סיכום קצת מפוזר של מחשבות אחרי איווה:
1. איווה עצמה לא ממש חשובה. זו מידה די קטנה, ועל אף השיטה שלה הוא Winner takes all (וניגע בזה אחר כך), היא תעניק לרומני רק אחוז אחד מהנציגים בועידה הרפובליקאית שמכריעה באופן פורמאלי את המועמד הרפובליקאי בקיץ. איווה גם לא אינדיקטיבית, בייחוד בצד הרפובליקאי: יותר ממחצית מהפעמים מב50 השנה האחרונות, כאשר התמודד בצד הרפובליקאי מתמודד שלא היה נשיא מכהן, המנצח באיווה לא היה המתמודד בסוף. אז למה כולם מתרכזים באיווה? כי היא ראשונה, ולכן לאחר חודשים רבים של ספוקלציות וסקרים, לכל הגורמים יש איזושהי פיסת אינפורמציה לגבי מה חושבים הבוחרים - וגורמי כח כמו תורמים או פוליטיקאים שמתלבטים במי לתמוך, כמו גם בוחרים במדינות אחרות, משתמשים באינפורמציה הזו. והמתווך העיקרי של האינפורמציה הזו היא התקשורת. ולכן הרבה יותר חשוב ממי באמת ניצח, חשוב מה הנרטיב שהשולט בעקבות הבחירות; ומכיוון שהתקשורת אוהבת הפתעות, הרבה יותר חשוב מצב המועמד אל מול הציפיות מאשר דירוגו האבסולוטי.
2. הנראטיב העיקרי שאני ראיתי מאז שלשום הוא שהנצחון של רומני הוא מכוער - אבל הוא נצחון. התקשורת לא שכחה לציין שרומני ניצח ב8 קולות בלבד, לאחר שציפה לנצחון משמעותי וברור ואף הצהיר על כך, וכן שבמספרים אבסולוטיים הוא קיבל רק כמה מאות קולות יותר מב2008, אז הפסיד את איווה הפסד ברור להאקבי; התקשורת גם לא שכחה לציין שלא ניכרת התלהבות רבה מרומני בקרב האלקטורט - עובדה המתבטאת בכך ששיעורי ההצבעה הרפובליקאים היו נמוכים יותר מאלה של 2008 (וניגע גם בזה אחר כך). אבל מצד שני אייוה ניפתה את בקמן מהתמונה, וכנראה שגם את פרי (אמנם הוא הכריז שהוא ממשיך במירוץ, אבל אף אחד לא באמת סופר אותו אחרי הישגיו באיווה). גם גינגריץ' לא הצליח מי יודע מה, כלומר אף מועמד שאיננו רומני לא הצליח ליצור באזז תקשורתי סביב איזו הופעה מעל לציפיות - ולכן אף מועמד לא הצליח ליצור מומנטום משמעותי. ולכן האוירה העיקרית שאני זיהיתי בתקשורת מסתכמת באמירתו של וולטר שפירו: ניתן לנצח את רומני, אבל לא ממש ברור לי איך.
3. תשאלו - אבל מה עם ריק סנטורום? אמת, סנטורום השיג הישג משמעותי. לאחר שזכה לאחוזים בגבול אחוז הטעות הסטטיסטית בסקרים, הצליח להתרומם ברגע האחרון וכמעט להביס את רומני. אבל יש סכוי קלוש שסנטורום יצליח לממש את הפוטנציאל שנצחון כזה באיווה מעניק: אין לא כמעט קמפיין, אין לו כמעט כסף, במדינות הבאות הוא מקבל תמיכה מאוד דלה. האלקטורט הרפובליקאי באיווה מורכב מכ60% נוצרים אוונגליסטים, אלקטורט אוהד למועמדים אולטרא שמרנים, אבל המדינות הבאות (כמו ניו המפשייר ופלורידה) הרבה פחות. ובעיקר, ההתרוממות של סנטורום היא פשוט הבועה האחרונה שנותרה במצעד הליצנים (ונו"ן לי שלא ציינתי אותו בסוף המצעד) ויש לו הרבה מאוד מגרעות שיקריסו את הקמפיין שלו בקרוב; אחת המרכזיות שבהם היא שלאחר שכיהן שתי כהונות כסנטור בפנסילבניה, הפסיד במירוץ לכהונה השלישית ב17% הפרש. נכון, זה היה ב2006, שהיתה שנה טובה לדמוקרטים, אבל זו בכל זאת תבוסה ואם יש משהו שהאמריקאים לא אוהבים זה לוזריות.
4. רון פול? רון פול השיג הישג יפה, של 20%, פי שניים יותר מבפעם שעברה, ובזה הסתיים תפקידו. אין לו ממש סכוי בהמשך הדרך. מחמם את הלב, אגב, לדעת שהנושא הראשון במדיניות חוץ שבו תוקפים את פול, וזה הנושא שמוריד את קרנו באלקטורט, הוא העדר התמיכה שלו בישראל.
4. אז איווה ניפתה כמה מועמדי "לא רומני" מהמירוץ, וגרשה את שדי העבר של רמוני באיווה, למרות שהוא נורת עם טעם אכזבה קלה בפה. ומכאן, יש שני תרחישים: האחד, שאחד מהמועמדים ה"לא רומני" שנותרו יצליח לרכז את מצביעי "רק לו רומני", לתת פייט אמיתי ואולי לנצח. להערכתי זה יכול להיות ברצינות רק גינגריץ'. השני - שהמפלגה הרפובליקאית תשלים בלב כבד ובסתימת אף מסיבית עם רומני, ותלך איתו. ומי משני התרחישים האלה יקרה צריך להתברר די בקרוב, לאחר פלורידה (בתחילת פברואר) לכל המאוחר.
5. או שלא; יש אמרה ידועה שDemocrats fall in love, Republicans fall in line - הרפובליקאים בדרך כלל מתלכדים מהר סביב מועמד מוביל, סוגרים את הפריימריז צ'יק צ'ק ועוברים למתקפות מחץ על הדמוקרטים, בעוד המצביעים הדמוקרטים מחפשים את המנהגי שירגש אותם ויתאים בדיוק לרצונותיהם ולכן הפריימריז שלהם ארוכים, מבולבלים, והם משקיעים הרבה יותר מאמץ במאבקים פנימיים. אלא שהמפלגה הרפובליקאית מוכיחה הפעם בדיוק ההיפך - שדה המועמדים עדיין גדול ואם יש מסר שהאלטקורט ניסה להעביר הוא שלא יותר מרבע מהמצביעים מוכנים להתלכד סביב רומני. ואז, בנוסף, הועידה הלאומית הרפובליקאית הוסיפה עוד בעיה למרק הזה, והיא שבנסיון לכפות על המדינות השונות לא להקדים את הרפיימריז שלהם לפני ספור טיוזדיי בתחילת מרץ (כדי למנוע מרוץ בין המדינות להקדמת הפריימריז) נקבע שכל מדינה שעורכת את הפריימריז שלה לפני המועד שנקבע לה צריכה להקצות את הנציגים שלה בצורה פרופורציונאלית ולא בשיטת "המנצח לוקח הכל". מכיוון שהעונש הזה לא הרשים ממש כמה וכמה מדינות גדולות כמו פלורידה ומישיגן, יש לא מעט מדינות שמקצות נציגים בצורה פרופורציונאלית וזה יכול להביא למצב של חוסר הכרעה לאורך הרבה מאוד זמן, אולי אפילו בועידה עצמה. האושר שזה יגרום לג'אנקים וכתבים פוליטיים יכול להביא לתופעות שלא ראוי לתאר בבלוג מהוגן.
6. נתון חשוב שצריך עוד לקחת מהבחירות הללו הואאחוז ההצבעה - שהיה למעשה נמוך יותר מ2008. אם זוכרים את המצב השפוף של הרפובליקאים אז - שפיפות שתרמה לנצחונו המכריע של אובמה - זה א סימן טוב לרפובליקאים.
6. ואחרי הכל - כדאי לזכור שיום לפני איווה ב2008 כולם היו בטוחים שהילרי קלינטון סוגרת את הסיפור, ויום אחרי כולם היו בטוחים שברק אובמה יסגור את הסיפור תוך 4 ימים בניו המפשייר; התסריט היחידי שאף אחד לא העלה על דעתו הוא זה שהתרחש - מירוץ ארוך וממושך. אז צריך לקחת את התסריטים בערבון מוגבל.
ובקטנה: בכותרת המשנה של הארץ היום נטשה מוזגוביה טענה שההפתעה העיקרית היתה הצלחתו של סנטורום. שזה מפתיע, כי לכל מי שראה אפילו שמץ חדשות בימים שלפני הבחירות היה ברור שסנטורום מתרומם, והתוצאה של הבחירות היתה פחות או יותר מה שאמרו הסקרים. ואם מוזגוביה אפילו לא רואה חדשות אמריקאיות שאני בארץ יכול לראות, אז מה לעזאזל היא עושה בוושינגטון ולמה צריך שם אותה?
1. איווה עצמה לא ממש חשובה. זו מידה די קטנה, ועל אף השיטה שלה הוא Winner takes all (וניגע בזה אחר כך), היא תעניק לרומני רק אחוז אחד מהנציגים בועידה הרפובליקאית שמכריעה באופן פורמאלי את המועמד הרפובליקאי בקיץ. איווה גם לא אינדיקטיבית, בייחוד בצד הרפובליקאי: יותר ממחצית מהפעמים מב50 השנה האחרונות, כאשר התמודד בצד הרפובליקאי מתמודד שלא היה נשיא מכהן, המנצח באיווה לא היה המתמודד בסוף. אז למה כולם מתרכזים באיווה? כי היא ראשונה, ולכן לאחר חודשים רבים של ספוקלציות וסקרים, לכל הגורמים יש איזושהי פיסת אינפורמציה לגבי מה חושבים הבוחרים - וגורמי כח כמו תורמים או פוליטיקאים שמתלבטים במי לתמוך, כמו גם בוחרים במדינות אחרות, משתמשים באינפורמציה הזו. והמתווך העיקרי של האינפורמציה הזו היא התקשורת. ולכן הרבה יותר חשוב ממי באמת ניצח, חשוב מה הנרטיב שהשולט בעקבות הבחירות; ומכיוון שהתקשורת אוהבת הפתעות, הרבה יותר חשוב מצב המועמד אל מול הציפיות מאשר דירוגו האבסולוטי.
2. הנראטיב העיקרי שאני ראיתי מאז שלשום הוא שהנצחון של רומני הוא מכוער - אבל הוא נצחון. התקשורת לא שכחה לציין שרומני ניצח ב8 קולות בלבד, לאחר שציפה לנצחון משמעותי וברור ואף הצהיר על כך, וכן שבמספרים אבסולוטיים הוא קיבל רק כמה מאות קולות יותר מב2008, אז הפסיד את איווה הפסד ברור להאקבי; התקשורת גם לא שכחה לציין שלא ניכרת התלהבות רבה מרומני בקרב האלקטורט - עובדה המתבטאת בכך ששיעורי ההצבעה הרפובליקאים היו נמוכים יותר מאלה של 2008 (וניגע גם בזה אחר כך). אבל מצד שני אייוה ניפתה את בקמן מהתמונה, וכנראה שגם את פרי (אמנם הוא הכריז שהוא ממשיך במירוץ, אבל אף אחד לא באמת סופר אותו אחרי הישגיו באיווה). גם גינגריץ' לא הצליח מי יודע מה, כלומר אף מועמד שאיננו רומני לא הצליח ליצור באזז תקשורתי סביב איזו הופעה מעל לציפיות - ולכן אף מועמד לא הצליח ליצור מומנטום משמעותי. ולכן האוירה העיקרית שאני זיהיתי בתקשורת מסתכמת באמירתו של וולטר שפירו: ניתן לנצח את רומני, אבל לא ממש ברור לי איך.
3. תשאלו - אבל מה עם ריק סנטורום? אמת, סנטורום השיג הישג משמעותי. לאחר שזכה לאחוזים בגבול אחוז הטעות הסטטיסטית בסקרים, הצליח להתרומם ברגע האחרון וכמעט להביס את רומני. אבל יש סכוי קלוש שסנטורום יצליח לממש את הפוטנציאל שנצחון כזה באיווה מעניק: אין לא כמעט קמפיין, אין לו כמעט כסף, במדינות הבאות הוא מקבל תמיכה מאוד דלה. האלקטורט הרפובליקאי באיווה מורכב מכ60% נוצרים אוונגליסטים, אלקטורט אוהד למועמדים אולטרא שמרנים, אבל המדינות הבאות (כמו ניו המפשייר ופלורידה) הרבה פחות. ובעיקר, ההתרוממות של סנטורום היא פשוט הבועה האחרונה שנותרה במצעד הליצנים (ונו"ן לי שלא ציינתי אותו בסוף המצעד) ויש לו הרבה מאוד מגרעות שיקריסו את הקמפיין שלו בקרוב; אחת המרכזיות שבהם היא שלאחר שכיהן שתי כהונות כסנטור בפנסילבניה, הפסיד במירוץ לכהונה השלישית ב17% הפרש. נכון, זה היה ב2006, שהיתה שנה טובה לדמוקרטים, אבל זו בכל זאת תבוסה ואם יש משהו שהאמריקאים לא אוהבים זה לוזריות.
4. רון פול? רון פול השיג הישג יפה, של 20%, פי שניים יותר מבפעם שעברה, ובזה הסתיים תפקידו. אין לו ממש סכוי בהמשך הדרך. מחמם את הלב, אגב, לדעת שהנושא הראשון במדיניות חוץ שבו תוקפים את פול, וזה הנושא שמוריד את קרנו באלקטורט, הוא העדר התמיכה שלו בישראל.
4. אז איווה ניפתה כמה מועמדי "לא רומני" מהמירוץ, וגרשה את שדי העבר של רמוני באיווה, למרות שהוא נורת עם טעם אכזבה קלה בפה. ומכאן, יש שני תרחישים: האחד, שאחד מהמועמדים ה"לא רומני" שנותרו יצליח לרכז את מצביעי "רק לו רומני", לתת פייט אמיתי ואולי לנצח. להערכתי זה יכול להיות ברצינות רק גינגריץ'. השני - שהמפלגה הרפובליקאית תשלים בלב כבד ובסתימת אף מסיבית עם רומני, ותלך איתו. ומי משני התרחישים האלה יקרה צריך להתברר די בקרוב, לאחר פלורידה (בתחילת פברואר) לכל המאוחר.
5. או שלא; יש אמרה ידועה שDemocrats fall in love, Republicans fall in line - הרפובליקאים בדרך כלל מתלכדים מהר סביב מועמד מוביל, סוגרים את הפריימריז צ'יק צ'ק ועוברים למתקפות מחץ על הדמוקרטים, בעוד המצביעים הדמוקרטים מחפשים את המנהגי שירגש אותם ויתאים בדיוק לרצונותיהם ולכן הפריימריז שלהם ארוכים, מבולבלים, והם משקיעים הרבה יותר מאמץ במאבקים פנימיים. אלא שהמפלגה הרפובליקאית מוכיחה הפעם בדיוק ההיפך - שדה המועמדים עדיין גדול ואם יש מסר שהאלטקורט ניסה להעביר הוא שלא יותר מרבע מהמצביעים מוכנים להתלכד סביב רומני. ואז, בנוסף, הועידה הלאומית הרפובליקאית הוסיפה עוד בעיה למרק הזה, והיא שבנסיון לכפות על המדינות השונות לא להקדים את הרפיימריז שלהם לפני ספור טיוזדיי בתחילת מרץ (כדי למנוע מרוץ בין המדינות להקדמת הפריימריז) נקבע שכל מדינה שעורכת את הפריימריז שלה לפני המועד שנקבע לה צריכה להקצות את הנציגים שלה בצורה פרופורציונאלית ולא בשיטת "המנצח לוקח הכל". מכיוון שהעונש הזה לא הרשים ממש כמה וכמה מדינות גדולות כמו פלורידה ומישיגן, יש לא מעט מדינות שמקצות נציגים בצורה פרופורציונאלית וזה יכול להביא למצב של חוסר הכרעה לאורך הרבה מאוד זמן, אולי אפילו בועידה עצמה. האושר שזה יגרום לג'אנקים וכתבים פוליטיים יכול להביא לתופעות שלא ראוי לתאר בבלוג מהוגן.
6. נתון חשוב שצריך עוד לקחת מהבחירות הללו הואאחוז ההצבעה - שהיה למעשה נמוך יותר מ2008. אם זוכרים את המצב השפוף של הרפובליקאים אז - שפיפות שתרמה לנצחונו המכריע של אובמה - זה א סימן טוב לרפובליקאים.
6. ואחרי הכל - כדאי לזכור שיום לפני איווה ב2008 כולם היו בטוחים שהילרי קלינטון סוגרת את הסיפור, ויום אחרי כולם היו בטוחים שברק אובמה יסגור את הסיפור תוך 4 ימים בניו המפשייר; התסריט היחידי שאף אחד לא העלה על דעתו הוא זה שהתרחש - מירוץ ארוך וממושך. אז צריך לקחת את התסריטים בערבון מוגבל.
ובקטנה: בכותרת המשנה של הארץ היום נטשה מוזגוביה טענה שההפתעה העיקרית היתה הצלחתו של סנטורום. שזה מפתיע, כי לכל מי שראה אפילו שמץ חדשות בימים שלפני הבחירות היה ברור שסנטורום מתרומם, והתוצאה של הבחירות היתה פחות או יותר מה שאמרו הסקרים. ואם מוזגוביה אפילו לא רואה חדשות אמריקאיות שאני בארץ יכול לראות, אז מה לעזאזל היא עושה בוושינגטון ולמה צריך שם אותה?
על זה נאמר חכם עדיף מנביא.
השבמחקבקשר לסעיף 5: אני זוכר שאחת הבעיות הקשות של הילרי קלינטון ב-2008 הייתה שהאסטרטגיה שלה לא לקחה בחשבון את העובדה שהפריימריז לא מתנהלים בשיטת "המנצח לוקח הכל". אובמה ניצח אז בין השאר בגלל שהוא הצליח לזכות ברוב מוחץ במדינות קטנות, ולהפסיד ברוב קטן במדינות הגדולות, ובכך לשמור על כמות גבוהה של נציגים למרות הפסדים בניו-יורק ואוהיו. הרפובליקנים עובדים בשיטה אחרת? כי זה הופך את המירוץ להרבה פחות מותח...
השבמחקבקשר להערה בסוף: התחושה שלי היא שהסיקור הישראלי של מה שקורה בפוליטיקה האמריקאית הוא מזעזע. אולי בתחום של מדיניות חוץ שרלוונטית כלפינו הם יודעים משהו, אבל בכל הנוגע למצב המערכת הפוליטית, מי נגד מי, ולמי יש סיכויים, אני חושב שכל הסתמכות על התקשורת הישראלית היא טעות.
הרפובלקאים עובדים בשיטה היברידית, והשיטה שונה בין מדינה ומדינה. חלק מהמדינות מקצות הצורה פרופורציונאלית, חלק מהמדינות מקצות בצורת "המנצח לוקח הכל"; חלק בשיטות עוד יותר משונות, למשל בהקצאה לפי המחוזות הקונגרסיאליים. האסטרטגיה של ג'וליאני ב2008, למשל, הסתמכה על כך שהוא יזיק מעמד עד קצת אחרי סופר טיוזדיי ואז בלוק גדול של מדינות מהצפון מזרח יצביעו בעדו, והן כולן מקצות בשיטת "המנצח לוקח הכל". אבל הוא קרס עוד לפני כן, כאשר הפסיד בפלורידה.
השבמחקאבל באופן כללי הרפובליקאים נוטים להתיישר מאחורי המוביל די מהר, ופריימריז ארוכים ומדממים די נדירים אצלם. אבל מי יודע, יכול להיות שהפעם.
באמת אי אפשר להסתמך על התקשורת הישראלית במדיניות חוץ. זה מעלה אבל את התהיה, האם גם בסיקור ישראלי זו הרמה, ואנחנו פשוט לא יודעים (ביחס לפוליטיקה אמריקאית, אני יכול להשוות. אין לי מקור מידע אלטרנטיבי של ישראל מהתקשורת הישראלית...). מעבר לכך, ספציפית ב"הארץ" זה מעצבן כי בעבר הכתב שלהם בארה"ב היה שמואל רוזנר שהיה פשוט מעולה. ואז הוא הוחלף במוזגוביה שלפי הרושם שלי היא מהגרועות.
ציטוט של שמואל רוזנר מראיון איתו ששמעתי ביום שישי:
השבמחקקריין: "אז מה אתה חושב, הפוליטיקה האמריקאית מסעירה כמעט כמו הפוליטיקה הישראלית, הא?"
רוזנר: "לדעתי הפוליטיקה האמריקאית מסעירה הרבה יותר, אבל לא חשוב"
אני חושב שאני מסכים, וגם עם דעתך על סיקור חדשות החוץ בישראל, ולא רק לגבי ארה"ב. אחת הסיבות שעברתי ל"הארץ" זה בגלל הדגש היותר גדול שהם שמים על חדשות חוץ.