משחקי הרעב

התגעגעתם, תודו, ובכן, חזרתי ובגדול.

הפריימריז הרפובליקאים נגמרו דה פקטו, מיט רומני מנצח, זה כבר משעמם, אז די סיימנו עם זה. עם זאת, יש המון דברים אחרים מעניינים. אבל טרם התאוששתי מספיק מהנסיעה כדי להגיע אליהם. אז מילה קצרה על ההסטריה של השבוע, הלא הם "משחקי הרעב" (הספקתי לראות את הסרט במין הצגת אמצע היום בניו יורק - זה היה הסרט היחידי שזיהיתי את הכותרת שלו -  מה שחסך ממני את עשרות עדרי הבנות הצווחות שכנראה מלוות כל הקרנה בשעה נורמלית).

אורון שמיר קוטל את הסרט באופן מאוד דרמטי באתר "סריטה" (יש שם גם תיאור מקוצר של העלילה, אז אני לא אחזור עליה), והטענה העיקרית שלו היא שהסרט מניפוליטיבי בצורה הכי בזוייה: מצד אחד הוא מבקר את הזיוף והאכזריות של תרבות הריאליטי, אבל מצד שני הוא משתמש בדיוק באותם תרגילים כדי לרכוש את אמון הצופים באולם. למשל, בסרט מראים איך שההפקה מחליטה להכניס קצת רומנטיקה כדי להוסיף עניין, אבל בדיוק באותה נשימה הסרט בעצמו משתמש ברומנטיקה כדי להעיר קצת עניין.

אני מסכים שיש הקבלה בין התרגילים העלילתיים שנעשים על ידי הפקת המשחקים לבין אלו של הסרט עצמו אבל החויה שלי בהקשר הזה (אולי כי קראתי את הביקורת לפני שראיתי את הסרט) היא דווקא הפוכה: במידה מסויימת יש גדולה בהקבלה הזו. כי כצופה בסרט אתה יודע שהמשחק הזה הוא אכזריות וחוסר מוסריות לשמה, ואז בכל פעם שאתה מודע לכך שאתה נסחף לתוך עולם הסרט, פתאום משהו מתעורר בצד ומזהיר אותך: הי, נכנסת גם למשחק, אתה לא טוב יותר מתושביה הנהנתנים והאכזריים של הקפיטול. למשל: רוב המתמודדים האחרים לא ממש מפותחים לכדי דמויות, וחלקם מפותחים לכדי דמויות רעות למדי;; אז אתה רוצה שקטנס תהרוג אותם לעזאזל. אבל אז אתה חושב: רגע, זה מה שקורה לצופים של המשחקים בתוך הסרט, לא?

ובמובן הזה יש פה הרבה חתרנות לדעתי, באופן שיצאתי מהסרט - אחרי שנכנסתי אליו עם הרבה ציניות ונכונות לקטול את להיט המתבגרות התורן - דווקא מוטרד למדי. 

stay tuned, יש הרבה על מה לכתוב השבוע.