החודש אני מבקר מטעם העבודה במשרד שלנו באוקלנד. אלוהים זימן לי את התזמון המוצלח הבא: לאחת החברות המשקיעות בנו יש מנוי קבוע לתא המבקרים מהטובים ביותר באצטדיון oracle בו משחקת קבוצת Golden State Warriors, והם נתנו כריטיסים למשחק שהתקיים השבוע למנכ"ל החברה שלי. הוא חילק אותם לכמה מהעובדים, בין השאר לאחד מהאנשים שאני עובד איתם באופן צמוד. הבחור היה אמור ללכת למשחק עם אישתו אבל זו הבריזה ברגע האחרון אז הוא הציע לי להצטרף - וכך זכיתי לצפות במשחק של גולדן סטייט מול ממפיס מהתא הטוב במגרש. היה ממש מעולה.
אני מספר את זה לא כדי להשוויץ (טוב, קצת גם) אלא בגלל שזה העלה לי כמה תובנות:
הראשונה, שלא בכדי גולדן סטייט נמצאת בתחתית הליגה. ממפיס (ששחקו נגדם) קרעו אותם 20 הפרש. (למרות שהיה משחק מאוד הפכפך: בהתחלה ממפיס פתחו 20 הפרש, אבל עד המחצית גולדן סטייט הצליחו להשוות חזרה. ברבע השלישי גולדן סטייט שוב איבדו את זה וממפיס פתחה מחדש את הפער).
אבל היותר משמעותית היא שחשבתי על כך שבעצם למקום כזה אף פעם לא הייתי מגיע כתייר. גם אם הייתי רוצה לשלם המון כסף, התאים האלה נמכרים מראש וזה לא שאתה פשוט יכול לבוא ולקנות כרטיסים; צריך להיות מחובר בתוך המערכת הנכונה כדי לקבל אותם. מצד שני, סביר להניח שאמריקאים רבים מהמעמד הבינוני גבוה זוכים למין הזדמנות כזו או שדומה לה - דרך מקום העבודה שלהם או הארגונים בהם הם חברים. הכרטיסים האלה ממחישים את הדרך המאוד עדינה אבל מאוד מובחנת שבה בונים את המעמדות בחברה האמריקאית. כי החברה האמריקאית מאוד מאוד מעמדית - בניגוד למיתוסים, בימנו החברה האמריקאית היא מהחברות עם הכי פחות מוביליות חברתית בעולם המפותח - אבל הרבה מהחלוקה המעמדית הזו נעשה מתחת לפני השטח. מכיוון שאי אפשר להפלות באופן מפורש, תחומים רבים של חייו של האמריקאי הממוצע מבוססים על נכסים שנצברים כתוצאה ממערכת מסועפת המבוססת על מעמד חברתי, ואפילו כסף לא יכול לקנות אותה ישירות: צריך להיות מועסק במקום טוב ובמשרה טובה בארגון; צריך להיות עם הסטוריה מספקת וכו'. כרטיסים לNBA זו דוגמה של פרפראות, אבל תחשבו למשל על הקריטיות של היסטורית האשראי (בארה"ב כדי לקבל אשראי צריך שתהיה לך הסטורית אשראי טובה, שזה מין מלכוד 22, ולכן הורים פעמים רבות עושים כרטיסי אשראי לילדיהם בתיכון או בקולג' כדי שיצברו הסטוריית אשראי טובה), על העובדה שביטוח בריאות קשור במקום עבודה, על ההבדל הדרמטי בסכוי להתקבל למקום עבודה בין בוגר אוניברסיטת ivy leage לאוניברסיטה אחרת, ועוד - חלקים משמעותיים כאלה מבוססים על להיות עם הסטוריה נכונה, להיות מועסק במקום הנכון וכד' - ומשמשים כדי לבסס את המעמדות.
ניסיתי לחשוב על מקבילה ישראלית ואני חושב שהן פחות משמעותיות. לא שהחברה הישראלית לא מעמדית, היא מאוד מעמדית, אבל המעמדות בה מוגדרים בצורה יותר ישירה ובוטה, ולכן יותר קל לפרוץ אותם אם יש לך מספיק כסף למשל. אבל אולי לא, אני לא בטוח מה העמדה שלי לגבי הארץ - אולי זה מסוג הדברים שקל יותר לראות כזר (אם יש לכם הצעות - או דוגמאות לאפליה מוסווה כזו - אשמח לשמוע).
בכל מקרה, אני חושב שזה גם מסביר היבט אחר מאוד בולט של המעמד הבינוני והבינוני גבוה בארה"ב וזו העדריות שלו.. האומן הידוע לשעבר בשם אלנה קגן הכיר לי את הספר, המבוסס על האתר, stuff white people like. כותרת המשנה של הספר מספרת את הכל: the unique taste of millions, והוא מתאר באופן מאוד מצחיק את אוסף ההתנהגויות של הצעיר האמריקאי בן המעמד הבינוני, ההתנהגויות שנועדו לשדר שהוא בעניינים, שהוא מתוחכם ושונה, אבל למעשה אלה בדיוק ההתנהגויות שכל האחרים באותו מעמד מאמצים. הספר מאוד מצחיק אבל מה שמדהים הוא רמת הדיוק שלו - המוזיקה, הקניות בwhole foods, הספרים האופנתיים, הערצת ניו יורק וסן פרנסיסקו - התיאורים בספר תופסים בצורה מאוד מדוייקת את כל הדברים שאמריקאים עושים כדי לסמן שהם האנשים מהסוג הנכון (אני כמובן לא מעל זה; כאן קניתי אוכל בwhole foods, אני אוכל סנדביצ'ים החנויות סנדביצ'ים "קטנות ומצויינות" לארוחת צהרים, אחד הספרים שהכי עשו עלי רושם, "דילמת השפע" או כפי שהוא קרוי במשפחתנו, ספר התירס הגדול, הוא תנ"ך של white people, וכו'). מכל מקום, אני חושב שהמעמדיות הסמויה מסבירה גם חלק מהעדריות הזו: זו דרך לסמן "אני מהמעמד הנכון. אני לא, חס וחלילה, עני, וגם לא נובוריש". וזה, בחברה האמריקאית, סימון מאוד חשוב.
ואחרי כל זה, דווקא הקהל במשחק לימד אותי שיעור הפוך. גולדן סטייט היא הקבוצה המקומית של אוקלנד. אוקלנד - העיר בצידו המזרחי של מפרץ סן פרנסיסקו - בודאי מוכרת לקוראי הבלוג בעיקר ממהומות השחורים שבהסטוריה שלה, החל מהפנתרים השחורים וכלה ברודני קינג, אבל מסתבר שהיא עוברת תחיה בשנים האחרונות. אני כמובן לא יודע לנתח בעצמי, אבל כך טוענים חברי שגרים שם, ואני כן יכול לומר שמרכז העיר שלה נראה מצויין. מכל מקום, הסטטיסטיקה המעניינת על אוקלנד היא שזו העיר הכי מעורבת גזעית בארה"ב. הכוונה לא לאחוזי השחורים, הלבנים וההספאנים בעיר כולה אלא ברמת הבלוק, הסכוי של אדם לבן ושחור לגור באותו בלוק באוקלנד גדול יותר מבכל עיר אחרת בארה"ב. רואים את זה ברחובות, וזה גם מה שרואים במשחק. צפיתי כבר במשחק NBA בניו יורק, ושם בבירור הקהל מורכב רק מתושביה העשירים יותר של העיר. הקהל באצטדיון אוראקל הורכב באמת מכל המינים והגוונים, וכולם הסתדרו אחד עם השני. זה היה ממש יפה לראות.
ועדיין, כמה דקות לפני הסוף ההצטדיון כבר כמעט התרוקן כי גולדן סטייט שיחקו נורא. טוב נו, אי אפשר לזכות בהכל.
בשבועות הקרובים אני כאמור בחוף המערבי כך שכנראה שתדירות הפוסטים תרד. bare with me.
אני מספר את זה לא כדי להשוויץ (טוב, קצת גם) אלא בגלל שזה העלה לי כמה תובנות:
הראשונה, שלא בכדי גולדן סטייט נמצאת בתחתית הליגה. ממפיס (ששחקו נגדם) קרעו אותם 20 הפרש. (למרות שהיה משחק מאוד הפכפך: בהתחלה ממפיס פתחו 20 הפרש, אבל עד המחצית גולדן סטייט הצליחו להשוות חזרה. ברבע השלישי גולדן סטייט שוב איבדו את זה וממפיס פתחה מחדש את הפער).
אבל היותר משמעותית היא שחשבתי על כך שבעצם למקום כזה אף פעם לא הייתי מגיע כתייר. גם אם הייתי רוצה לשלם המון כסף, התאים האלה נמכרים מראש וזה לא שאתה פשוט יכול לבוא ולקנות כרטיסים; צריך להיות מחובר בתוך המערכת הנכונה כדי לקבל אותם. מצד שני, סביר להניח שאמריקאים רבים מהמעמד הבינוני גבוה זוכים למין הזדמנות כזו או שדומה לה - דרך מקום העבודה שלהם או הארגונים בהם הם חברים. הכרטיסים האלה ממחישים את הדרך המאוד עדינה אבל מאוד מובחנת שבה בונים את המעמדות בחברה האמריקאית. כי החברה האמריקאית מאוד מאוד מעמדית - בניגוד למיתוסים, בימנו החברה האמריקאית היא מהחברות עם הכי פחות מוביליות חברתית בעולם המפותח - אבל הרבה מהחלוקה המעמדית הזו נעשה מתחת לפני השטח. מכיוון שאי אפשר להפלות באופן מפורש, תחומים רבים של חייו של האמריקאי הממוצע מבוססים על נכסים שנצברים כתוצאה ממערכת מסועפת המבוססת על מעמד חברתי, ואפילו כסף לא יכול לקנות אותה ישירות: צריך להיות מועסק במקום טוב ובמשרה טובה בארגון; צריך להיות עם הסטוריה מספקת וכו'. כרטיסים לNBA זו דוגמה של פרפראות, אבל תחשבו למשל על הקריטיות של היסטורית האשראי (בארה"ב כדי לקבל אשראי צריך שתהיה לך הסטורית אשראי טובה, שזה מין מלכוד 22, ולכן הורים פעמים רבות עושים כרטיסי אשראי לילדיהם בתיכון או בקולג' כדי שיצברו הסטוריית אשראי טובה), על העובדה שביטוח בריאות קשור במקום עבודה, על ההבדל הדרמטי בסכוי להתקבל למקום עבודה בין בוגר אוניברסיטת ivy leage לאוניברסיטה אחרת, ועוד - חלקים משמעותיים כאלה מבוססים על להיות עם הסטוריה נכונה, להיות מועסק במקום הנכון וכד' - ומשמשים כדי לבסס את המעמדות.
ניסיתי לחשוב על מקבילה ישראלית ואני חושב שהן פחות משמעותיות. לא שהחברה הישראלית לא מעמדית, היא מאוד מעמדית, אבל המעמדות בה מוגדרים בצורה יותר ישירה ובוטה, ולכן יותר קל לפרוץ אותם אם יש לך מספיק כסף למשל. אבל אולי לא, אני לא בטוח מה העמדה שלי לגבי הארץ - אולי זה מסוג הדברים שקל יותר לראות כזר (אם יש לכם הצעות - או דוגמאות לאפליה מוסווה כזו - אשמח לשמוע).
בכל מקרה, אני חושב שזה גם מסביר היבט אחר מאוד בולט של המעמד הבינוני והבינוני גבוה בארה"ב וזו העדריות שלו.. האומן הידוע לשעבר בשם אלנה קגן הכיר לי את הספר, המבוסס על האתר, stuff white people like. כותרת המשנה של הספר מספרת את הכל: the unique taste of millions, והוא מתאר באופן מאוד מצחיק את אוסף ההתנהגויות של הצעיר האמריקאי בן המעמד הבינוני, ההתנהגויות שנועדו לשדר שהוא בעניינים, שהוא מתוחכם ושונה, אבל למעשה אלה בדיוק ההתנהגויות שכל האחרים באותו מעמד מאמצים. הספר מאוד מצחיק אבל מה שמדהים הוא רמת הדיוק שלו - המוזיקה, הקניות בwhole foods, הספרים האופנתיים, הערצת ניו יורק וסן פרנסיסקו - התיאורים בספר תופסים בצורה מאוד מדוייקת את כל הדברים שאמריקאים עושים כדי לסמן שהם האנשים מהסוג הנכון (אני כמובן לא מעל זה; כאן קניתי אוכל בwhole foods, אני אוכל סנדביצ'ים החנויות סנדביצ'ים "קטנות ומצויינות" לארוחת צהרים, אחד הספרים שהכי עשו עלי רושם, "דילמת השפע" או כפי שהוא קרוי במשפחתנו, ספר התירס הגדול, הוא תנ"ך של white people, וכו'). מכל מקום, אני חושב שהמעמדיות הסמויה מסבירה גם חלק מהעדריות הזו: זו דרך לסמן "אני מהמעמד הנכון. אני לא, חס וחלילה, עני, וגם לא נובוריש". וזה, בחברה האמריקאית, סימון מאוד חשוב.
ואחרי כל זה, דווקא הקהל במשחק לימד אותי שיעור הפוך. גולדן סטייט היא הקבוצה המקומית של אוקלנד. אוקלנד - העיר בצידו המזרחי של מפרץ סן פרנסיסקו - בודאי מוכרת לקוראי הבלוג בעיקר ממהומות השחורים שבהסטוריה שלה, החל מהפנתרים השחורים וכלה ברודני קינג, אבל מסתבר שהיא עוברת תחיה בשנים האחרונות. אני כמובן לא יודע לנתח בעצמי, אבל כך טוענים חברי שגרים שם, ואני כן יכול לומר שמרכז העיר שלה נראה מצויין. מכל מקום, הסטטיסטיקה המעניינת על אוקלנד היא שזו העיר הכי מעורבת גזעית בארה"ב. הכוונה לא לאחוזי השחורים, הלבנים וההספאנים בעיר כולה אלא ברמת הבלוק, הסכוי של אדם לבן ושחור לגור באותו בלוק באוקלנד גדול יותר מבכל עיר אחרת בארה"ב. רואים את זה ברחובות, וזה גם מה שרואים במשחק. צפיתי כבר במשחק NBA בניו יורק, ושם בבירור הקהל מורכב רק מתושביה העשירים יותר של העיר. הקהל באצטדיון אוראקל הורכב באמת מכל המינים והגוונים, וכולם הסתדרו אחד עם השני. זה היה ממש יפה לראות.
ועדיין, כמה דקות לפני הסוף ההצטדיון כבר כמעט התרוקן כי גולדן סטייט שיחקו נורא. טוב נו, אי אפשר לזכות בהכל.
בשבועות הקרובים אני כאמור בחוף המערבי כך שכנראה שתדירות הפוסטים תרד. bare with me.
אור,
השבמחקאני קוראת סמויה כאן כבר כמה זמן, ונראה לי שהגיע הזמן לומר שאתה כותב נפלא ומרתק!
שרון
תודה!
מחקבאמת פוסט מצוין ומרתק.
השבמחקאגב, לי לא היה מושג איפה זה אוקלנד ומההסבר שלך לא הייתי בטוחה שהבנתי, אז נאלצתי לגגל. משום מה חשבתי שזו איזשהי עיר דרומית מובהקת (יש אולי איזשהי עיר עם שם דומה בוירג'יניה?), אם כי כמובן העירוב הגזעי שדיברת עליו סותר את זה.
ניסיתי לחשוב איך הדברים האלה עובדים בישראל וקצת התקשיתי. בין הדברים הבולטים זה הפסיכומטרי, שמשמש מכשיר סינון מאוד רציני וחוסם את דרכן של השכבות החלשות, עולים חדשים ובני מיעוטים אל מקצועות מבוקשים ואל מקומות לימוד יוקרתיים (ומן הסתם יש הבדלים מבחינת מציאת עבודה בין ללמוד במכללה אזורית לבין אחת האוניברסיטאות הטובות. בתחום שלי, משפטים, זה בולט למדיי). פעם שמעתי שלמרות שאפשר לעשות פסיכומטרי בשפה אחרת (ערבית, רוסית), בתרגום כל כך רגוע שעדיף כבר לעשות בעברית. אבל זה היה מזמן ואולי זה השתנה בינתיים.
דבר נוסף זה שירות צבאי. שירות ביחידות מסוימות מבטיח לך קשרים ומבטיח לך תעסוקה בעתיד. השירות הצבאי מותנה בין השאר בקב"א והקב"א זה מכשיר סינון ממדרגה ראשונה שמסנן החוצה אוכלוסיות חלשות. אפשר להצליח להתקדם בחברה הישראלית גם בלי שירות צבאי מובחר, אבל שירות צבאי מובחר בהחלט מבטיח לך עתיד כמעט תמיד.
ויש מנגנוני סינון עדתיים. אני חושבת ששמות משפחה עדיין משחקים תפקיד סמוי בחלק מהמקומות. יש על זה כל מיני מחקרים. וכולנו יודעים להבדיל בין "ערסים" ו"פרחות" לבין "משלנו", כי גם כשלערס יש כסף, הוא עדיין נשאר ערס, ולא יתקבל באמת לחברה טובה בדרך כלל.
יש למעשה עיר בשם אוקלנד בלא מעט מדינות (פלורידה, מיזורי, מרילנד ועוד) אבל האוקלנד הידועה והגדולה היא בקליפורניה. אבל המחשבה שזו עיר דרומית לא מאוד מפתיעה שכן הפרסום העיקרי של העיר נבע ממתחים בין גזעיים חמורים החל בשנות ה60, ושיעורי פשע מהגבוהים בארה"ב החל בשנות ה70. אבל כאמור, בעשור האחרון זה די השתנה.
מחקהדוגמאות על הארץ טובות, בחלקן מקבילות ובחלקן לא (אני צריך לחשוב על זה יותר). אבל עדיין התחושה שלי היא שברוב המקרים כאשר נעשית חלוקה מעמדית באץ היא יותר על השלוחן (אולי כי כישראלים הכל יותר על השלוחן), והחומר לא כל כך חמקמקה ושקופה כביכול כמו בארה"ב. הפסיכומטרי הוא אולי דוגמה טובה לחמקמקות הזו.
למה ספר התירס הגדול?
השבמחקבמשך עשרות העמודים הראשונים של הספר המחבר מראה שוב ושוב איך תירס ומוצריו נמצאים בכמויות ענק בכל אוכל שאנחנו אוכלים. כדי להדגים את זה ציינתי בפני משפחתי בכל מיני מקרים שבמה שהם אוכלים עכשיו יש תירס, ובמה שהם אוכלים עכשיו יש תירס. עד שזה יצא להם לגמרי מהאף, והספר זכה לכנויו.
מחקלמרות שזה ספר של white people הוא עדיין מאוד מומלץ...
אנחנו גרים בצידו השני של המפרץ, ולמרות שרשמית לא ביקרנו באוקלנד, דווקא קיבלתי את הרושם שמדובר בעיר לא סימפטית בכלל. מרבית האנשים מכאן ממליצים שלא לבקר שם (היא מספר 7 ברשימת הערים עם הכי הרבה רציחות ל100k). נחמד לשמוע שהשד לא כל כך נורא.
השבמחקזהלא שאוקלנד מתחרה באטרקטיביות שלה בסן פרנסיסקו, אבל באמת התדמית שלה הרבה יותר גרועה מהמציאות. רובן המכריע של הרציחות - כמו שאר הפשיעה - הן של גברים שחורים ע"י גברים שחורים בשכונות העניות של העיר (מזרח העיר ומערבה), ובשכונות האחרות זה הרבה פחות מורגש. בתור תושב ירושלים, אני יודע להיות רגיש לאבחנות בדבר התדמית של הבטחון בעיר לבין הטחון בפועל...
מחק