בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שני, 27 בינואר 2014

הו קנדה (2)

הגורמים המוסמכים המליצו לי לחזור לכתוב קצת על אמריקה, כדי לצמצם במשהו את מידת ניפוח וריד המצח שלי. אבל מכיוון שפטור בלא כלום אי אפשר, ומכיוון שהימין שלנו כל כך נהנה להשתפך על תמיכתו של ראש ממשלת קנדה, סטיב הרפר, בביקורו בשבוע שעבר, למה לא לבקר קצת בקנדה.
הפוסט האחרון שכתבתי על קנדה היה לפני כשנתיים, לאחר הבחירות שם. הבחירות הללו היו שיאו של תהליך של התחזקות הימין בקנדה; לאורך המאה ה20 המפלגה הליברלית מהשמאל-מרכז היתה מפלגת השלטון הרווחת, והימין היה מפוצל; הפיצול המשמעותי ביותר היה במהלך שנות ה80 וה90, בין המפלגה השמרנית-פרוגרסיבית, המתונה יותר, המבוססת באונטריו וקוויבק לבין הברית הקנדית הימנית יותר, שהחלה כתנועת מחאה של המחוזות המערביים (מניטובה ואלברטה - הדומים במאפייניהם למדינות המישורים הגדולים בארה"ב) כנגד ההתחנפות, בעיניהם, של מפלגות מהרכז לשאיפות הבדלניות של קוובק. הרפר ניצח, החל מ2003, על תהליך של איחוד הימין וחיזוקו, תהליך שהתקדם מבחירות לבחירות: ב2003 הליברלים לראשונה נאלצו לכהן כממשלת מיעוט, ב2007 השמרנים זכו בשלטון כממשלת מיעוט וב2011 זכו לרוב מוחלט. אלא שבחירות 2011 היו אף דרמטיות יותר מעצם זכייתם של השמרנים ברוב. הן נערכו לאחר שבמהלך ממשלת המיעוט השמרנית סבלה קנדה ממשברים שלטוניים תכופים. הרפר סירב לכנס את הפרלמנט לחודשים ארוכים, שכן ידע שאין לו רוב והוא יפסיד בהצבעות, ולבסוף ב2011 לראשונה בהסטוריה מנהיג הפרלמנט הקנדי הכריז כי הקבינט ביזה את הפרלמנט (in contempt of parliament) - מהלך שמשמעותו היא שהקבינט שולט באופן לא חוקי. הליברלים ניצלו את הפסיקה כדי לכפות הצבעת אי אמון והביאו לבחירות חדשות.
אלא שהבוחר הקנדי ראה את התהליך בעיקר כבלאגאן מיותר, ואת הליברלים כמפלגה חסרת כיוון, עייפה ולא אמינה. התוצאה היתה שהשמרנים ניצחו ברוב מוחלט - אם כי עדיין רק ב40% מהקולות, שתורגמו לרוב מוחלט בשל שיטת first past the post, בה בכל מחוז בחירה (בקנדה קוראים להם riding) מנצח מועמד אחד שזוכה למספר הרב ביותר של הקולות במחוז, גם אם לא לרוב מוחלט; והליברלים כמעט ונמחקו, בעוד שמפלגת שמאל בשם הNew Democratic Party (או NDP), שהיתה עד אז שולית למדי, זינקה למעמד של המפלגה השניה בגודלה עם 30% מהקולות ושלישי מהמושבים. עלייתה המטאורית של הNDP באה על חשבון הליברלים, שנמחקו כמעט ל34 מושבים בלבד (מפלרמנט של 306 מושבים), ועל חשבון הBloc Québécois, המפלגה הבדלנית המרכזית של קוובק. 
כמי שרגיל לבחירות שמסתיימות ברוב ימני יציב ובמפלגת אוירה בשמאל-מרכז, פניתי לבדוק מה קורה כיום בקנדה; ציפיתי לראות שהרפר נחשב ראש ממשלה חזק ובלתי מעורער, גרסה מצופה ברוטב מייפל של king Bibi. ולכן מה רבה הפתעתי כשראיתי את הסקרים האחרונים (הצבעים הם בשיטה האירופית, לא האמריקאית, כלומר כחול לשמרנים, אדום לליברלים, צהוב לNDP, תכלת לבלוק קוובק וירוק לירוקים):

מתברר שבזמן שלא שמנו לב קרה שם הרבה אקשן. ראשית, מנהיג הNDP בבחירות, ג'ק לייטון, חלה ואחר מכן מת מסרטן תוך חודשים ספורים. הוא הוחלף על ידי ניקול טורמל שהוחלפה על ידי תומס מולקייר. אבל התפתחות הרבה יותר מסעירה היא עלייתו המטאורית של ג'סטין טרודו, בנו של פייר טרודו, ראש ממשלה אגדי מהמפלגה הליברלית שמשל במשך 15 שנה. טרודו הבן הוא פוליטיקאי צעיר,יפה וסוחף, אם כי לא ברור עם יש בו הרבה תוכן. קצת מזכיר את ברק אובמה. המפלגה הליברלית ליקקה את פצעיה אחרי הבחירות, מנהיגה כמובן התפטר, ולאחר כמה מנהיגים זמניים נבחר טרודו הצעיר לראשותה. ומאז היא זוכה לעלייה מטאורית בסקרים, עד כדי חזרה לתמונה הרגילה של המפה הפוליטית הקנדית מלפני שנות ה2000, של רוב ליברלי די משמעותי. זאת ועוד, העליה נראית כמתפלגת בכל האיזורים, פרט לאלברטה, שהיא מעוז שמרני מאז ומתמיד (כאמור, בדומה מאוד למדינות כמו כמו מונטנה הגובלת בה מדרום). במקביל, המפלגה השמרנית של הרפר מגלה סימנים ראשונים של קרעים,  בין הבסיס המערבי הקיצוני יותר לחלקים המזרחיים באונטריו, קוובק ומזרח קנדה. הבחירות עוד רחוקות, אבל אם הייתי קלמן ליבקינד לא הייתי מתבשם כל כך בבטחון התמיכה הקנדית, שבהחלט יתכן שימיה קצובים. מאידך, אי אפשר לדעת, כי גם אם טרודו יזכה איש לא יודע מה עמדתו במדיניות חוץ. אבל המדיניות המסורתית של קנדה היא יותר שמאלית מהדמוקרטים. הרפר הביא לראשונה בסיס חברתי אחר לפוליטיקה הקנדית, המבוסס במחוזות המערביים וכאמור, הרבה יותר קרוב למפלגה הרפובליקאית של ארה"ב, אבל כרגע נראה שזהו פרק קצר וחריג שנבע בעיקר מפיצול השמאל-מרכז, שעדיין מהווה את רוב האלקטורט הקנדי.

ובהערת שוליים נוספת - שמתם לב כמה פוליטיקאיים קנדיים ברמה הפדרלית באים מקוובק? האחרון בהם טרודו אבל גם רבים מראשי הממשלה שלפני הרפר - ז'אן קרטיין, בריאן מלרוני, פייר טרודו, מנהיג הליברלים הקודם איגנטיף, ועוד ועוד. וזאת מחבל שמכיל כ22% מהאוכלוסיה, ושבאופן קבוע כמעט 50% ממנו מעוניינים להתנתק מקנדה. 

4 תגובות:

  1. בתגובה להערת השולייים- אני חושבת שקראתי טענה דומה ביחס לסקוטים בפוליטיקה הבריטית. מעניין מה יקרה אם הם יצביעו בעד עצמאות במשאל העם באוקטובר.

    השבמחק
    תשובות
    1. אני חשוב שהרבה פחות. השמרנים בכלל לא קיימים בסקוטלנד (בפרלמנט הזה לדעתי אין להם ולו נציג אחד משם) וגם בלייבור סקוטלנד לא היתה כל כך משמעותית - אאל"ט גורדון בראון היה ראש הממשלה הסקוטי הראשון. אבל זה לא ממש לאחר מחקר מעמיק, אז אם אני טועה אשמח לתיקונים.
      לגבי משאל העם אני מהמר שאין לו שום סיכוי לעבור, מסיבה פשוטה: האיחוד האירופי הבהיר שהוא לא יקבל לשירותיו סקוטלנד עצמאית.

      מחק
  2. איש לא אמר שתמיכת קנדה בישראל היא דבר מובן מאליו או שהיא תהיה יציבה בעתיד. אם היית קורא את קדלמן ליבסקינד לא מתוך שנאה ורצון לנגח את הימין באמצעות שיטות הדבייט, היית רואה שהנושא הוא קצת אחר: התעלמות תקשורתית כמעט מוחלטת מביקורו של הרפר. וכן, הרי אני מקווה שאתה שיש לך יושר אינטלקטואלי להודות שלו הרפר היה אומר משהו יותר ברוח עיתון הארץ אז כולם היו שוברים את הרגליים תוך כדי ריצה לספר לחבר"ה

    השבמחק
  3. האמת שמטרת הפוסט בכלל אל היתה להתנגח בימין, באמת עניין אותי לבדוק מה קורה בקנדה. את ליבסקינד הזכרתי בהערת אגב רק כמייצג של כל כותבי מקור ראשון שסיקרו בכזו הרחבה והנאה את ביקור של הרפר, אבל זה ממש לא עיקר העניין.
    לגבי התקשורת, זה נושא אחר שהאמת לא נורא מעניין אותי. יכול להיות שלביקור הרפר הגיע סיקור יותר מסיבי. לא יודע, אחרי הכל קנדה היא לא מעצמה כה גדולה. מכל מקום, התקשורת הישראלית ברובה הגדול בינונית אם לא למטה מזה, והיא שטופה בהטיות ללא סוף. אני רק אגיד שלאור העובדה שיש היום ארבעה עיותנים ורשות שידור עם נטיה פרו-ימנית ברורה (בין אם כי מטרת העיתון היא להיות עיתון ימין, או לתמוך בנתניהו ספציפית) הטענה על התקושרת הסמולנית קצת מצחיקה אותי. אבל האמת שזה לא ממש נושא הפוסט ואין לי ממש רוצון להתוכח על זה.

    השבמחק