אחד ההבדלים שתמיד מרשימים אותי בין הדיון הציבורי בארה"ב לכאן הוא היחס לגירעון; בעוד שאצלנו כמעט אף פעם לא עולה השאלה "מאיפה יבוא הכסף", וישנה הנחה קבועה בקרב רוב הדוברים שמימון לחוקים מחוקים שונים יבוא מהsugar daddy ששמו "המדינה", בארה"ב הגרעון נוכח תמיד כטיעון בויכוח הפוליטי. כנגד כל חוק או תוכנית תמיד עולה השאלה "מאיפה יבוא הכסף", וישנו סנטימנט בסיסי נגד הרחבת הוצאות המימשל; big government נחשב לפחות מאז ימי רייגן למילת גנאי (באחת ההצהרות שהכי הכעיסו את השמאל נאלץ קלינטון - נשיא דמוקרטי - להכריז the era of big government is over"); הסנטימנט הזה אפילו מעוגן בכללי הסנאט, בפרט בכלל pay-go, שקובע כי אי אפשר להעביר חוק המגדיל את הוצאת הממשל ללא הגדרה מדוייקת מאיפה יגיע הכסף שיממן אותו.
ואכן, אין לוחמים חריפים יותר למען אחריות פיסקלית וצמצום הגרעון מהימין האמריקאי: הם נלחמו כאריות בחוקים הדמוקראטיים הבזבזניים: החל מחבילות התמריצים של אובמה, וכלה במאבק שהוכרע רק בשבועות האחרונים, להארכת תקופת זכאות לדמי אבטלה, לאור אחוזי האבטלה היציבים והגבוהים יחסית (10%; וכדאי לזכור שבארה"ב, כשאתה מובטל ממילא גם אין לך ביטוח ובריאות וסיכוי גבוה שגם הדיור שלך בסכנה כי רוב האמריקאים הם לא בעלי דירות; בנוסף כל חודש של אבטלה מצמצם את היכולת להשיג עבודה חדשה כי אין כתם שחור יותר בקורות חיים של אמריקאי מתקופת אבטלה).
אם כך, תשאלו, איך נוצר המצב שדווקא בימי קלינטון, נשיא דמוקרטי לעילא, נהנתה ארה"ב מעודף תקציבי ואילו בוש הביא אותה לגירעון הגבוה ביותר שחוותה עד אליו? (אובמה הגדיל את הגרעון מאז, אבל יש לו עוד לפחות שנתיים וחצי אם לא שש וחצי שנים עד סוף הקדנציה). זאת מכיוון שמה שסיפרתי בקטע הקודם הוא לא מדויק; הימין האמריקאי לוחם בעוז נגד בזבזנות כאשר היא עוזרת לעניים; לשם המטרות הקרובות לליבו - בפרט מלחמות וקיצוץ מיסים - אין לו שום בעיה להגדיל את הגרעון. כך, שתי המלחמות שיזם בוש ממומנות מזה עשר שנים בדרך קבע כהוצאות חוץ תקציביות - כך הן משוחררות מכללי pay go וגם לא מחושבות בתוך התקציב, כדי לתת תחושה שהגרעון קטן יותר ממה שהוא; וכך באותו הזמן בדיוק שהרפובליקאים נלחמו בכל כוחם בהארכת תקופת דמי האבטלה הם גם נלחמים באותה עוצמה לשם הארכת קיצוצי המסים של בוש. כאן צריך הסבר קטן: בשנים האחרונות הפך השימוש בפיליבסטר בסנאט לתכוף ביותר, ומכיוון שכך כמעט כל חקיקה משמעותית זקוקה לתמיכת רוב של ששים מתוך מאה הסנאטורים כדי לעבור. כאשר בוש רצה להעביר את קיצוצי המסים שלו ב2001 - מהלך רגרסיבי בצורה קיצונית שגם מגדיל באופן ניכר את הגרעון - לא היה לו את הרוב המיוחס הדרוש אלא רק רוב רגיל ולכן הוא השתמש בתרגיל פרוצדורלי ששמו reconciliation, ואחת מההשלכות של השימוש הזה הוא שקיצוצי המסים הוגבלו לתקופה של 10 שנים. לכן, היום, הרפובליקאים בלחץ - הם חייבים להשיג ששים סנטורים כדי להאריך את קיצוצי המס, ולאור העובדה שיש להם כיום 41 סנאטורים, זה יהיה די קשה.
(בהערת אגב, הרפובליקאים במאבק הזה הגיעו עד הקיצונות שבה אחד ממנהיגיהם, הסנטור ג'ון קיל מאריזונה, טען בריש גלי ש"אף פעם לא צריך לקזז קיצוץ במסים, רק גידול בהוצאות".).
כל זה טוב ויפה, והייתי יכול להמשיך ולהתגולל על הימין האמריקאי (זה כיף, הם נותנים כל כך הרבה חומר), אבל זה פחות מה שמעניין אותי. מה שיותר מעניין אותי הוא ההתעלמות המוחלטת מהעניים. בכל הדיון הזה יש ממש מעט אנשים ששואלים "איך אתם יכולים להלחם כנגד הארכת תקופת הזכאות לדמי אבטלה ובאותו זמן בדיוק להלחם בעד קיצוץ במסים שבעיקר יאפשר לעשירים ביותר לקנות עוד יאכטה?" נכון, זה טיעון פופוליסטי ומטופש ומעצבן, אבל יש בו משהו, וחוץ מזה, לא חסרים דוברים פופוליסטיים, מטופשים ומעצבנים בדיון הציבורי האמריקאי. והנה דוגמה יותר קיצונית: אחד ההשיגים הגדולים ביותר של רפורמת הבריאות של אובמה הוא שהיא מאפשרת לכ30 מיליון אמריקאים לקבל ביטוח רופאי, שקודם לא היה להם. זה הישג מדהים אבל אף אחד לא השתמש בו בויכוח המתיש על הרפורמה, שארך יותר משנה (לעמות זאת דיונים מדוקדקים על השפעת החוק על הגרעון היו למכביר). למה? כי האנשים יזכו לביטוח הם עניים, ועניים לא סופרים.
אז למה מתעלמים מהעניים בדיון הציבורי בארה"ב? אפשר לחשוב על הרבה תשובות - אתוס האינדיבדואליות האמריקאי, שגורם לתפיסה מעומעמת אבל קיימת המאשימה את העניים במצבם; תפיסת החלום האמריקאי והמוביליות החברתית הגדולה, הגורמת לרוב האנשים להעריך שהם או ילדיהם יהיו במצב טוב יותר בהמשך חייהם (ציטוט ידוע - אני לא זוכר של מי אז אין גאולה לעולם הפעם - הוא שבעוד באירופה ההבדל הוא בין אלה שיש להם לאלה שאין להם, באמריקה הוא בין אלה שיש להם לאלה שיהיה להם); חוסר האמון הבסיסי של האזרח האמריקאי בממשלתו וביכולתה לשנות את החברה, עוד מימי תומס ג'פרסון (ואם מתסכלים על הוריקן קתרינה - יש לחוסר האמון הזה על מה לסמוך) ובניגוד לכך החברה האזרחית החזקה המחליפה את הממשלה בתחום הצדקה (טענה ידועה היא שהאמריקאים הם העם הנדיב ביותר בעולם). אבל אני חושב שיש כאן עוד משהו: העניים פשוט לא משתתפים במשחק הפוליטי: הם לא מתנדבים לקמפיינים, בודאי שלא תורמים, והם גם פחות מצביעים. אם משווים בין אחוזי ההצבעה של כל קבוצות ההכנסה - בכולן אחוז ההצבעה פחות או יותר שווה, פרט לעניים, שאחוז ההצבעה שלהם נמוך יותר; אם הם היו מצביעים באותו שיעור כשאר קבוצות האוכלוסיה, היו הדמוקרטים זוכים ב3-5% יותר קולות, מה שהיה הופך את המצב הנוכחי של תיקו פחות או יותר בין הגושים הפוליטיים לרוב - לא ענק אבל די יציב - לדמוקראטים (הפרטים המלאים כאן).
אפשר לחשוב על כל מיני סיבות לשיעור ההצבעה הנמוך - העניים הם באופן בלתי פרופורציונלי בני מיעוטים שרבים סובלים מקשר לא חיובי במיוחד עם השלטונות ומעדיפים לא להיכנס למגע לא הכרחי עמם; הצבעה דורשת רישום מוקדם, כתובת קבועה, ועוד דברים שהם בעייתיים יותר לעניים, ועוד. אבל עדיין המסקנה היא אחת, ומסכם אותה ה(פסאודו) נשיא ברטלט באחד הציטוטים היותר טובים מ"הבית הלבן": "decisions are made by those who show up".
(לא מצאתי לינק, אבל כן מצאתי שכנראה שהציטוט המקורי הוא של וודי אלן. באסה, מרטין שין ואח"כ אליסון ג'אני מבצעים אותו יותר טוב).
ואכן, אין לוחמים חריפים יותר למען אחריות פיסקלית וצמצום הגרעון מהימין האמריקאי: הם נלחמו כאריות בחוקים הדמוקראטיים הבזבזניים: החל מחבילות התמריצים של אובמה, וכלה במאבק שהוכרע רק בשבועות האחרונים, להארכת תקופת זכאות לדמי אבטלה, לאור אחוזי האבטלה היציבים והגבוהים יחסית (10%; וכדאי לזכור שבארה"ב, כשאתה מובטל ממילא גם אין לך ביטוח ובריאות וסיכוי גבוה שגם הדיור שלך בסכנה כי רוב האמריקאים הם לא בעלי דירות; בנוסף כל חודש של אבטלה מצמצם את היכולת להשיג עבודה חדשה כי אין כתם שחור יותר בקורות חיים של אמריקאי מתקופת אבטלה).
אם כך, תשאלו, איך נוצר המצב שדווקא בימי קלינטון, נשיא דמוקרטי לעילא, נהנתה ארה"ב מעודף תקציבי ואילו בוש הביא אותה לגירעון הגבוה ביותר שחוותה עד אליו? (אובמה הגדיל את הגרעון מאז, אבל יש לו עוד לפחות שנתיים וחצי אם לא שש וחצי שנים עד סוף הקדנציה). זאת מכיוון שמה שסיפרתי בקטע הקודם הוא לא מדויק; הימין האמריקאי לוחם בעוז נגד בזבזנות כאשר היא עוזרת לעניים; לשם המטרות הקרובות לליבו - בפרט מלחמות וקיצוץ מיסים - אין לו שום בעיה להגדיל את הגרעון. כך, שתי המלחמות שיזם בוש ממומנות מזה עשר שנים בדרך קבע כהוצאות חוץ תקציביות - כך הן משוחררות מכללי pay go וגם לא מחושבות בתוך התקציב, כדי לתת תחושה שהגרעון קטן יותר ממה שהוא; וכך באותו הזמן בדיוק שהרפובליקאים נלחמו בכל כוחם בהארכת תקופת דמי האבטלה הם גם נלחמים באותה עוצמה לשם הארכת קיצוצי המסים של בוש. כאן צריך הסבר קטן: בשנים האחרונות הפך השימוש בפיליבסטר בסנאט לתכוף ביותר, ומכיוון שכך כמעט כל חקיקה משמעותית זקוקה לתמיכת רוב של ששים מתוך מאה הסנאטורים כדי לעבור. כאשר בוש רצה להעביר את קיצוצי המסים שלו ב2001 - מהלך רגרסיבי בצורה קיצונית שגם מגדיל באופן ניכר את הגרעון - לא היה לו את הרוב המיוחס הדרוש אלא רק רוב רגיל ולכן הוא השתמש בתרגיל פרוצדורלי ששמו reconciliation, ואחת מההשלכות של השימוש הזה הוא שקיצוצי המסים הוגבלו לתקופה של 10 שנים. לכן, היום, הרפובליקאים בלחץ - הם חייבים להשיג ששים סנטורים כדי להאריך את קיצוצי המס, ולאור העובדה שיש להם כיום 41 סנאטורים, זה יהיה די קשה.
(בהערת אגב, הרפובליקאים במאבק הזה הגיעו עד הקיצונות שבה אחד ממנהיגיהם, הסנטור ג'ון קיל מאריזונה, טען בריש גלי ש"אף פעם לא צריך לקזז קיצוץ במסים, רק גידול בהוצאות".).
כל זה טוב ויפה, והייתי יכול להמשיך ולהתגולל על הימין האמריקאי (זה כיף, הם נותנים כל כך הרבה חומר), אבל זה פחות מה שמעניין אותי. מה שיותר מעניין אותי הוא ההתעלמות המוחלטת מהעניים. בכל הדיון הזה יש ממש מעט אנשים ששואלים "איך אתם יכולים להלחם כנגד הארכת תקופת הזכאות לדמי אבטלה ובאותו זמן בדיוק להלחם בעד קיצוץ במסים שבעיקר יאפשר לעשירים ביותר לקנות עוד יאכטה?" נכון, זה טיעון פופוליסטי ומטופש ומעצבן, אבל יש בו משהו, וחוץ מזה, לא חסרים דוברים פופוליסטיים, מטופשים ומעצבנים בדיון הציבורי האמריקאי. והנה דוגמה יותר קיצונית: אחד ההשיגים הגדולים ביותר של רפורמת הבריאות של אובמה הוא שהיא מאפשרת לכ30 מיליון אמריקאים לקבל ביטוח רופאי, שקודם לא היה להם. זה הישג מדהים אבל אף אחד לא השתמש בו בויכוח המתיש על הרפורמה, שארך יותר משנה (לעמות זאת דיונים מדוקדקים על השפעת החוק על הגרעון היו למכביר). למה? כי האנשים יזכו לביטוח הם עניים, ועניים לא סופרים.
אז למה מתעלמים מהעניים בדיון הציבורי בארה"ב? אפשר לחשוב על הרבה תשובות - אתוס האינדיבדואליות האמריקאי, שגורם לתפיסה מעומעמת אבל קיימת המאשימה את העניים במצבם; תפיסת החלום האמריקאי והמוביליות החברתית הגדולה, הגורמת לרוב האנשים להעריך שהם או ילדיהם יהיו במצב טוב יותר בהמשך חייהם (ציטוט ידוע - אני לא זוכר של מי אז אין גאולה לעולם הפעם - הוא שבעוד באירופה ההבדל הוא בין אלה שיש להם לאלה שאין להם, באמריקה הוא בין אלה שיש להם לאלה שיהיה להם); חוסר האמון הבסיסי של האזרח האמריקאי בממשלתו וביכולתה לשנות את החברה, עוד מימי תומס ג'פרסון (ואם מתסכלים על הוריקן קתרינה - יש לחוסר האמון הזה על מה לסמוך) ובניגוד לכך החברה האזרחית החזקה המחליפה את הממשלה בתחום הצדקה (טענה ידועה היא שהאמריקאים הם העם הנדיב ביותר בעולם). אבל אני חושב שיש כאן עוד משהו: העניים פשוט לא משתתפים במשחק הפוליטי: הם לא מתנדבים לקמפיינים, בודאי שלא תורמים, והם גם פחות מצביעים. אם משווים בין אחוזי ההצבעה של כל קבוצות ההכנסה - בכולן אחוז ההצבעה פחות או יותר שווה, פרט לעניים, שאחוז ההצבעה שלהם נמוך יותר; אם הם היו מצביעים באותו שיעור כשאר קבוצות האוכלוסיה, היו הדמוקרטים זוכים ב3-5% יותר קולות, מה שהיה הופך את המצב הנוכחי של תיקו פחות או יותר בין הגושים הפוליטיים לרוב - לא ענק אבל די יציב - לדמוקראטים (הפרטים המלאים כאן).
אפשר לחשוב על כל מיני סיבות לשיעור ההצבעה הנמוך - העניים הם באופן בלתי פרופורציונלי בני מיעוטים שרבים סובלים מקשר לא חיובי במיוחד עם השלטונות ומעדיפים לא להיכנס למגע לא הכרחי עמם; הצבעה דורשת רישום מוקדם, כתובת קבועה, ועוד דברים שהם בעייתיים יותר לעניים, ועוד. אבל עדיין המסקנה היא אחת, ומסכם אותה ה(פסאודו) נשיא ברטלט באחד הציטוטים היותר טובים מ"הבית הלבן": "decisions are made by those who show up".
(לא מצאתי לינק, אבל כן מצאתי שכנראה שהציטוט המקורי הוא של וודי אלן. באסה, מרטין שין ואח"כ אליסון ג'אני מבצעים אותו יותר טוב).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה