בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום חמישי, 17 בפברואר 2011

השבוע לפני ארבע שנים

ברק אובמה הכריז על ריצה לנשיאות ארה"ב. די מדהים לחשוב שרק לפני ארבע שנים הוא היה סנטור זוטר מאילינוי, מעין כוכב מבטיח אבל לא יותר מזה. בינתיים הוא הספיק להביס את כל התחזיות ואת הילרי קלינטון במירוץ למועמדות הדמוקרטית; לנצח את המירוץ לנשיאות; להעביר שלוש רפורמות דרמטיות בתחום מדיניות הפנים, אחת מהן רפורמה בביטוח בריאות שמנסים להעביר כבר עשרות שנים; לכהן כראש המפלגה הדמוקרטית במהלך הפסד היסטורי בבחירות אמצע הקדנציה ולהוכיח את עצמו ככשלון די מהדהד במדיניות חוץ. לא מעט.
מה שעוד מדהים לחשוב הוא שבשלב מקביל ב2007 שמונה מועמדים - בהם כל הרציניים - הכריזו על מועמדותם בפריימריז הדמוקרטי (ג'ו ביידן, הילרי קלינטון, כריס דוד, ג'ון אדווראדס,דניס קוסיניץ', ביל ריצ'רדסון, טום וילסאק ולבסוף אובמה) ושבעה מועמדים - ובהם כל הרציניים - הכריזו על מועמדותם בפררימריז הרפובליקאים (טומי טומפסון, ג'ים גלימור, סאם בראונבק, מיט רומני, רון פול, רודי ג'וליאני, ג'ון מקיין). כיום  - בצד הדמוקרטי כמעט בטוח שלא יהיו פריימריז משמעותיים (הנשיא המכהן האחרון שזכה לפריימריז כאלה היה ג'ימי קרטר, ועם כל הבקורת שיש לי על אובמה הוא עוד לא הגיע לדרגת הכשלון של קרטר). אבל גם בצד הרפובליקאי ישנם רק שני מועמדים רשמיים: פרד קרייגר - פעיל פוליטי ופעיל זכויות הומוסקסואלים רפובליקאי (אתם כולים לנחש כמה סכוי יש לבחור הזה) והרמן קיין, שדרן רדיו ימני שחור מג'ורג'יה, שניהם מועמדי פרינג'. כל הרציניים עוד לא הכריזו.
זה מעלה שתי שאלות: למה (שעליה אנסה להשיב בהמשך) ומי בכלל עומד להתמודד (וכמובן - זה טוב לנו או רע לנו?). אז זה מצב בורסת הניחושים בשלב זה:
קודם כל יש את פליטי הסיבוב הקודם. ראשון להם מיט רומני, שהגיע למקום שני בפריימריז ב2008, ולרפובליקאים יש נטייה להכתיר את "הבא בתור" (ג'ון מקיין הגיע למקום שני בפריימריז ב2000), ונחשב בינתיים למועמד המוביל. בהיותו מושל לשעבר של מסצ'וסטס, הוא המועמד של הצד המתון של המפלגה הרפובליקאית, אלא שכמה דברים עומדים לו לרועץ: הצד האידיאולוגי של המפלגה חזק מאי-פעם; הוא מורמוני, מה שעלול להוות בעיה עבור חלק מהבוחרים הנוצרים היותר שמרנים; וכמושל מסצ'וסטס הוא חתם על חוק ביטוח בריאות מדינתי שמאוד דומה לחוק שאובמה העביר לפני כשנה, שנחשב היום לדבר האנטיכריסטוס עצמו בחוגי המפלגה הרפובליקאית. חוץ ממנו יש את מייק האקאבי, מושל ארקנסו לשעבר שהשיג הישגים מפתיעים בפררימריז של 2008 (לאמריקאים יש כנוי למועמד כזה - dark horse - מועמד שמגיע משום מקום ומפתיע את כולם). הקאבי, כומר בפטיסטי מוסמך, מייצג את הצד השמרני, אבל יש לו אפיל עממי (אמיתי, לא מומצא בסגנון ג'ורג' וו. בוש) ונטיה טבעית לעורר סימפטיה, שגורמים לכך שהוא מעורר פחות אנטגוניזם באלקטורט הכללי כמו שאר המועמדים השמרנים.
פליטה אחרת (מסוג מסויים) של הפריימריז הקודמים היא שרה פיילין. עליה אין מה להכביר יותר מדי מלים.
ויש גם מועמדים חיצוניים שדי ברור שהם רצים: היילי ברבור, מושל מיסיסיפי; טים פולנטי, מושל מינסוטה; מיץ' דניאלס, מושל אינדיאנה - על כולם אין לי הרבה מה לומר בינתיים - ורציני יותר מכל אלה הוא ניוט גינגריץ', מנהיג בית הנבחרים באמצע שנות ה90, שהוביל את המאבקים האדירים עם ביל קלינטון. יש לו כריזמה לא קטנה ושאריות אבק כוכבים עוד משנות ה90 אך מצד שני יש לו בהסטוריה גם שלוש נשים - לא בו זמנית (לדרגת מוסלמי הוא עוד לא הגיע) אם כי השמועות טוענות שעם האחרונה הוא התרועע עוד כשהיה נשוי לאשתו השניה. מכל מקום, חיי המשפחה שלו יקשו עליו בפריימריז רפובליקאים. יש עוד מועמדים פוטנציאלים מסוג זה, מוכרים פחות ופחות - הסנטור ג'ון ת'ון מדרום דקוטה, השגריר לסין עד לפני חודשיים ג'ון הנטסמן, ועוד.
הקטגוריה הבאה היא סופרסטארים שמכחישים שהם רצים אבל שמועות רצות סביבם כל הזמן - העיקרי שבהם הוא כריס כריסטי, מושל ניו ג'רזי החדש מאז 2009. מאז כניסתו לתפקיד הוא הספיק להתעמת מספר פעמים ובהצלחה עם ארגוני העובדים של מדינתו - בפרט ארגוני המורים, מהגורמים השנואים ביותר על המפלגה הרפובליקאית; וגם לעשות זאת בצורה מאוד מתוקשרת ולכן הפך לסופר-סטאר בקהל השמרני. אלא שהוא מכחיש נמרצות שהוא עומד לרוץ: לפני שלושה חודשים אמר "מלבד התאבדות, אני לא יודע מה עוד אני יכול לעשות כדי לשכנע אנשים שאני לא רץ" והשבוע אמר "תראו, בפעם האחרונה איימתי בהתאבדות. כנראה שאני ממש צריך להתאבד כדי לשכנע אנשים שאני לא רץ".
ולבסוף אנחנו מגיעים לקטגוריה החביבה מכולם: הקוריוזים. דונלד טראמפ, למשל - איל הנדל"ן המוכר בעיקר כיום בשל חיבתו הפטישיסטית משהו לציפויי זהב ולשמו עצמו (שני דברים שמופיעים בכל פורייקט נדל"ן שלו) ובתור הבוס המחפש מתמחה בתוכנית הריאליטי the apprentice, מרמז שהוא עומד לרוץ; מישל בקמן, חברת הקונגרס הסופר ימנית שלאחרונה נשאה את הנאום הכושל משהו שהיה אמור להיות תגובת תנועת הtea party לנאום מצב האומה של אובמה; ועוד קוריוזים מקוריוזים שונים.
אז זה יוצא סך הכל די הרבה, אבל אלה כולם השערות ועוד לא ברור מי באמת ירוץ. יהיה מעניין, ונעדכן.

ולבסוף, אנו מגיעים לשאלה למה בעצם אף אחד עדיין לא הכריז על מועמדותו. יש מספר תיאוריות: החל מכך שב2008 הפריימריז היו יותר תחרותיים מכיוון שלא היה מועמד ברור באף מפלגה (מה שבדרך כלל לא קורה) למרות שזה לא הסבר מוצלח במיוחד כי ב2008 המפלגה הרפובליקאית היתה בשפל מורלי בעקבות נשיאות בוש והיום המורל בשורות הרפובליקאים גבוה הרבה יותר; תיאוריה אחרת היא שאף אחד לא רוצה להכריז ראשון כדי לא ליהפך לכליא ברק שכולם יתקפו אותו, כפי שקרה להילרי קלינטון ורודי ג'וליאני - המובילים הראשוניים ב2008; ותיאוריה קונספירטיבית יותר מצביעה על כך שלפחות לשלושה מהמתמודדים הפוטנציאלים - פיילין, האקבי וגינגריץ' - יש חוזים בדרגות שונות של מחויבות בפוקס ניוז - החל בפרשנים וכלה בתוכניות שלמות (במקרה של האקבי) - והכרזה רשמית תחייב אותם מבחינה חוקית להתפטר מתפקידיהם אלה.

בכל מקרה יהיה מעניין, בעיקר כי בפריימריז האלה יתנגשו שני כוחות גדולים במפלגה הרפובליקאית: לצידו של רומני יעמוד הצד השמרן מבחינה כלכלית, הרפובליקאים של הכסף, כמו גם הנטייה הרפובליקאית להתיישר מאחורי מועמד אחד; לצידו של מועמד שמרן - האקבי,פיילין, גינגריץ' - יעמוד המחנה ההולך וגדל של שמרנים דתיים וחברתיים, הרבה מתוכם פונדמנטליסטים, והרבה במדינות הדרום, שלא יהיו מוכנים להתפשר על מומעד מתון או בשפה האמריקאית הציורית, על קרנף, כלומר  RINO: Republican In Name Only. אז יהיה מעניין, וכמו שאומרים בטלויזיה אמריקאית - stay tuned.

נ.ב. שכחתי לכתוב על השאלה האחרונה - בבחינת הרפובליקאים והבעיה היהודית. אין הרבה הבדל האמת בין המועמדים במדיניות חוץ, אבל די מדהים שיראל נהייתה תחנת חובה של כל מועמד רפובילקאי. כאשר מועמדים בלי נסיון חוץ רוצים לחזק את נסיונם ותדמיתם בתחום זה הם מבקרים בישראל - כך עשתה שרה פיילין וכך עשה גם האקאבי לא מזמן. בדרך כלל הם גם מתבטאים התבטאויות שמאוד נעימות לאוזניים של הגורמים הימניים ביותר במפה הפוליטית הישראלית, למרות שלו הייתי ימני (ח"ו)  לא הייתי ממהר להתלהב: אין כמו מדיניות חוץ כתחום שבו עבור נשיאים אמריקאים "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". 

אין תגובות:

פרסום תגובה