לזכור ולשכוח

לפני מספר חודשים ביקרתי בארה"ב, ובין השאר ביקרתי באתר ההנצחה של שדה הקרב בגטיסברג (מסיבות שהגורמים המוסמכים טרם הסירו את הצא"פ מעליהן). גטיסברג הוא האתר של אחד הקרבות החשובים ביותר במלחמת האזרחים, מהסיבה הבאה: למעשה, בצידה המזרחי של החזית (גם המערבי, אבל נעזוב את זה כרגע) כל המלחמה התרחשה על אדמת הדרום. פעמיים ניסה הגנרל לי (הגנרל המיתולוגי של חלקו המרכזי של צבא הדרום) להעביר את המלחמה לאדמת הצפון: בקיץ 1862, אז קילומטרים ספורים לאחר שחצה את גבול מרילנד נתקל בטעות בכוח מרכזי של צבא הצפון, ובקרב עקוב מדם בשם קרב אנטיטם נבלם - נצחון ראשון לצפון לאחר חודשים רבים, שאפשר ללינקולן להכריז את הכרזת שחרור העבדים שלו; ובקיץ 1863, כאשר לי ניסה לפלוש צפונה כמה שיותר רחוק כדי להמם את הצפון ולהחליש את הרצון הפוליטי להמשיך במלחמה. המסע הזה נבלם בקרב דרמטי, בן שלושה ימים, ליד העיירה גטיסברג בדרום פנסילבניה, והוא נחשב - ביחד עם קרב ויקסבורג, בו נפלה באותם ימים בדיוק העיר ויקסבורג שעל המיסיסיפי לכוחות הצפון ויצרה שליטה מלאה של כוחות הצפון לכל אורך הנהר - לנקודת המפנה במלחמה.
מכל מקום, אפשר לעשות סיור במכונית של כשלוש שעות שעובר דרך כל התחנות המרכזיות בקרב. בין השאר הוא עובר בseminary ridge, הגבעה שעליה נערכו כוחות הדרום, ובאיזור הזה האתר מלא באנדרטאות גדולות שהקימו מדינות הדרום - וירג'יניה, דרום קרוליינה, אלבמה - לכוחותיהן שלחמו בקרב. שזה די מפתיע, שכן אחרי הכל הדרום הפסיד במלחמה, הן הפסד צבאי והן הפסד מוסרי. לא הייתי מצפה שהוא יתענג על זכרונה.
אלא שזה אחד המאפיינים הבולטים והמפתיעים של מלחמת האזחרים האמריקאית. ראשית, היא עדיין מוזכרת ונוכחת שוב ושוב - ודי אם נחשוב על גל הסרטים האחרון, החל ב"לינקולן", "דז'אנגו חסר מעצורים" וכלה ב"12 שנים של עבדות". לא זו בלבד, אלא שהיא מוזכרת ונוכחת בעיקר בדרום, ולא זו בלבד אלא שהנרטיב הרווח הרבה יותר נוטה לצד הדרום משהייתי מצפה.
הנרטיב הדרומי ביחס למלחמת האזרחים - מה שמכונה הlost cause -  מורכב משלושה חלקים: ראשית - העבדות: בעבדות השחורים לא סבלו כל כך; אמנם הם היו עבדים אבל אדוניהם דאגו להם, ובכל מקרה מצבם היה טוב הרבה יותר מבאפריקה, משם באו, או ממצבם כעובדים משוחררים, כפי שקרה אחרי המלחמה. ובכל מקרה, הדרום היה בסוף מוותר על העבדות מרצונו, בהדרגתיות ומבלי אלימות, אם לא היתה מתרחשת המלחמה. שנית - המלחמה: נכון שהיציאה למלחמה היתה טעות, אבל עדיין יש להעריך את הגבורה וההירואיות של חיילי ואזרחי הדרום שהאמינו במטרתם ונלחמו למענה עד הסוף המר. ושלישית- הרקונסטרוקציה. 12 השנה שלאחר המלחמה, שבהן ניסה הצפון לשנות את פני החברה הדרומית בכיוון של שוויון בין גזעי - הן הן העוול הנורא שהצפון ביצע כלפי הדרום, המקביל בחומרתו לטעות של המלחמה. אז עכשיו אנחנו פיטים, אפשר להמשיך הלאה.
עד כאן תקציר הנרטיב הדרומי, שכמובן הקשר שלו לעובדות הסטוריות רופף למדי. מה שמפתיע הוא שעד לשנות ה60, הנרטיב הזה היה הנרטיב המרכזי ביחס למלחמת האזרחים. תחשבו למשל על "חלף עם הרוח". גם אחרי המהפכה של זכויות האזרח, הגם שנרטיב הlost cause הוא לא הנרטיב הבלעדי, ובודאי לא שולט במיינסטרים של המחקר ההסטורי, חלקים נרחבים בציבור האמריקאי מחזיקים בו. בכניסה לבית המחוקקים של דרום קרלויינה עדיין מונף דגל הקונפדרציה. בככר מרכזית בריצ'מונד, וריג'ניה, עדיין עומד מונומנט אדיר לג'פרסון דייויס, נשיא הקונפדרציה, ועוד ועוד. נראה שלפחות במאה השנים הראשונות למלחמה, בניגוד לאמרה הפופולארית, לא המנצחים אלא דווקא המפסידים כתבו את ההסטוריה שלה.
ונשאלת השאלה למה בעצם. התשובה המקובלת במחקר ההסטורי היא של הסטוריון בשם דיוויד בליית, וטענתו (למשל בספר הזה) היא זו: בעת סיום הרקונסטרוקציה, נעשה מעין "דיל" נרטיבי-הסטורי. הדרום היה מוכן לחזור לאיחוד, ולוותר לתמיד על שאיפות הבדלנות שלו, ובתמורה הצפון הסכים לקבל את הנרטיב הדרומי על המלחמה. כמובן, שלא נחתם דיל פורמלי, אבל הדגש החל משנות ה70 של המאה ה19 היה על איחוד מחדש, והאיחוד מחדש הזה נעשה באצעות קבלת הנרטיב הדרומי - ובמקביל באמצעות דחיקת האוכלוסיה השחורה בחזרה אל מחוץ לחברה באמצעות חוקי ג'ים קראו. האמריקאים הלבנים של הדרום האתחדו מחדש עם האמריקאים הלבנים של הצפון על חשבון האמריקאים השחורים.
ככל טיעון הסטורי, יש כיום מערערים על ההסבר של בליית, למשל קרוליין ג'אני, שטוענת כי הצפון לא "נכנע" לנרטיב הדרומי; ראשית עמדת אוכולוסיות שונות בצפון היתה הרבה יותר מורכבת ורבת פנים, אבל חשוב מכך, לב המטרה שעבורה הצפון נלחם לא היתה שחרור העבדים אלא שמירת האיחוד של ארה"ב בשלמותו, מניעת פרישה והתפרקות. והמטרה הזו, טוענת ג'אני, נמצאת גם בבסיס הנרטיב שהתקבל עד היום; איש לא מפקפק בכך שהאיחוד של ארה"ב הוא שלם ובלתי ניתן לפירוק, גם בנרטיב הפרו-דרומי. העובדה שהפן המהותי של שחרור העבדים כחלק ממלחמת האזרחים נזנח הוא כי לצפון לא היה ממש אכפת ממנו מלכתחילה.
ויש עוד הסטוריון אחד שאני רוצה להביא את דעתו לפני שאני קושר את הכל ביחד, וזהו ג'ון הופ פרנקלין, הסטוריון שחור מפורסם של הסטוריה אפרו-אמריקאית (בהערת אגב - פרנקלין נולד ב1915, בשיא עידן ג'ים קראו, והחל את הקריירה שלו בשוליים של השוליים. עם השנים המרכז הגיע אליו והוא קיבל הכרה, עד בש1995 קיבל את הpresidential medal of honor. זה כמובן לא מנע את התקרית המצערת שבכניסה לטקס הענקת המדליה, אחת המוזמנות נתנה לו את המעיל שלה שיתלה במתלחה). פרנקלין כתב את המאמר A Century of Civil War Observance ב1962, בשיא מאבק זכויות האזרח ובשיא חגיגות המאה למלחמה, והוא קושר בין אופיים האובססיבי, קרקסי וילדותי כמעט של טקסי ציון מלחמת האזרחים, ששיאו בשחזורי קרבות המוניים - לבין תוכן הזכרון, או ליתר דיוק העלמת כל נושא העבדות והיחסים הבין גזעיים ממנו. היחסים הבין גזעיים, טוען פרנקלין, עמדו כמעין חטא קדמון לאורך ההסטוריה האמריקאית; הצהרת העצמאות על הכרזתה "כל בני האדם נוצרו שווים ולכולם זכויות בלתי ניתנת לערעור לחיים,חירות וחיפוש האושר" נשמעת מעט חלולה כשזוכרים שכ10%-20 מהאוכלוסיה הם עבדים הזוכים לזכויות הזהות לאלה של שור, לא של אדם. כך, וביתר שאת, טוען פרנקלין, ביחס למלחמת האזרחים. הנסיון להעלים את הגורם המתבקש והמובן מאליו למלחמה - העבדות - ואת השיפוט המוסרי המתבקש והמובן מאליו - שהיה צד צודק מוסרית וצד מעוול, ושהנצחון לא היה רק נצחון צבאי אלא גם הישג מוסרי בביטול העבדות - כל הגורמים האלה העולמו כמעט לחלוטין עד תקופתו של פרנקלין, ונסיון ההעלמה שלהם הוא הוא הגורם לזכרון מלחמת האזרחים להיפך לתרגיל כה אובססיבי אך גם עקר. לי התיאור הזה, של מאמצי הזכרון הכבירים שמתאמצים להדשכיח את הגורם המרכזי והחשוב במלחמה, מזכיר מעין עכבר שרץ על גלגל - משקיע המון אנרגיה, עושה המון רעש, כדי להסתיר את מה שבאמת חשוב.
וכאן זה מתקשר לי בחזרה לג'אני מול בליית. אני מסכים עם ג'אני שהצפון לא "נכנע" לדרום במאבק ההסטורי. פשוט לא היה לו אכפת. אם חוזרים לעשור שלפני המלחמה, השאלה אף פעם לא היתה מה יקרה בתוך מדינות הדרום אלא בדבר העבדות בטריטוריות - דהיינו, מי ישלוט במערב ובמשתמע בעתידה של אמריקה. השאלה הזו הוכרעה, והצפון ניצח - הדרום הפך לאיזור נחשל ועני חסר כל השפעה על העתיד האמריקאי בעוד שהצפון עבר מהפכה תעשייתית שניה והפך את ארה"ב לאימפריה שהיא היום. בשלב הזה כבר לא היה לו אכפת כל כך מה קורה בדרום, או גם איך הדרום מספר לעצמו את ההסטוריה. החל בשנות ה70 אמריקה כבר היתה במקום אחר - באמצעה של מהפכה תעשייתית אדירה, עסוקה בסכסוכי עבודה אלימים, מסיימת את ההשתלטות על היבשת ואת המלחמות האחרונות באינדיאנים ומתחילה לפנות לעשיה ברמה הבינלאומית. במצב הזה התעסקות בהסטוריה של המלחמה או ביחסים בין-גזעיים היתה פשוט לא נורא חשובה ומעניינת. כביכול אומר הצפון לדרום- אתם רוצים לחשוב שאתם צדקתם? תפדלו. תהנו. אנחנו כבר בכלל לא שם.
אלא שזו לא היתה תמיד גישת הצפון. היו תקופות שבהן לצפון כן אכפת - הבולטות שבהן הן הרקונסטרוקציה בין 1865 ל1877 ומאבקי זכויות האזרח בין 1955 ל1965- שתי תקופות שבהן הצפון עסק בשנוי כפוי ומבחוץ של החברה הדרומית בכיוון של יותר שוויון בין גזעי. כך שהדרום וסוכני הזכרון שלו לא יכולים לשקוט לבטח; תמיד קיימת הסכנה שהמסר המוסרי המשמעותי מאחרוי המלחמה - העוול המוסרי שבחברת העבדות הדרומית - יצוץ שוב, ועימו הסכנה הפוליטית של התערבות הממשל הפדרלי ביחסי הגזעים בדרום. לכן חייבים להמשיך שוב ושוב, עם נרטיב הlost cause, עוד ועוד, אסור לרדת מהגלגל. ואסור גם להראות את הזיעה, זה צריך להראות כאילו זוהי הפרשנות היחידה ההגיונית והמתבקשת.

למה נזכרתי בכל זה? סתם בגלל הכתבה על הסושיה באש קודש.