אסטרטגיית יציאה

אז אחרי "לשטח את העקומה" כולם התחילו לדון ב"אסטרטגית היציאה", שזה נחמד אבל אין לזה שום סכוי. וכדי להסביר למה לא רציתי לפתוח שרשור ענק אז ניערתי את האבק מהבלוג, והנה זה בא:
במהלך הקריירה שלי עבדתי עד לפני כשלוש שנים בבברייטסורס, חברה שמתכננת, בונה ומפעילה תחנות כח סולאריות בטכנולוגיה של מגדל שמש. העין של סאורון באשלים - זה אנחנו. בבסיס הטכנולוגיה יש שדה של עשרות אלפי מראות, שמכוונות את אור השמש לדוד בראש מגדל, שם נוצר קיטור שמפעיל טורבינה. בדור הנוכחי מחומם מלח מותך שמאפשר לאגור את האנרגיה לשעות הלילה.
אחד החסרונות של הטכנולוגיה הזו היא שהיא מאוד מורכבת. היא מורכבת ממספר חלקים - מכניקה (בנית ההליוסטטים), אלקטרוניקה (שליטה על ההליוסטטים) הרבה מאוד תכנה (מערכת הבקרה, מצלמות תרמיות ועוד), הנדסת תהליך, תכנון הדוד, ועוד ועוד. להביא שדה סולרי כזה לפעילות כך שייצר את 100% מהחשמל שתוכנן שייצר זה פרוייקט מאוד מורכב, ובכך הוא מזכיר את אסטרטגיות היציאה למיניהן (ואגיע לכך בהמשך). היו לברייטסורס כמה וכמה מתחרות, אבל הלכה למעשה בעצם החברה היחידה שהצליחה לבנות ולהפעיל שדה כזה כמו שצריך היא ברייטסורס. ואני חושב שיש לכך שתי סיבות משמעותיות:
הראשונה היא נסיון. בתכנון והפעלה של מערכות מורכבות כאלה אין תחליף לנסיון. מודל, טוב ככל שיהיה, לא תופס את כל המציאות ורק נסיון מפנה אותך לאיזורים שעלולים להיות בעייתיים (ספציפית, כל הההנהלה של ברייטסורס היו בוגרי לוז, חלוצת הטכנולוגיה הסולארית תרמית).
והשניה היא מטה וניהול ביניים. לבעיה מורכבת יש הרבה חזיתות. מנהל צריך להיות מסוגל להפקיד כל אחת בידי מנהל ביניים חזק, ולאפשר לעצמו להתמקד כל פעם בנקודה הכי בוערת, בידיעה ששאר החזיתות גם מטופלות. צריך אמון ושיתוף פעולה בין המנהלים, כך שכל אחד יבצע את חלקו בצורה הטובה ביותר והתגובה תהיה מתואמת.

ומה קורה בקורונה?
יש 5 מדינות שהצליחו להתומדד בצורה סבירה עם הנגיף: סין, דר' קוריאה, טאיוון, סינגפור וניו זילנד. ניו זילנד הצליחה למנוע בכלל התפרצות אז היא לא רלוונטית לנו. סין התמודדה עם הקורונה כמו עם מהפכת התרבות: המשטר הכריז על "מלחמה עממית", נקט באמצעים מאוד אלימים בעצמו ועודד את האזרחים לנקוט את אלימות זה כנגד זה. את זה אנחנו לא רוצים. דרום קוריאה, טאיוון וסינגפור נקטו כולן בשיטה אחת: איתור מהיר של הנדבקים, בידודם (לרוב מחוץ לבית) ועצירת שרשראות ההדבקה. אגב, זה לא מפתיע שהן הצליחו בגלל שהיה להם נסיון מהסארס. עד כאן אני לא מחדש לכם כלום, בודאי קראתם ושמעתם על זה. לכן מחרפן אותי שכל הדיבורים על אסטרטגית היציאה מנסים להתחכם עם מודלים כאלה ואחרים ולהמציא את הגלגל  ולא פשוט אומרים: בואו נעתיק את דרום קוריאה. (למשל, הבוס הנוכחי שלי פרופ' שעשוע. אבל גם הדו"ח של המל"לח מתיחס מאוד ברפרוף לנסיון בעולם, ובכלל לא מתיחס לשאלת הבידוד; הדו"ח היחידי שראיתי שמתיחס לזה הוא של צוות האפידמיולוגים המייעץ למשרד הבריאות)
ולמה לא אומרים את זה? כי להעתיק את דרום קוריאה זו בעיה מאוד מורכבת: צריך להאיץ את הבדיקות, מה שדורש רכש, והשמשת מעבדות, ואולי פיתוח בדיקות חדשות; צריך לבנות מתחמים לבידוד מחוץ לבית, מה שדורש התקשרויות חוזיות עם מלונות, ולוגיסטיקה של אוכל וציוד למבודדים; צריך למזער כמה שיותר התנגדויות לצאת לבידוד מה שואמר שצריך תנאים סבירים במתחמי הבידוד וצריך להתמודד עם אבטחת הפרנסה של המובדדים וטיפול בילדיהם; צריך לאפשר מבנה משפטי לבודד גם את מי שלא מוכן לצאת מביתו; צריך את כל זה לתקשר בצורה טובה לכלל האוכלוסיות בארץ; צריך לבודד כראוי את הנכנסים מנתב"ג; וזה רק from the top of my head. אין כמעט משרד ממשלתי שלא צריך להשתתף במאמץ הזה.
ואם חוזרים לקריטריון ההכרחי לביצוע משימות מורכבות כאלה - מטה חזק, עם אמון הדדי ושיתוף פעולה - הרי שאחת ממורשות נתניהו המרכזיות וההרסניות היא בדיוק הרס האפשרות הזו. לשכת ראש הממשלה היא בדיחה, שמובלת על ידי טופז לוק ויונתן אוריך; מנכ"לי משרד רוה"מ מתחלפים כל הזמן כי אי אפשר לעבוד עם נתניהו ואישתו, וכיום יש שם אלמוני חסר נסיון לחלוטין; השרים - כנ"ל, כי נתניהו דאג למזער כל מי שיכול חס וחלילה להצליח, ולכן נשארנו עם מירי רגב וגלעד ארדן; וגם השרים הקיימים עסוקים יותר בקרבות קרדיט ובחילופי האשמות (ואל תגידו לי שזה תמיד ככה בפוליטיקה. גם פרס האויב הגדול של רבין לא יצא נגדו במהלך מבצע דין וחשבון למשל).
ולכן - ועוד לפני שהתחלנו לדבר על חוסר היכולת הקרדינלי של נתניהו להודות בטעות, הנרקיסיזם שלו או פרשת הסדר שלו ושל ריבלין - לדעתי אין שום סכוי לאסטרטגית יציאה מוסדרת. הסיפור הזה גדול על נתניהו בשבע רמות.

אפרטהייד

היה לי שרשור מפלצת לכתוב על הערותיו של הרב רפי בנושא אפרטהייד וכבר החלטתי לוותר, jet lag and all, אבל אבא שלי עודד אותי בכל זאת לכתוב אז here goes.

לא מעט בטוויטרספירה הסבו את תשומת הלב לכך שבעוד שהערותיו של הרברפי על טיפולי המרה ללהט"בים עוררו סערה, חזונו בדבר משטר האפרטהייד של ישראל ביו"ש עבר בשקט ולא עורר כמעט תגובות. האמת היא שזה לא מפתיע אותי כלל, וזאת ממספר סיבות:

א. ביו"ש כבר כיום מתנהל אפרטהייד, והוא לא מתכוון ללכת לשום מקום. אפרטהייד כזה מתקיים גם באופן חוקי ורשמי במזרח ירושלים (שטח בריבונות ישראלית שתושביו הפלסטנים הם, בשל לאומיותם, תושבי קבע חסרי זכויות פוליטיות ולא אזרחים). כך שנכון שחזונו של הרברפי מדבר על לגיטימציה חוקית וקיבוע למצב שהוא לכאורה זמני אבל כאשר הכיבוש של הגדה בן 52 (כמעט 3/4 מאורך חיי מדינת ישראל), וממשלת ישראל בעשור האחרון לפחות עושה כל שביכולתה להמשיך ולקבע אותו, טענת הזמניות קצת מצחיקה. אז הצעתו של הרברפי היא בסך הכל לקרוא לילד בשמו.

ב. זו גם לא הפעם הראשונה. סמוטריץ' ומיקי זוהר העלו הצעות דומות במפורש, וזו גם המסקנה המתבקשת מ"תכנית ההפרדות" של בנט.

ג. חלקים ניכרים מהחברה הישראלית שלמים עם ההצעה הזו וזה לא כי זו חברה לא מוסרית בצורה חריגה. ראשית, רובן המכריע של עוולות הכיבוש נסתר מהישראלים. הסכמי אוסלו עשו outsource לניהול חיי היום של חלק ניכר מהפלסטינים לרש"פ, וחילי מילואים לא משרתים בשטחים מזה עשורים. כתוצאה מכך רוב מכריע של הישראלים מעולם לא נפגש עם פלסטינים רגילים ובודאי שלא משתתף בדכויים (כפי שהשתתף בשנות ה80, מה שהביא למיאוס בכיבוש ולהסכמי אוסלו) ומי שכן נפגש הוא חיילים בסדיר, עם עומק השיפוט המוסרי של בני 18-21. עוצמת ההתנגדות לשוברים שתיקה מעידה על עומק הצורך הנפשי הישראלי להדחיק את מה שקורה ביו"ש.

מעבר לכך, הכיבוש מעניק לחברה הישראלית יתרונות ממשיים (החל מבטחון יחסי וכלה ביתרונות כלכליים לא זניחים) ומעטות החברות בהסטוריה שויתרו על יתרונות כאלה משיקולים מוסריים גרידא (אני יכול לחושב רק אולי על ביטול העבדות באימפריה הבריטית ב1834 ויציאת הצפון האמריקאי למלחמת האזרחים ב1861, וזו גם פרשנות מוטלת בספק). גם ישראל ביצעה את שתי הנסיגות המשמעותיות שלה מהשטחים - אוסלו וההתנתקות - בעקבות גלי אלימות - האניתפאדה הראשונה והשניה.

ובכל זאת, הבעיה כאן היא לא רק בתנאי היסוד אלא גם בויכוח שמנהל השמאל הישראלי. דנה וייס מסיימת את הדיון בנושא המשטר הרצוי ביהודה ושומרון בכל שהיא אומרת "זה נקרא אפרטהייד", והרברפי מתפתל קצת ומנסה לקרוא לזה בשם אחר אבל די ברור שהמבט שלו אומר "נכון, אז מה?". הבעיה היא שמבחינת דנה וייס ברגע שהיא אמרה "אפרטהייד" היא הוכיחה את מה שהיה להוכיח ומבחינת חלק לא קטן מהציבור הישראלי ממש לא. אריה פרידסון כתב בשרשור הזה על הבעייתיות שבקלישאות פוליטיות שהופכות את הדיון לעקר וחסר משמעות. אני לא בטוח שאני מסכים איתו שזה היה רלוונטי בשרשור שאליו התייחס, אבל כאן זה לגמרי רלוונטי: עבור, לדעתי, חלק נכבד מהציבור הישראלי כשאומרים "אפרטהייד" זה סתם כאילו מקללים אותם. אין בכך שום דבר מלמד או מעורר מחשבה, שלא לומר משכנע. השמאל הישראלי חייב לחזור לדיון על מוסכמות היסוד ועל למה אפרטהייד בכלל רע.

אני הייתי מצפה להמשך ראיון מסוג כזה:

הרברפי: אבל זכות הצבעה בסוגיות הפוליטיות? זה לא

וייס: למה בעצם? למה לך מגיעה זכות הצבעה לממשלה שמחליטה על חייך?

הרברפי: כי זו מדינה יהודית

וייס: כלומר אתה סבור שיהודים נעלים על ערבים ולכן מגיעות להם זכויות פוליטיות ולערבים לא?

הרברפי: לא נעלים, אבל זו המדינה שלנו.

וייס: אבל יש 1.5 מליון פלסטינים ללא זכויות פוליטיות שגרים תחת שלטוננו, אתה מציע לגרש אותם?

וכו' וכו'

לחילופין:

הרברפי: אבל זכות הצבעה בסוגיות הפוליטיות? זה לא

וייס: למה בעצם? למה לך מגיעה זכות הצבעה לממשלה שמחליטה על חייך?

הרברפי: רובם המכריע של הפלסטינים חיים בשטחי A, והם שולטים על עצמם

וייס: אז אתה מציע להקים מדינה פלסטינית בשטחי הרשות

הרברפי: מה פתאום

וייס: אם שטחי A אינם מדינה חזרנו לנקודת ההתחלה, אנחנו שולטים בפלטסינים.

וכו'.

הבעיה העיקרית בעיני עם זעקות ה"אפרטהייד" הן שמבלי שדנים ב*למה* אפרטהייד כה לא מוסרי - מכיוון שהוא מערכת משטר שמניחה שגזע אחד עליון על האחר, ובעצם מפקפקת באנושיות של הגזע השחור, הנחות יסוד שתקפות גם ביחס למשטר הישראלי ביו"ש - זה סתם הופך לבטוי חסר משמעות שבסוף מאבד מהכח הרטורי שלו (כמו שקרה ל"פשיסט" למשל).

ואנקדוטה לתזכורת לסיום למה מראש מהרברפי לא היתה לי שום ציפיה.

אנדקוטה: לפני כך וכך שנים היינו בחתונה של חברה טובה של הגורמים המוסמכים. החתן למד בזמנו במכינת עצמונה והעריץ את הרברפי, ולכן ביקש ממנו לחתן. החופה התחילה כמובן באיחור, כי הרברפי איחר, אבל זה כמובן לא מנע ממנו לשאת נאום ארוך לפני החופה. ובנאום הוא הזכיר וסיפר על החתן ותכונותיו ומשפחתו. ועל הכלה? אף מילה. אז זה הבנאדם

תזכורת: ואחרי הכל צריך תמיד להזכיר, כמו קאטו הזקן: כשמדברים על דיון מוסרי עם בני הציונות הדתית צריך לזכור שכציבור, זה ציבור שעדיין שם בראשו את הרב דרוקמן, המגן הסדרתי על עברייני מין שעוד בשנות ה90 *החזיר את הרב קופולוביץ' לנהל את ישיבת נתיב מאיר למרות שידע שיש עליו תלונות לעברות מין*. מדובר במגזר, שכמגזר - ואני לא אומר זאת בקלות - לא אכפת לו מפגיעות מיניות בילדיו שלו. אז שיהיה אכפת לו מאישזהו שיקול מוסרי אחר?

הערה מנהלית חשובה

בחירות 2020 בפתח (אני יודע, קשה להאמין, אבל אנחנו כבר שם), וחמשת קוראי בטח כססו ציפורניים בהמתנה - מתי אחזור לכתוב?
אז החדשות הרעות הן שאני לא חוזר לכתוב בבלוג כרגע. החדשות הטובות הן שזה מכיוון שהחלטתי לעבור טכנולוגיה ולפרסם את הגיגי בפודקאסט ביחד עם חברי אבי לב. הקשיבו כאן: https://soundcloud.com/user-814665301 או חפשו "אמריקה 2020" באיטיונז או בספוטיפיי. להתראות!

היצע וביקוש

שנויי האלוגריתם האחרונים בפייסבוק הביאו לכך שסופית הפייסבוק שלי הפך לנורא משעמם, ולכן עברתי סופית לטוויטר. דא עקא, שכאשר אני רוצה לכתוב משהו ארוך, טוויטר הוא, במהותו, לא פלטרפומה מתאימה. אז שבתי לכאן. והפעם, לאחר שבשבת קיימתי את תחביבי הקבוע - לפתוח את מוצ"ש של "מקור ראשון" בטורו של חיים נבון ולהתעצבן - הנה סיבה לחזור לבלוג, כי אני חושב שנבון עושה בטור כשל שאני רואה לא מעט בטיעונים בצד הימני של הדיון הכלכלי.
אתם מוזמנים לקרוא את כל הטור, אבל אם אסכם אותו בקצרה:
א. המחירים ש"גזלנים" גובים עבור מוצריהם באיזורים נידחים (למשל בסוף מסלול הזויתן) אינם מופקעים, מכיוון שהם מייצגים את שיווי המשקל בין היצע וביקוש.  וכך גם באופן כללי, אין דבר כזה "מחירים מופקעים", מכיוון שהם מייצגים היצע וביקוש. זה נכון גם לחניות בבתי חולים או במחירי הדיור.
ב. ספציפית לגבי "גזלנים", המחיר הגבוה גם מגלם את התשומות הנוספות הנגזרות מכך שהוא מוכר במקום נידח
ג. ואם המחירים היו אכן גבוהים מדי, הם היו יורדים בעקבות תחרות.
ד. במקרים כמו מחירי הדיור או חניות בבתי חולים, הורדה מלאכותית של המחיר תביא לתוצאות משניות לא רצויות - בפרט, להורדת המוטיבציה לטיפול בחוסר ההיצע, שהוא הבעיה הבסיסית.
העניין העיקרי כמובן הוא הטיעון הראשון, שהוא רווח למדי בטיעונים מצד ימין של המפה הפוליטית. אלא שהוא דוגמא די מובהקת לבעית הרצוי-מצוי של יום. נכון שהמחיר של מוצר מסויים הוא כזה מכיוון שזו נקודת המפגש בין ההיצע לביקוש (בהנחה של המודל הכלכלי הפשטני ביותר, כמובן שזה הרבה יותר מסובך). זה תיאור של *המצב הקיים*. אך האם *ראוי* שיהיה כך? הרי כל מהותו של המוסר הוא הטלת חוקים שונים על ההתנהגות האנושית, ולשנות אותה מכפי שהיתה לולא אותם חוקים. חלק מהאנשים במצוקה כלכלית יגנבו. האם זה אומר שאין איסור על גניבה? להיפך, כל חוק מוסרי בא בדיוק כדי לאסור התנהגות קיימת "במצב הטבעי". נבון עצמו, כמאמציו להצדיק את המוסרנות המינית שהוא מוצא ביהדות, מצדיק איסורים רבים על התנהגות מינית טבעית - אוננות, קיום יחסי מין בשבועיים מתוך החודש, ועוד.

האמת, שאפילו נבון מרגיש שהטיעון על היצע וביקוש לא ממש מספיק, ולכן הוא עובר לטיעון ב' (וגם ביחס למשכירי דירות, מחליק את הטענה, שלא ראיתי לה שום ביסוס, שרוב המשכירים הם פנסיונרים שזו הכנסתם היחידה). כאן יש טיעון משתמע אחר: שמחיר "הוגן" הוא כזה שתלוי בתשומות שהושקעו במוצר. מכיוון שטילון בסיום נחל הזויתן (או בסיום ניווט בקורס קצינים) הוא מוצר אחר מטילון במכולת - מושקע בו הבלאי של הרכב של הגזלן, הסיכון שלקח ועוד - הוגן שהוא ימכר ב15 ש"ח במקום ב5 ש"ח. ומכיוון שבתחום הגלידות בסוף מסלולי טיולים התחרות די חופשית, סעיף ג' אכן מוודא שכנראה שהמחיר קרוב יחסית לתשומות. אלא שכאן בדיוק ההבדל בין הגזלן לבין הדוגמאות האחרות: סעיף ג' לא תקף לדוגמאות האחרות: משכירי הדירות, והחניות בבתי החולים, נהנים ממחיר גבוה לא מכיוון שהושקעו תשומות גדולות יותר, אלא מכיוון שיש הגבלה מלאכותית או טבעית להיצע של המוצר. רוב גדול של הישראלים מעוניינים לגור בתל אביב (הסמולנית, ולא נניח בבית אל ב', אבל זה כבר לפוסט אחר); מקומות החניה שליד בתי החולים נהנים מכך שהם ליד בית החולים. אפשר לפנטז שאלו בעיות שניתן לפתור בבנית עוד חניות ועוד דירות אבל האמת שרובנו יכולים לחשוב מעבר לערך במילון יסוד למונחי הכלכלה ולהבין שכנראה שאלה מוסצרים שישארו במחסור: גם אם נגביה את כל הבניינים במרכז ת"א פי שניים ושלוש, ונגדיל את היצע החניה בבתי החולים, עדיין המחירים יהיו די גבוהים. 

האינטואיציה המוסרית שלנו היא שיש מושג כזה של "הפקעת מחירים", שיש מחירים שהם גבוהים מדי. יתכן, שהדרך הטובה ביותר להגיע לכך היא באמצעות תחרות, אלא שכולנו יודעים שזה הרבה פעמים לא מספיק. יתכן שאמצעים רגולטרוים הם לא פתרון טוב, או שיהיו להם תוצאות משניות לא רצויות. זו עדיין לא סיבה להסיק שהמטרה לא ראויה; צריך לחפש את אמצעים שיגיעו למטרה הזו במינימום נזק. הקפיצה מתיאור הסיבה לכך שמחיר הוא ברמה שהוא להצדקה המוסרית שראוי שהוא יהיה כך היא כשל, והיא כנראה נובעת מכך שלנבון באמת לא ממש מפריעים המחירים. מה חבל שלא כך לכולנו. 

יום השואה 2018

יש שיר אלגנטי מאוד של צור ארליך שרבים אוהבים לצטט אותו בתקופת ימי הזכרון:

שני ימי זכרון סמוכים כל שנה
לטובת החישוב הכללי
כמה עולה לנו עם מדינה
וכמה עולה לנו בלי 

אוהבים לצטט אותו גם כי הוא כתוב יפה מאוד וגם כי הוא מבטא את האחד הנראטיבים הרווחים ביותר בישראל סביב השואה, והוא שמדינה היתה מונעת את השואה. אם היתה לנו מדינה, השואה לא היתה מרחשת, בודאי לא במימדים שהתרחשה. אבל בעצם זה נרטיב די אוילי.
תמיד משחק בהסטוריה אלטרנטיבית הוא בעייתי, אבל נניח שהיו מקימים את מדינת ישראל ב1920, והיא היתה מצליחה להתגבר על היישוב הערבי ולהתייצב עד שנות השלושים, כך שבשנות השלושים היא היתה קולטת מליוני יהודים מאירופה. הנאצים כידוע הציבו את השמדת היהודים גבוה מאוד בסדר העדיפויות שלהם, גם כשהיא פגעה במאמץ המלחמתי בצורה משמעותית. אתם באמת חושבים שאם הם היו חושבים שהשמדת היהודים חשובה מספיק הם לא היו משטחים את מדינת ישראל הצעירה בהפצצות עד שהיתה מושמדת? עד 1942 הנאצים הכריעו את צרפת, פולין וכל מדינות מרכז ומערב אירופה, וכמעט והכריעה את בריטניה ובריה"מ, האימפריות האדירות ביותר בעולם באותה התקופה (פרט לארה"ב). למדינת ישראל הצעירה והקטנה היה סכוי נגדם? אם כבר, המדינה היהודית היתה מקלה עליהם את המלאכה מכיוון שהיא רכזה את כל היהודים עבורם בגטו אחד גדול.
כפי שכבר הצביע ישעיהו ליבוביץ', מדינת ישראל כמקלט בטוח ליהודים לא ממש תופסת. יש הרבה יתרונות ליהודים במידנת ישראל: השתייכות לחברת הרוב, המנעות מאנטישמיות "פעוטה" - כמו קללות או אף אלימות פה ושם - כפי שמתרחשת במדינות שונות, ותחושת סוכנות, העובדה שגם אם אתה מאויים כיהודי יהיה מי שיגיב וינסה להגן עליך, בדמות צה"ל. אבל, כמובן, שיבתם של היהודים להסטוריה באה תוך קונפליקט עם תושביה הערביים של א"י והעולם הערבי והמוסלמי ככלל ולכן גם כיום כנראה שבהערכת סיכונים ריאלית מדינת ישראל היא מקום מסוכן יותר ליהודי לחיות בו מאשר רוב מדינות העולם.
אם יש צעד הסטורי שבאמת כנראה היה מציל יהודים רבים זה לא הקמת מדינה יהודית לפני השואה אלא ביטול חוק ג׳ונסון ריד מ1924, שסגר כמעט הרמטית את ארה"ב להגירה ממזרח ודרום אירופה. אם הגירה המונית לארה"ב היתה מתאפשרת בשנות ה30 כפי שהתאפשרה בתחילת המאה ה20, מליונים רבים של יהודים היו יכולים להגר למדינה שבאמת היתה בטוחה עבורם במהלך המלחמה. כך שאם כבר רוצים ללמוד לקח הסטורי מהשואה, הוא שצריך להקל את חוקי ההגירה לארה"ב.
כמובן, זה לא הלקח שאני חושב שצריך ללמוד מהשואה. פשוט כי אין מה ללמוד שום לקח מהשואה. השנה הויכוח המלאה על לקח אוניברלי מול פרטיקולרי בא בעקבות חוברת של חיל חינוך שהחרד"לים מתרעמים עליה; לפני שנתיים זה היה בעקבות נאומו של יאיר גולן וכתבתי על זה אז. אז לא אחזור באריכות, אבל בקצרה: השואה היא אירוע הסטורי. אפשר (ואולי גם צריך) לזכור אותו כחלק מתהליך האבל הלאומי, ואפשר (ואולי גם צריך) ללמוד אותו באירוע הסטורי, שהשפיע ועיצב על העולם שאנחנו מכירים היום: הוא הביא בין השאר להקמת מדינת ישראל כמו גם להפיכת תפיסת זכויות האדם לבסיס המוסר המודרני כמו שמוכר לנו היום, ולשני התהליכים הללו היו הצלחות וגם כשלונות. אבל אין מאירוע הסטורי לקח מוסרי.
יש משהו מטעה בנאצים מכיוון שהם גם עשו מעשים מחרידים מוסרית וגם נכשלו לבסוף, ולכן קל לנו לחשוב על הלקח ההסטורי שיש ללמוד מהם, כי הכשלון ההסטורי הביא גם להוקעה מוסרית (ובמשתמע, אנחנו גם חושבים שהגורל ההסטורי "הגיע להם" בשל העוול המוסרי שביצעו). אבל מאו צה דונג ביצע מעשי זוועה גרועים כמו הנאצים או אף יותר, ואיש לא שואל מה הלקח של משטר מאו צה דונג, כי המשטר הקומוניסטי בסין עוד עימנו. הדרום האמריקאי ביסס משטר עבדות משך מאות שנים וגם כיום איש לא שואל מה הלקח ההסטורי שיש ללמוד מכך, מכיוון שלמרות שהדרום הפסיד במלחמת האזרחים הצפון החליט לקבל את הנאראטיב הדרומי כחלק מהנאראטיב הלאומי ולכן הוא מעולם לא הוקע. דיון מוסרי צריך לעשות על ערכים מוסריים - למדינת ישראל יש צידוק לקיומה בשל זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, ללא קשר לשואה, וזכויות אדם צריך לכבד מכיוון שהן בסיס להתיחסות לאדם כאדם, לא כי הנאצים היו נוראיים.
מה שכן, יש נקודה שאני כן מסכים בה עם חיל החינוך: אין משהו מהותי שמונע מפרסטון הבריטי, אשלי האמריקאית או דניאל היהודי להיפך לנאצי כמו שטרודה נהפכה. ההסטוריה של גרמניה, המוסדות שבנתה (או העדרם), והתנאים הפוליטיים. הכלכליים והחברתיים של שנות ה20 וה30 הביאו לכך שהפכה לנאצית, ובמובן הזה כמובן ששום חברה לא עוברת תהליך דומה. אבל זה לא נובע מאיזו מהות אינהרנטית של פרסטון, אשלי, דניאל וטרודה, אלא בדיוק מהמוסדות וההסטוריה של החברה שלהם, והמוסדות הללו יכולים להשתנות, וחו"ו לאורף הזמן לאפשר נאציזם; כמו כן, חברות אחרות יכולות להגיע לתהומות מוסריים בגוונים אחרים, כפי שמוכיחה כאמור סין של מאו צה דונג או אטלנטה של "חלף עם הרוח".
וחשוב מאלה: אני מאוד מתקשה עם ספרים על השואה, אבל את "דו"ח על הבנאליות של הרוע" של חנה ארנדט לא יכולתי להוריד מהיד. אני יודע שיש הרבה בעייתיות בטיעון ההסטורי של ארנדט - בעיקר כלפי היודנראטים - אבל בבסיסו יש טענה שאותי מאוד משכנעת, והיא שפעולת ההשמדה של הנאצים היתה תלויה גם בשיתוף פעולה של הרבה גורמים במדינות הכבושות, וככל שהיתה התנגדות משמעותית יותר - בין אם בין מדינות שונות או בזמנים שונים באותה מדינה - ההשמדה הואטה או אפילו נעצרה. ולכן העובדה שבאמת ההשמדה הצליחה להתבצע היא כי רוב מכריע של האנשים היו מספיק אדישים לה מכדי להתנגד בצורה אפקטיבית. זה לא אומר משהו בהכרח על האירופאים של שנות ה40, זה בעיקר אומר על כל אדם: צריך הרבה אומץ וכח להיות דיסידנט, ולכן רוב מכריע של האנשים משתפים פעולה ברמה כזו או אחרת. גם אני, כנראה, אם הייתי צרפתי או פולני או אפילו גרמני שנקלע למקום הזה ולתקופה הזו, הייתי בין הממוצעים ולא בין הדיסידנטים. צריך יוהרה להיות בטוח שאתה, הקורא הספציפי, היית מתנהג אחרת.