הו קנדה (2)

הגורמים המוסמכים המליצו לי לחזור לכתוב קצת על אמריקה, כדי לצמצם במשהו את מידת ניפוח וריד המצח שלי. אבל מכיוון שפטור בלא כלום אי אפשר, ומכיוון שהימין שלנו כל כך נהנה להשתפך על תמיכתו של ראש ממשלת קנדה, סטיב הרפר, בביקורו בשבוע שעבר, למה לא לבקר קצת בקנדה.

הפוסט האחרון שכתבתי על קנדה היה לפני כשנתיים, לאחר הבחירות שם. הבחירות הללו היו שיאו של תהליך של התחזקות הימין בקנדה; לאורך המאה ה20 המפלגה הליברלית מהשמאל-מרכז היתה מפלגת השלטון הרווחת, והימין היה מפוצל; הפיצול המשמעותי ביותר היה במהלך שנות ה80 וה90, בין המפלגה השמרנית-פרוגרסיבית, המתונה יותר, המבוססת באונטריו וקוויבק לבין הברית הקנדית הימנית יותר, שהחלה כתנועת מחאה של המחוזות המערביים (מניטובה ואלברטה - הדומים במאפייניהם למדינות המישורים הגדולים בארה"ב) כנגד ההתחנפות, בעיניהם, של מפלגות מהרכז לשאיפות הבדלניות של קוובק. הרפר ניצח, החל מ2003, על תהליך של איחוד הימין וחיזוקו, תהליך שהתקדם מבחירות לבחירות: ב2003 הליברלים לראשונה נאלצו לכהן כממשלת מיעוט, ב2007 השמרנים זכו בשלטון כממשלת מיעוט וב2011 זכו לרוב מוחלט. אלא שבחירות 2011 היו אף דרמטיות יותר מעצם זכייתם של השמרנים ברוב. הן נערכו לאחר שבמהלך ממשלת המיעוט השמרנית סבלה קנדה ממשברים שלטוניים תכופים. הרפר סירב לכנס את הפרלמנט לחודשים ארוכים, שכן ידע שאין לו רוב והוא יפסיד בהצבעות, ולבסוף ב2011 לראשונה בהסטוריה מנהיג הפרלמנט הקנדי הכריז כי הקבינט ביזה את הפרלמנט (in contempt of parliament) - מהלך שמשמעותו היא שהקבינט שולט באופן לא חוקי. הליברלים ניצלו את הפסיקה כדי לכפות הצבעת אי אמון והביאו לבחירות חדשות.

אלא שהבוחר הקנדי ראה את התהליך בעיקר כבלאגאן מיותר, ואת הליברלים כמפלגה חסרת כיוון, עייפה ולא אמינה. התוצאה היתה שהשמרנים ניצחו ברוב מוחלט - אם כי עדיין רק ב40% מהקולות, שתורגמו לרוב מוחלט בשל שיטת first past the post, בה בכל מחוז בחירה (בקנדה קוראים להם riding) מנצח מועמד אחד שזוכה למספר הרב ביותר של הקולות במחוז, גם אם לא לרוב מוחלט; והליברלים כמעט ונמחקו, בעוד שמפלגת שמאל בשם הNew Democratic Party (או NDP), שהיתה עד אז שולית למדי, זינקה למעמד של המפלגה השניה בגודלה עם 30% מהקולות ושלישי מהמושבים. עלייתה המטאורית של הNDP באה על חשבון הליברלים, שנמחקו כמעט ל34 מושבים בלבד (מפלרמנט של 306 מושבים), ועל חשבון הBloc Québécois, המפלגה הבדלנית המרכזית של קוובק. 

כמי שרגיל לבחירות שמסתיימות ברוב ימני יציב ובמפלגת אוירה בשמאל-מרכז, פניתי לבדוק מה קורה כיום בקנדה; ציפיתי לראות שהרפר נחשב ראש ממשלה חזק ובלתי מעורער, גרסה מצופה ברוטב מייפל של king Bibi. ולכן מה רבה הפתעתי כשראיתי את הסקרים האחרונים (הצבעים הם בשיטה האירופית, לא האמריקאית, כלומר כחול לשמרנים, אדום לליברלים, צהוב לNDP, תכלת לבלוק קוובק וירוק לירוקים):

מתברר שבזמן שלא שמנו לב קרה שם הרבה אקשן. ראשית, מנהיג הNDP בבחירות, ג'ק לייטון, חלה ואחר מכן מת מסרטן תוך חודשים ספורים. הוא הוחלף על ידי ניקול טורמל שהוחלפה על ידי תומס מולקייר. אבל התפתחות הרבה יותר מסעירה היא עלייתו המטאורית של ג'סטין טרודו, בנו של פייר טרודו, ראש ממשלה אגדי מהמפלגה הליברלית שמשל במשך 15 שנה. טרודו הבן הוא פוליטיקאי צעיר,יפה וסוחף, אם כי לא ברור עם יש בו הרבה תוכן. קצת מזכיר את ברק אובמה. המפלגה הליברלית ליקקה את פצעיה אחרי הבחירות, מנהיגה כמובן התפטר, ולאחר כמה מנהיגים זמניים נבחר טרודו הצעיר לראשותה. ומאז היא זוכה לעלייה מטאורית בסקרים, עד כדי חזרה לתמונה הרגילה של המפה הפוליטית הקנדית מלפני שנות ה2000, של רוב ליברלי די משמעותי. זאת ועוד, העליה נראית כמתפלגת בכל האיזורים, פרט לאלברטה, שהיא מעוז שמרני מאז ומתמיד (כאמור, בדומה מאוד למדינות כמו כמו מונטנה הגובלת בה מדרום). במקביל, המפלגה השמרנית של הרפר מגלה סימנים ראשונים של קרעים,  בין הבסיס המערבי הקיצוני יותר לחלקים המזרחיים באונטריו, קוובק ומזרח קנדה. הבחירות עוד רחוקות, אבל אם הייתי קלמן ליבקינד לא הייתי מתבשם כל כך בבטחון התמיכה הקנדית, שבהחלט יתכן שימיה קצובים. מאידך, אי אפשר לדעת, כי גם אם טרודו יזכה איש לא יודע מה עמדתו במדיניות חוץ. אבל המדיניות המסורתית של קנדה היא יותר שמאלית מהדמוקרטים. הרפר הביא לראשונה בסיס חברתי אחר לפוליטיקה הקנדית, המבוסס במחוזות המערביים וכאמור, הרבה יותר קרוב למפלגה הרפובליקאית של ארה"ב, אבל כרגע נראה שזהו פרק קצר וחריג שנבע בעיקר מפיצול השמאל-מרכז, שעדיין מהווה את רוב האלקטורט הקנדי.

ובהערת שוליים נוספת - שמתם לב כמה פוליטיקאיים קנדיים ברמה הפדרלית באים מקוובק? האחרון בהם טרודו אבל גם רבים מראשי הממשלה שלפני הרפר - ז'אן קרטיין, בריאן מלרוני, פייר טרודו, מנהיג הליברלים הקודם איגנטיף, ועוד ועוד. וזאת מחבל שמכיל כ22% מהאוכלוסיה, ושבאופן קבוע כמעט 50% ממנו מעוניינים להתנתק מקנדה.