אין צורך לחשוש, המשטר בוינסקונסין לא עומד ליפול. אבל עדיין, מתרחשת שם דרמה מאוד מעניינת בימים אלה, שרק עכשיו מתחילה לתפוס את הכותרות המגיעות לה.
לויסקונסין, מדינה חביבה במערב התיכון, יש מסורת פרוגרסיבית עם שורשים עמוקים, עוד מימי לה-פולט, המושל שלה בתחילת המאה ה20 ומראשי הפרוגסיבים. ובאופן ייחודי משהו, הבסיס הליברלי בויסקונסין - כמו גם במידנות שכנות במערב המערב התיכון כמו מינסוטה וחלקים מאיווה - מצוי גם בחלק מהאיזורים הכפריים, שכן ויסקונסין לא עירונית במיוחד (יש בה את מילווקי, אבל ב\מילווקי וסביבותיה גרים רק מליון וחצי מתוך חמשה וחצי מליון תושבי ויסקונסין). מאידך, היא לא כחולה כהה כמו מדינות הצפון מזרח או שכנתה מדרום אילינוי (ב2004 למשל, קרי ניצח את המדינה בקושי), ויש בה גם מוקדים רפובליקאים חזקים, בהם מחוז הקוגרס ששלח לקונגרס את פול ראיין, הצתיג הבולט ביותר של הרפובליקאים בענייני תקציב, שפרסם תוכנית תקציבית לממשל הפדרלי עם קיצוצים אדירים. לפיכך, זה לא מתפיע שבגל הרפובליקאי של השנה שעברה נבחר מושל רפובליקאי למדינה, סקוט ווקר, ורוב רפובליקאי בשני בתיו של בית המחוקקים המדינתי.
עוד גורם רקע שחשוב להציג הוא המצב התקציבי של המדינה, שהוא במילה אחת קטסטרופלי. בדומה למדינות אחרות, כמו גם לממשל הפדרלי, ההכנסות ממסים של וויסקונסין קרסו מאז המשבר הכלכלי של 2007 והיא נכנסה לגרעון חריף. אלא שבניגוד לממשל הפדרלי, מדינות לא יכולות להנפיק אגרות חוב או להכנס לגרעון, ולכן נדרשה תוכנית חירום תקציבית.
וכאן נכנס ווקר לתמונה; הוא החליט לא לתת למשבר לחלוף מבלי לנצל אותו ובחקיקת תקציב החירום שהציע בשבועות האחרונים הוא כלל מלבד פגיעה בזכויות של עובדי המדינה כמו דרישה להפרשות גבוהות יותר לפנסיה ולביטוח בריאות גם צעדים דרקוניים נגד איגודי העובדים של עובדי המדינה, ובהם ביטול זכותם לשאת ולתת על כל נושא פרט לשכר ישיר; הגבלת העליה בשכר לאינפלציה (כולמר, למעשה ביטול זכותם לשאת ולתת בכלל); ביטול זכותם לנכות מסי חבר מהמשכורות - מה שמוביל לפגיעה כלכלית קשה - ודרישה לאישור קיום האיגוד המקצועי בהצבעת כלל העובדים מדי שנה.
כל ניתוח סביר יביא למסקנה שמשמעותם של החוקים הללו למעשה ביטול איגודי העובדים, שכן הם לא מאפשרים לאיגוד להביא תוצאות, לא מאפשרים לו לבסס יכולת כלכלית וגם דורשים ממנו להצדיק את קיומו מדי שנה בשנה כאשר אין לו יכולת לעשות זאת. זו חקיקה לגיטימית כמובן (וולטר ראסל מיד למשל טוען שהיא אכזרית למדי אך הכרחית לשם קיום הליברליזם עצמו' אחרים כמו עזרא קליין חולקים), וייתכן שגם היתה פופולארית שכן איגודי עובדי הציבור (ובפרט המורים) בארה"ב מאוד לא פופולאריים, אבל גם הבטן האמריקאית מתקשה לעכל ביטול למעשה של זכות ההתאגדות של עובדי המדינה, מה גם שווקר לא הציג ביושר את המשמעות האמיתית של החקיקה שלו והוא ממשיך להציגה כחקיקה תקיבית בלבד.
עבור האיגודים המקצועיים כמובן, והמפלגה הדמוקרטית (הנשענת עליהם במידה רבה) החקיקה הזו היא הכזרת מלחמת חורמה של ממש, והם יצאו למאבק בכל הכלים שביכולתם; ובכלל זה הוציאו לרחובות מדיסון, בירתה הקטנה של ווינסקונסין ומהמקומות הליברלים ביותר בארה"ב (היא מכילה בעיקר עובדי ממשלה ואת אוניברסיטת ויסקונסין, מהליברליות ביותר בארה"ב) הפגנות גדולות שלמעשה שיתקו את מרכז העיר לכמה ימים. במקביל, מכיוון שברור שאם ההצעה תעלה להצבעה בבתי המחוקקים של המדינה היא תעבור בשל הרוב הרפובליקאי שבהם, חברי הסנט המדינתי הדמוקרטים החליטו לעשות תרגיל: לפי כללי הסנט המדינתי של וויסקונסין לא ניתן להצביע על חוק אפילו אם חסר סנטור אחד, וכל 14 הסנטורים הדמוקרטים לא הופיעו לדיונים ופשוט ברחו אל מעבר לגבול לאילינוי השכנה, שם לשוטרי המדינה - אותם התכוון ווקר לשלוח כדי להביא את הזסנטורים הדמוקרטים להצבעה - אין סמכות (אל חשש, לא צפויה מלחמה בין ויסקונסין לאילינוי בזמן הקרוב, אם כי אין לדעת...).
האמת היא, שהסנטורים הדמוקרטים של וויסקונסין לא המציאו את התרגיל הזה. ב2003, כאשר המפלגה הרפובליקאית של טקסס בראשות טום דיליי - מנהיג בית הנבחרים (הפדרלי) דאז - רצתה לנצל את הרוב הרפובליקאי שברשותה כדי לשרטט מחדש את גבולות המחוזות הקונגרסיאליים לטובת הרפובליקאים, החברים הדמוקרטיים של בית הנבחרים המדינתי ברחו לניו-מקסיקו; הם לבסוף נכנעו והשרטוט מחדש עבר (והעניק לרפובליקאים עוד ארבעה מושבים בבית הנבחרים) אם כי לאחר מכן חלקו נפל בידי בית המשפט. ברור שגם כאן, הסנטורים במוויסקונסין לא יכולים להשאר במוטל ברדפורד, אילינוי, לנצח. אבל הם כן הצליחו ליצור תחושת משבר חריפה ולהביא לסיקור תקשורתי, וגם להשהות את התהליך מספיק זמן כדי שאמריקאים רבים יתחילו לשאול האם לא ניתן לפתור את המשבר התקציבי לא רק על ידי ריסוק מוחלט של העבודה המאורגנת אלא גם, שומו שמיים, על ידי העלאת מסים על העשירים ביותר. לא ברור לאיפה הדיון הציבורי בנושא הולך כרגע, אבל בהחלט יכול להיות שכאן אנחנו רואים את הנקודה שהרפובליקאים "קפצו מעל הכריש" בתחום הכלכלי, כאשר הם מתעקשים לקצץ קיצוצים רבים וכאובים ומאידך מסרבים בכל תוקף לום על העלאת מסים.
לויסקונסין, מדינה חביבה במערב התיכון, יש מסורת פרוגרסיבית עם שורשים עמוקים, עוד מימי לה-פולט, המושל שלה בתחילת המאה ה20 ומראשי הפרוגסיבים. ובאופן ייחודי משהו, הבסיס הליברלי בויסקונסין - כמו גם במידנות שכנות במערב המערב התיכון כמו מינסוטה וחלקים מאיווה - מצוי גם בחלק מהאיזורים הכפריים, שכן ויסקונסין לא עירונית במיוחד (יש בה את מילווקי, אבל ב\מילווקי וסביבותיה גרים רק מליון וחצי מתוך חמשה וחצי מליון תושבי ויסקונסין). מאידך, היא לא כחולה כהה כמו מדינות הצפון מזרח או שכנתה מדרום אילינוי (ב2004 למשל, קרי ניצח את המדינה בקושי), ויש בה גם מוקדים רפובליקאים חזקים, בהם מחוז הקוגרס ששלח לקונגרס את פול ראיין, הצתיג הבולט ביותר של הרפובליקאים בענייני תקציב, שפרסם תוכנית תקציבית לממשל הפדרלי עם קיצוצים אדירים. לפיכך, זה לא מתפיע שבגל הרפובליקאי של השנה שעברה נבחר מושל רפובליקאי למדינה, סקוט ווקר, ורוב רפובליקאי בשני בתיו של בית המחוקקים המדינתי.
עוד גורם רקע שחשוב להציג הוא המצב התקציבי של המדינה, שהוא במילה אחת קטסטרופלי. בדומה למדינות אחרות, כמו גם לממשל הפדרלי, ההכנסות ממסים של וויסקונסין קרסו מאז המשבר הכלכלי של 2007 והיא נכנסה לגרעון חריף. אלא שבניגוד לממשל הפדרלי, מדינות לא יכולות להנפיק אגרות חוב או להכנס לגרעון, ולכן נדרשה תוכנית חירום תקציבית.
וכאן נכנס ווקר לתמונה; הוא החליט לא לתת למשבר לחלוף מבלי לנצל אותו ובחקיקת תקציב החירום שהציע בשבועות האחרונים הוא כלל מלבד פגיעה בזכויות של עובדי המדינה כמו דרישה להפרשות גבוהות יותר לפנסיה ולביטוח בריאות גם צעדים דרקוניים נגד איגודי העובדים של עובדי המדינה, ובהם ביטול זכותם לשאת ולתת על כל נושא פרט לשכר ישיר; הגבלת העליה בשכר לאינפלציה (כולמר, למעשה ביטול זכותם לשאת ולתת בכלל); ביטול זכותם לנכות מסי חבר מהמשכורות - מה שמוביל לפגיעה כלכלית קשה - ודרישה לאישור קיום האיגוד המקצועי בהצבעת כלל העובדים מדי שנה.
כל ניתוח סביר יביא למסקנה שמשמעותם של החוקים הללו למעשה ביטול איגודי העובדים, שכן הם לא מאפשרים לאיגוד להביא תוצאות, לא מאפשרים לו לבסס יכולת כלכלית וגם דורשים ממנו להצדיק את קיומו מדי שנה בשנה כאשר אין לו יכולת לעשות זאת. זו חקיקה לגיטימית כמובן (וולטר ראסל מיד למשל טוען שהיא אכזרית למדי אך הכרחית לשם קיום הליברליזם עצמו' אחרים כמו עזרא קליין חולקים), וייתכן שגם היתה פופולארית שכן איגודי עובדי הציבור (ובפרט המורים) בארה"ב מאוד לא פופולאריים, אבל גם הבטן האמריקאית מתקשה לעכל ביטול למעשה של זכות ההתאגדות של עובדי המדינה, מה גם שווקר לא הציג ביושר את המשמעות האמיתית של החקיקה שלו והוא ממשיך להציגה כחקיקה תקיבית בלבד.
עבור האיגודים המקצועיים כמובן, והמפלגה הדמוקרטית (הנשענת עליהם במידה רבה) החקיקה הזו היא הכזרת מלחמת חורמה של ממש, והם יצאו למאבק בכל הכלים שביכולתם; ובכלל זה הוציאו לרחובות מדיסון, בירתה הקטנה של ווינסקונסין ומהמקומות הליברלים ביותר בארה"ב (היא מכילה בעיקר עובדי ממשלה ואת אוניברסיטת ויסקונסין, מהליברליות ביותר בארה"ב) הפגנות גדולות שלמעשה שיתקו את מרכז העיר לכמה ימים. במקביל, מכיוון שברור שאם ההצעה תעלה להצבעה בבתי המחוקקים של המדינה היא תעבור בשל הרוב הרפובליקאי שבהם, חברי הסנט המדינתי הדמוקרטים החליטו לעשות תרגיל: לפי כללי הסנט המדינתי של וויסקונסין לא ניתן להצביע על חוק אפילו אם חסר סנטור אחד, וכל 14 הסנטורים הדמוקרטים לא הופיעו לדיונים ופשוט ברחו אל מעבר לגבול לאילינוי השכנה, שם לשוטרי המדינה - אותם התכוון ווקר לשלוח כדי להביא את הזסנטורים הדמוקרטים להצבעה - אין סמכות (אל חשש, לא צפויה מלחמה בין ויסקונסין לאילינוי בזמן הקרוב, אם כי אין לדעת...).
האמת היא, שהסנטורים הדמוקרטים של וויסקונסין לא המציאו את התרגיל הזה. ב2003, כאשר המפלגה הרפובליקאית של טקסס בראשות טום דיליי - מנהיג בית הנבחרים (הפדרלי) דאז - רצתה לנצל את הרוב הרפובליקאי שברשותה כדי לשרטט מחדש את גבולות המחוזות הקונגרסיאליים לטובת הרפובליקאים, החברים הדמוקרטיים של בית הנבחרים המדינתי ברחו לניו-מקסיקו; הם לבסוף נכנעו והשרטוט מחדש עבר (והעניק לרפובליקאים עוד ארבעה מושבים בבית הנבחרים) אם כי לאחר מכן חלקו נפל בידי בית המשפט. ברור שגם כאן, הסנטורים במוויסקונסין לא יכולים להשאר במוטל ברדפורד, אילינוי, לנצח. אבל הם כן הצליחו ליצור תחושת משבר חריפה ולהביא לסיקור תקשורתי, וגם להשהות את התהליך מספיק זמן כדי שאמריקאים רבים יתחילו לשאול האם לא ניתן לפתור את המשבר התקציבי לא רק על ידי ריסוק מוחלט של העבודה המאורגנת אלא גם, שומו שמיים, על ידי העלאת מסים על העשירים ביותר. לא ברור לאיפה הדיון הציבורי בנושא הולך כרגע, אבל בהחלט יכול להיות שכאן אנחנו רואים את הנקודה שהרפובליקאים "קפצו מעל הכריש" בתחום הכלכלי, כאשר הם מתעקשים לקצץ קיצוצים רבים וכאובים ומאידך מסרבים בכל תוקף לום על העלאת מסים.
וואלה.. סופסוף מישהו מתייחס בעברית. תודה, אור. אני לא מכירה אותך אבל אני לומדת כרגע במדיסון - וגם עוזרת הוראה כאן, ומלב ההפגנות אני מנסה להשיג לזה כיסוי בעברית בתקשורת בארץ...
השבמחקבשינוי/תיקון קל: על פי דיווחים שונים (ויש דיווחים סותרים), המדינה ל-א נמצאת בגרעון בכלל. כמובן, שאילו היה מיסוי על העסקים הגדולים וודאי שלא היה גרעון.
השבמחק