את היחידה אני נשבע

כשהייתי בשמינית היתה לי חברה חיפאית, שגרה בדרך הים. מכיוון שאבא שלי ניהל אז הקמת כמה פרוייקטים בצפון (אני לא זוכר איזה ספציפית באותה התקופה, נדמה לי שמתקן הסינון של המוביל הארצי) הוא היה נוסע מדי פעם לצפון ועובר בחיפה, ולכן פעם קבענו שבדרך חזרה הוא יתן לי טרמפ. כשקבענו, שאלתי אותו בטלפון: "היא גרה בדרך הים, אתה יודע איפה זה דרך הים?" מעולם לא הייתי קרוב יותר לנישול מהירושה בשאלה הזו: לחיפה יש מקום מיוחד בלבו של אבי מאז שיצא מהבית בא ללמוד בטכניון בשנות ה70, ולחשוב שהוא לא ידע איפה דרך הים זו ממש כפירה בעיקר.

במידה דומה, השנתיים ורבע שבהן גרתי בתל אביב הותירו בי חיבה מיוחדת לעיר. אין מה לומר, כיף לגור במרכז תל אביב. יש בכך הרבה חוויות (ואזהרה לילדי לעתיד: אתם תהיו קרובים לנישול מהירושה אם תניחו שאני לא יודע איך מגיעים לכיכר דיזנגוף). מאידך, חזרתי לירושלים, ולא בכדי: גם את ירושלים אני מאוד אוהב. כך שויכוחי ירושלים-תל אביב לא ממש מדברים אלי בשנים האחרונות: הם נראים לי כמו משהו קצת תיכוניסטי.

יש כמובן הבדלים בין הערים והאוכלוסיה - כמו גם הדמוי - שלהן (גם אני אוהב לטעון שלוחות המודעות של כל עיר ממצים את אופיה: בירושלים יש מודעות של החזרה בתשובה, מודעות פוליטיות (ימניות) או  המון המון מודעות על הרצאות; בתל אביב יש מודעות על הופעות (מוזיקליות) או על ניו-אייג' למיניהו. אבל זה כמובן קוריוז); וכאן אני רוצה להגיע לסיבה שבכל זאת אני כותב פוסט על תל-אביב מול ירושלים למרות ההקדמה שעיל. השנה התחלתי ללמוד MA בהיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, ואני משתתף בסמינר על ספרד בימי פרנקו. זה סמינר מאוד מוצלח, והסטודנטים אינטליגנטיים ולכן הדיונים מעניינים (כלל לא מובן מאליו, כפי שאני מניח שכל מי שלמד קורסים במדעי הרוח יסכים איתי). אבל יש משהו שקצת - איך ננסח זאת? - לא ממש עצבן אותי, אבל הציק לי בסטודנטים התל אביביים. מין תחושה שהעמדה שלהם מובנת מאליה, שהיא באה מנקודת הראות של הנצח, משקפת את קול התרבות וההגיון. שתל אביב היא מבצר התרבות האחרון, אל מול שאר ישראל. זה לא התבטא בצורה מפורשת, אבל במשתמע. שתי דוגמאות:

1. באחד השיעורים כשהגענו לדון על מלחמת האזרחים (בסוף תמיד חוזרים למלחמת האזרחים), הגענו לשאלה למה דווקא ב36 החברה הספרדית התפרקה כך למלחמה; מה הגורמים שמביאים חברה להתפרק כך. וכשאלה פרובוקטיבית, פרופ' ריין (המרצה) שאל האם לדעתנו, אם נניח ממשלת ישראל תחליט על פנוי התנחלויות, החברה הישראלית תתגלגל למלחמת אזרחים. התשובה בחדר היתה שמובן מאליו שכן, ואני הייתי המום: לדעתי, גם במקרה הקיצוני ביותר, התנגשות אלימה כזו או אחרת, אבל מלחמת אזרחים, מהסוג הספרדי, של מלחמה כוללת של למעלה מ3 שנים? וגם אם כן יש מי שחושב שישראל תגיע למלחמת אזרחים, הייתי מצפה שהוא/היא יהיה בודד, לא הסכמה גורפת של החדר.

2. בשיעור אחר, אגב דיון בתיירות לספרד, פרופ' ריין ציין שלספרדים, גם ובעיקר בתקופה הפרנקיסטית, היה מאוד חשוב מה חושבים עליהם בעולם, שיחשבו שהם מדינה אירופאית כמו צרפת וגרמניה, וציין שזו תופעה הדומה למה שקורה בישראל. כמה סטודנטים הגיבו בכך שבישראל אולי רוצים להחשב ליברליים ואירופאיים בשל ההטבות החומריות שבכך, או כדי לא להתפס כמפגרים מבחינה כלכלית; אבל לרוב הישראלים לא באמת חשוב להתפס כליברלים או דמוקרטים באופן מהותי. כשניסיתי להבין מהם למה הם חושבים כך (שהרי אחד הדברים המעליבים ביותר לרוב הישראלים, לדעתי, הוא לטעון שישראל איננה דמוקרטית) הסאבטקסט היה: איך יכול להיות שבאמת חשוב לישראלים להתפס כליברלים ובכל זאת הם בוחרים בממשלת ימין?

זה מציק לי, כי אלו סטודנטים אינטליגנטיים. הם לא בורים ולא יהירים. אז מאיפה באה הגישה הזו?

בואו ראשית נטאטא את מיתוס ה"תל אביב איננה ישראל האמיתית" ו"הם מנותקים", שמנגחי האליטות מהימין אוהבים למחזר. ולו מהסיבה הפשוטה, שבתחום גוש דן רבתי חיה כמחצית מהאוכלוסיה היהודית בישראל, כך שקשה לטעון שזו לא ישראל האמיתית, ושתל אביב מנותקת; אם כבר יש ישראל אמתית מרכזה הוא בתל אביב, והממחזרים את הטיעון הזה הם המנותקים. (אגב, זה לא ייחודי לנו, גם הימין האמריקאי אוהב לטעון שהוא מייצג את "אמריקה האמתית" בניגוד לתושבי הערים הליברליים של החופים, בהתעלם מהעובדה שהערים הכחולות הגדולות של החופים מאכלסות כשליש מאוכלוסית ארה"ב, וזה לפי החישוב המחמיר ביותר).

עם זאת, זו לא סתם אוכלוסיית תל אביב, אלה סטודנטים, כלומר האינטליגנציה; יש משהו בטענה שלפחות חלק מהאינטיליגנציה ומהאליטה החילונית, המיוצגת בתדמית של "תל אביב", מבססת את תפיסת האליטה שלה על זרות לישראליות. גדי טאוב כתב על כך מאמר טוב ב"ארץ אחרת" לפני כמה זמן (זהירות, PDF). המאמר שלו קצת מקצין אבל תופס נכון מה שמעצבן אותי בחלק מעיתון הארץ (ועדיין, אין מה לעשות, והוא העיתון הטוב ביותר בישראל). אבל אני לא חושב שזה תופס את מהות העניין כאן, מכיוון שהתהליך שגדי טאוב מתאר הוא של מהלך מודע של ניכור לישראל ולישראליות; כאן - כפי שאמא שלי טענה - מדובר יותר בעיוורון. בחוסר יכולת לראות מורכבות מעבר לעמדה שהם מציגים (שאגב, יכול בהחלט להיות שאני מסכים איתה מבחינה עניינית).

ואז ראיתי את המאמר הזה של רוני אלנבלום, שלדעתי תופס את העניין. בדרך כלל אני לא ממש אוהד את הטענות בסגנון "רק בירושלים יש פלורליזם אמיתי", כי בירושלים יש בעיקר מאבק בין הקהילות השונות, לא אידיליה של קבלת האחר והשונה. אבל אלנבלום מציג זוית אחרת, שכן תופסת את הנקודה לדעתי: ירושלים מאתגרת. המגע המתמיד עם קהילות אחרות דורש - לפחות מהאינטליגנציה - מאמץ אינלקטואלי משל עצמך, הוא מפרה. החילונות - והדתיות הליברלית - בירושלים לא יכולה להיות עצלנית; לכן מכון הרטמן יכול לקום בירושלים ולא היה קם בתל אביב. ברור שאלו הכללות, אבל לדעתי חלק התפיסה של עמיתי לסמינר כאילו העמדה הליברלית-חילונית מובנת מאיליה נובעת מהעובדה שהם מעולם לא נחשפו לאלטרנטיבה אינטלקטואלית אמיתית שדרשה מהם רפלקסיה והעמקה בעמדותיהם. לא שכל הירושלמים כל כך מעמיקים ורפלקסיביים, אבל ירושלים מציגה את האתגר. לא תמיד כיף לגור בירושלים, אבל תמיד מעניין.