עם פרישתו של קרוז אחרי ההפסד הגדול באינדיאנה הפריימריז הרפובליקאים רשמית נגמרו, בעוד שהפריימריז הדמוקרטים שומרים על פטרן יציב שבסופו קלינטון מנצחת בבערך 15% (הפסדה באינדיאנה היה צפוי לאור המאפיינים הדמוגרפיים, ושומר על אותו פטרן). בשביל החדשות הללו לא הייתי פותח פוסט, אבל יש כמה אמיתות שנאמרות בקרב הפרשנים שאני חולק עליהן - והנה מקום טוב לפרוש את כל התיאוריות שלי:
1. יש חיבה גדולה לחבוט בפרשנים על שלא הצליחו לחזות את עלייתו של טראמפ, והחביטה הזו מוצדקת. הפרשנים - גם הפרשנים המסורתיים וגם הזן החדש של פרשנים מוטי-דאטא כמו נייט סילבר - עד להצבעה באיווה בתחילת פברואר כולם העריכו שטראמפ הוא תפועה חולפת, ושאין לו סכוי לזכות במועמדות. יש הרבה חשבונות נפש בקרב הפרשנים, אבל נוטים לשכוח שיש נתון אחד שכן חזה לאורך כל הדרך את עוצמתו של טראמפ: הסקרים. הנה ממוצע הסקרים הלאומיים של RCP בשנה האחרונה. טראמפ הכריז על מועמדותו ביוני.המוסכמה המקובלת היא שקלינטון תקרע לטראמפ את הצורה. בהתחשב במצב המוסכמות הפוליטיות בכלל ב-2016, ובכך שהיא קמפיינרית לא מבריקה, יש לה מה לדאוג— Nadav Eyal (@NadavEyalDesk) May 4, 2016
2. טל שניידר מעירה:
סקרים. מומלץ לזרוק את כל הסקרים שנעשו עד היום לפח ולהתחיל לבחון את הנושא מחדש מקו אפס. קלינטון מובילה על טראמפ ברוב סקרי הראש-בראש, אך יחד עם זאת, עד אתמול לא היה ברור שאלה אכן המועמדים ולכן לא ניתן היה ליחס משמעות רבה לשאלות הסקר. רק סקרים חדשים, כאשר הציבור הנשאל מבין מי עומדת מול מי – שווים משהו.על הנקודה הראשונה אפשר להסכים במידת מה, אם כי היא גם מוטלת בספק. לרוב היא נכונה כאשר המועמדים לא מוכרים, ולכן יש סכוי שהתפיסה הציבורית לגביהם תשתנה ככל שיהיו יותר מוכרים (כך קרה עם ברני סנדרס). אבל גם טראמפ וגם קלינטון מאוד מאוד מוכרים. זאת ועוד, גם טראמפ וגם קלינטון הם המובילים המובהקים במירוץ כבר זמן. נכון שבצד הרפובליקאי טראמפ עוד לא קיבל את החותמת הרשמית, ועכשיו משקיבל אותה יתכן שתהיה יותר התכנסות רפובליקאית סביבו. מאידך כנראה שתהיה גם יותר התכנסות דמוקרטית נגדו. מכל מקום, מימד הזמן אכן מוסיף חוסר ודאות, אבל לגבי סקרים לאומים זו נקודה ממש לא מדוייקת. כאשר הסקרים הלאומיים הם בפער קטן, אז שניידר צודקת, צריך להסתכל רק במדינות המפתח כי הן אלו שיקבעו. אבל כאשר הסקרים הלאומיים מורים של פער משמעותי לכאן או לכאן, זו גאות שמעלה את כל הסירות, כלומר התמיכה במועמד המוביל גבוהה יותר מהנורמל בכל המדינות. במקרה שלנו, פער של 7% לקלינטון אומר שהיא תנצח נצחון משמעותי במדינות שבבחירות צמודות תהיינה נוטות במידה מועטה לדמוקרטים (כמו פנסילבניה או וויסקונסין), תנצח במדינות שבבחירות צמודות הן מתנדנדות (כמו פלורידה ואוהיו הזכורות לטוב) ותהפוך את המדינות שבבחירות צמודות נוטות במידה מועטה לרפובליקאים (כמו צפון קרוליינה או אריזונה) למתנדנדות. יתכן מקרה חריג שבו הפער בין התוצאות במדינה מסויימת לבין התוצאות במדינה אילו היו הבחירות צמודות חריג באופן משמעותי מהפער ברמה הלאומית - למשל, יתכן שטראמפ יזכה לתמיכה נמוכה באופן קיצוני ביוטה, מכיוון שהוא מאוד לא פופולרי בקרב המורמונים, יותר מאשר בציבור הרחב. אבל לרוב הפער לטובת צד זה או אחר מתפלג באופו די אחיד בין המדינות, ביחס לנקודת המוצא שלהן.
ועוד טיפ, למי שמקשיבים לסקרים: סקר כללי אמריקאי אינו רלבנטי. לפי פוליטיקו, חשוב לראות את הסקרים טראמפ נגד קלינטון במדינות הבאות – פלורידה (29), אוהיו (18), וירג׳ניה (13), קולורדו (6), נבדה (6) אייוה (6) וניו המפשיר (4). המספרים בסוגריים הם המשקל של כל מדינה בחישוב האלקטורל קולג׳. ולכן, אם קלינטון תוביל באופן משמעותי בסקרים בפלורידה, פנסילבניה ווירג׳ניה, מעכשיו ועד נובמבר, אז זה כבר רציני מבחינתה (וההפך). סימנים מוקדמים בנושא הזה מראים שבאוהיו היא לא מובילה בפער משמעותי. בפנסילבניה כרגע היא מובילה. אך כאמור, עדיין מוקדם.
מאידך, סקרים לאומיים שמעידים על פער משמעותי יכולים להעיד גם על השפעה במירוצים נוספים. בבחירות בארה"ב יש מה שמכונה coat-tails - ההשפעה של המירוצים בפרופיל גבוה - כמו לנשיאות או לסנט - על מירוצים בפרופיל נמוך יותר, כמו לבית הנבחרים, לבתי מחוקקים מדינתיים וכו'. מכיוון שהרבה משרות עומדות לבחירה באותו יום בחירות, והן נמצאות על אותו פתק הצבעה, הרבה פעמים כאשר יש פער משמעותי לצד זה או אחר בבחירות לנשיאות למשל, הפער מחלחל גם למשרות נוספות, מכיוון שלפעמים בוחרים שלא מורצים ממועמד מפלגתם לנשיאות נשארים בבית ולא מצביעים גם למשרות הנוספות, או להיפך - בוחרים שנלהבים לצאת להצביע בגלל הבחירות לנשיאות מצביעים גם למשרות הנוספות. תיאורטית, בוחרים יכולים להצביע למועמד ממפלגה אחת למשרה אחת ולמועמד מהמפלגה השניה למשרה אחרת - לכך קוראים ticket splitting - אבל זה הופך פחות ופחות מקובל עם עליית הקיטוב המפלגתי בארה"ב בעשורים האחרונים. התופעה הזו מכונה coat tails מכיוון שמטאפורית, המתמודדים למשרות הנמוכות נאחזים בשולי מעילו של המועמד.ת לנשיאות. כך למשל, ב2008, נצחונו המשמעותי של אובמה (7%) גם הביא איתו נצחון דמוקרטי של 5 מושבים בסנט ו30 ומשהו מושבים בבית הנבחרים. על התופעה הזו - של גל משמעותי - מעידים הכי טוב סקרים לאומיים. כך שאם בסקרים הפער יצטמצם, צריך באמת לעבור ולהסתכל על המדינות המתנדנדות, אבל כל עוד הפער משמעותי, הסקרים הלאומיים הם אינדיקציה טובה למדי.
יש לי עוד כמה מסקנות כלליות אבל הפוסט ארוך דיו גם כך. אני אסיים בפרסומת מדהימה של קמפיין ג'ונסון מ1964. מול ג'ונסון רץ הסנטור הרפובליקאי הסופר קיצוני ואף תמהוני משהו בארי גולווטר, שהפסיד הפסד מוחץ. את הפסרומת הזו הריץ נגדו קמפיין ג'ונסון. היא בת 4 דקות, כך שלא תשרוד היום, אבל אם הייתי בקמפיין קלינטון הייתי מיד חושב איך לשכפל אותה לימנו.
אם הייתי קלינטון, מכל האמירות האיומות של טראמפ, הייתי עושה שימוש בקמפיין במתקפה שלו על ג'ון מקיין. הכבוד לאומץ שלו חוצה גבולות פוליטיים (אני מניח שהדוגמא הכי קרובה בישראל הוא הסיפור של שרנסקי), ובוודאי חזק יותר בצד הרפובליקאי של המפה הפוליטית. העובדה שאיש (ועוד רפובליקאי) שמעולם לא שירת בצבא מעז לפקפק באומץ ליבו של אחד הסמלים החיים הגדולים ביותר של גבורה אמריקאית היא די מדהימה, ואני די מופתע שהסיפור הזה לא עשה יותר גלים ונבלע ברצף האמירות של טראמפ (אולי כיוון שהרבה מהמצביעים שלו פשוט לא יודעים מי זה מקיין, וכדאי להזכיר להם).
השבמחקלא רק אתה מופתע - העובדה שטראמפ לא נענש על ידי הבוחרים על ההערה שלו נגד מקיין היתה השוק הראשון לממסד הרפובליקאי במערכת הבחירות הזו. והעבודה שאותו ממסד מתאחד עכשיו סביב טראמפ היא תעודת עניות שאין כדוגמתה.
מחקיתכן שההערה הזו תעלה לו בבחירות הכלליות - אחרי הכל, בכל הפריימריז טראמפ זכה ב10 מליון קולות בערך, בעוד שבבחירות הכלליות מצביעים בערך 130 מליון איש. אבל אני לא חושב שהיא הכי מהותית. לאורך כל הקמפיין התקשורת והמועמדים הרפובליקאים היו עסוקה בלהיות נדהמת מההתבטאויות של טראמפ, אבל לא באמת תקפה אותן, ולהזדעק על המתקפה של טראמפ על מקיין זה more of the same. מה שמרשים אותי בפרסומת הזו היא שהיא לא מתלהמת או נדהמת, היא פשוט, לאט וביסודיות מפרקת את גולדווטר.
הפרסומת מ 64 נראת נאיבית כיום ולא משכנעת, לטראמפ יש עדר של יועצים משונים אבל כל אחד שמנסה לחדש ויוצא נגד הממסד נראה כזה.
השבמחקבחישוב של טל שניידר פנסילבניה לא במקום הנכון ברשימה.
הקהל נוטה להצביע למועמד שבסקרים עתיד לנצח. עוד מוקדם לדעת מה יקרה ופער 7% הוא פער קטן מאד. כבר היו מקרים בחודשים האחרונים שהפער בין שניהם היה קטן עוד יותר.
1. אני לא חושב שהפרסומת הזו תעבור היום, אבל היא עדיין מסמך מרתק בעיני.
מחק2. פנסליבניה, כמו גם וויסקונסין, נראות על הנייר צמודות אבל למעשה הן לא כל כך, מכיוון שהן מדינות מאוד מקוטבות. יש אלקטורט דמוקרטי מאוד מחוייב בפילדלפיה ופיטסבורג (ולחילופין, במילווקי) ואלקטורט רפובליקאי מאוד מחוייב בפרברים ובאיזורים הכפריים (בפנסליבניה הם מכונים Pensylvenya T, בגלל הזורה הגואגרפית - כל האיזורים במדינה המלבנית פרט לפינות בדרום מזרחי והדרום מערבית, מה שיוצר צורת T). והאלקטורט הדמוקרטי קצת יותר גדול. התוצאה היא שהדמוקרטים מנצחים שם שוב ושוב, כי למרות שהרוב שלהם קטן קשה מאוד לגרום לאנשים לשנות את דעתם. כך, הפעם האחרונה שפנסילבניה הצביע לנשיא רפובליקאי היתה ב1988, בנצחון המחץ של בוש על דוקאקיס
3. הטענה שהציבור הולך עם המנצח לא ממש נכונה בעשורים המקוטבים האחרונים.
4. דברים יכולים להשתנות, נכון, אבל הטענה שלי היא שנקודת המוצא היא יתרון לקלינטון, ובשביל שהיא תפסיד משהו יצטרך להשתנות. והמשהו הזה צריך להיות כנראה די גדול (אירוע כמו מתקפת טרור או משבר כלכלי), בגלל שלבוחרים יש כבר דעות די מוצקות על המועמדים. היתרון לקלינטון בא לידי בטוי גם בסקרי פופולריות, שבהם אמנם קלינטןו לא פופולרית,אבל טראמפ הרבה פחות פופולרי ממנה, והא בשיעורי פופולריות הנמוכים ביותר, בהרבה, מכל מועמד נישואתי אי פעם.
בעקבות הפוסט הזה בדקתי עד כמה מחוץ היה הניצחון של ג'ונסון. מעניין שהוא, הדמוקרטי, ניצח כמעט בכל המדינות, וכבור 8 שנים בלבד ניקסון הרפובליקני השיג דבר דומה.
השבמחקהיום דבר כזה נתפס כמשהו לא ריאלי, כשרוב המדינות לא מתנדנדות.
מה לדעתך הסיכוי שהדמוקרטים יצליחו למתג את טראמפ כמועמד לא לגטימי עד כדי שיישבר הדפוס ומדינות רפובליקניות יבחרו בקלינטון?
יש שלוש מערכות בחירות של נצחון סוחף כזה מאז שנות ה60 וההערכות המפלגתית המחודשת שארעה בה - אחת בה הרפובליקאים הפסידו, גולדווטר שזכה רק ב5 מדינות הדרום העמוק ובאריזונה ; ושתיים לדמוקרטים - מקגוורן ב1972, רק במסצו'סטס מדינתו ובדי.סי, ומונדייל ב1984 שזכה רק במינסוטה מדינתו ובדי.סי. בכל שלושת המקרים הפער היה של 20% ויותר.
מחקהעובדה שהדמוקרטים הפסידו ב1968 היא לא מקרית אלא נבעה מהשבר הגדול במפלגה שיצרה מלחמת ויאטנאם - גם הגל הגדול של מתנגדי המלחמה, וגם הממסד שהוביל אותה, השתייכו למפלגה הדמוקרטית, והקרע הזה, בתוספת של העדר מנהיגות וספציפית רצח בובי קנדי, הביא לועידה הכאוטית של 1968 ולקרע פנימי במפלגה שהיא לא ממש הצליחה להתאושש ממנו עד קלינטון.
כיום מאוד לא סביר שהבחירות יסתיימו בתוצאה כמו של 1964, 1972 או 1984 בשתי רמות: ראשית, קשה להאמין שמועמד כלשהו יזכה בפער של למעלה מ15%. בגדול יש בסיס מאוד יציב של כ45% לכל מפלגה, וצריך להיות מועמד מאוד גרוע (שלום, טראמפ!) כדי לרדת מתחת לבסיס התמיכה הזה; להגיע אל 40% זה כבר ממש נדיר. ושנית, גם התמיכה הזו מתפלגת בצורה יותר מבודלת בין המדינות. לפני כמה עשורים, כאשר המפלגות היו פחות מקוטבות, גם התמיכה בהן היתה מפוזרת בצורה יותר אחידה גיאוגרפית (חוץ ממדינות הדרום, שעד 1964 הצביעו כגוש אחד לדמוקרטים, ב1968 התביעו לוואלאס ומאז הצביעו כגוש אחד לרפפובילקאים, ועוברן הנושא המכריע הוא היחסים הבין-גזעיים). לכן, גם נצחון משמעותי כיום יתקשה להתרגם לסחיפה של כמעט כל המדינות כפי שהיה אפשרי לפני כמה עשורים. כך, לדוגמה, ב1988 בוש ניצח את דוקאקיס ב8%, וזכה לרוב של 426-111 בחבר האלקטורים, בעוד שב2008 אובמה זכה ב7%, וברוב אלקטורלי של 365-173 בלבד.
אני חושב שיש סכוי גבוה - אבל לא ודאי - שקלינטון תנצח בהפרש משמעותי. בבתסריט המאוד אופטימי אבל עדיין בגדר הסבירות לקלינטון - של נצחון ב10% - סביר שהיא תנצח את המדינות שאובמה ניצח ועוד אולי מדינות כמו אריזונה (בשל ההיספאנים), ג'ורג'יה, מיסיסיפי (בשל האוכלוסיה השחורה) ויוטה (בגלל המורמונים). זה יתן רוב כמו של בוש ב1988, אבל לא כמו של ג'ונסון ב1964 או רייגן ב1984.
מה שכן ייתכן הוא שמועמדותו של טראמפ תיצור שבר במפלגה הרפובליקאית ובין המפלגה הרפובליקאית לאוכלוסייות המיעוטים, שבר שהיא תתקשה להתאושש ממנו למשך כמה וכמה שנים, כמו הדמוקרטים אחרי 1968.
אגב, עם כל השבר של 1968, ניקסון הצליח להבחר על חודו של אחוז אחד, ורק באמצעות מועמדותו של וואלאס שניצח את מדינות הדרום. ללמדך עד כמה לא פופולרי הוא היה. הדמוקרטים היו צריכים להתעלות על עצמם עם מועמד כה איום כמו מקגוורן ב72 כדי להפסיד לנצחון במפלה אמיתית
מחקתודה!
מחקDescribing Sen. Barry Goldwater as merely "super-extreme" and "eccentric" does not do justice to the legacy of one of America's greatest political minds. Goldwater was not unhinged and many of his policies enjoy mainstream discussion today.
השבמחק