרה והוכיחה - ולא מצליח לתת פייט משמעותי.
מחקמסכים אבל מייד מסתייג - כאשר היתה תוכנית משמעותית וריאלית על השולחן - למשל ההתנתקות - היא היתה פופולרית למדי.
לגבי הנושא הכלכלי - כאן לדעתי רוב הציבור כן קושר זאת לנתניהו, גם אם לא רק לנתניהו. יוכיח הקיץ הקודם. לגבי הנתונים עצמם - ברמה המקרו כלכלית המצב לא החמיר, היתה צמיחה יפה, ואבטלה ואינפלציה נמוכות. אבל איש השוויון גדל באופן דרמטי, והצמיחה הזו לא חלחלה לכלל האזרחים ואפילו לא לרובם המכריע. וזו בפירוש תופעה שמחמירה בשנים האחרונות באופן משמעותי.