יש לי שני פוסטים מסיביים לכתוב, אחד על ישראל ואחד על ארה"ב.
הפוסט על ישראל הוא בעקבות הפוסט המצויין הזה של אורי כץ. אני חולק על כץ לא מעט ביחס לעמדה הכלכלית, אבל אני מאוד מסכים עם הפוסט הזה שאידיאולוגיה כלכלית היא קצת אובר-רייטד, ושהבעיה העמוקה יותר בישראל היא משבר אמון בין הציבור לממשלה. בניגוד למה שחשבתי בזמן המחאה, משבר האמון הזה מסביר בצורה יותר מדוייקת מה שקורה בישראל מאז 2011: הוא מה שהניע את המחאה ולכן היא לא תורגמה לתמיכה מסיבית במפלגת העבודה - שחתרה על דגלה מדיניות סוציאל-דמוקרטית - אלא ב"יש עתיד", שבעצם עיקר המצע שלה הוא השבת האמון בין הממשלה לציבור, גם אם במעשים סמליים כמו צמצום שרי הממשלה או ביטול השרים בלי תיק. הנסיון לתקן את משבר האמון הזה מסביר גם את העמדה ביחס לשוויון בנטל - הוא לא רק כדי לא "לצאת פריירים", או אולי הוא הפן היותר משמעותי ועמוק של "לא לצאת פריירים" - להחזיר את התחשוה של איזו סולידאריות בסיסית בין השלטון לאזרחיו. אחרת באמת נגיע למצב של יוון. אבל כתבתי על זה בפוסט על יוון, אז אפשר לדון על אמריקה.
לפני שבוע נכנס לתוקפו הsequester, הקיצוץ הרוחבי בתקציב הפדרלי, שנדחה ל1.3 בפשרת הFiscal cliff של ה1.1, שהיא בתורה שאריות של העימות על העלאת תקרת החוב בקיץ 2011. אמנם, שני צידי המתרס הפוליטי הצהירו חזור והצהר שהם אינם מעוניינים שהקיצוץ הזה יכנס לתוקף - שכן הוא פוגע באופן בלתי מובחן בכל התקציב, ופגיעה קשה במיוחד בתקציב הפנטגון (שבדרך כלל מאוד יקר לליבם של הרפובליקאים), אבל למעשה, אפילו לא התנהל מו"מ בין הדמוקרטים לרפובליקאים בנסיון להגיע לפשרה, שלא לדבר על פשרה עצמה.
בטח לא שמתם לב לזה כ"כ, ואני לא מאשים אתכם: מאז 2011, כאשר נכנס קונגרס הtea party לתפקידו, הממשל הפדרלי האמריקאי מתנהל ממשבר למשבר, ועיקר האנרגיה מושקעת בנסיון להגיע לפשרה שתמנע את המשבר הבא; רובם ככולם משברים שנובעים מדדלייניםן דרירותיים שתוצאות קשות בצידם, לא מאיזשהן נסיבות אובייקטיביות. ויל פמיה מצא את האנלוגיה הטובה ביותר - אפשר לחשוב על סדרת המשברים הזו כעל עונת הוריקנים:
זו כמובן תופעה חדשה; ההתנהלות ממשבר למשבר היא אסטרגטגיה די מכוונת של הקונגרס הרפובילקאי, והיא נובעת מבעיה בסיסית של הרפובליקאים: מצד אחד הם מעוניינים לקצץ - עד כדי לבטל - את תוכניות הרווחה הגדולות; מצד שני קיצוצים כאלו מאוד מאוד לא פופולריים בציבור, ובפרט בציבור המבוגר שמהווה את עיקר המצביעים של המפלגה הרפובליקאית. אז הם משתמשים במשברים שכאלו כדי לנסות ולהכריח את הנשיא או הסנט להציע את הקיצוצים כך שגם תתקבל המדיניות שהם רוצים והם גם לא יצטרכו לשאת בתוצאות הפוליטיות.
ועדיין, זה לא מסביר את כל התמונה שכן לקראת הsequester למשל אובמה הציע קיצוצים משמעותיים למדי בתוכניות הרווחה בתמורה לרפורמה במס שתעלה במידה מסויימת את שיעור המס (לא תעלה את שיעור המס השולי אלא תבטל כל מיני הטבות מס). הרפובליקאים סרבו, מכיוון שהם לא מוכנים לשום פשרה שכוללת איזשהו גידול בהכנסות הממשלה (הם מוכנים לרפורמה במס אבל רק אם עודף הכספים הנובע מביטול הטבות מס יופנה לטובת הורדת שיעור המס השולי).
אז איך אפשר להסביר את זה? הרי הרפובליקאים יכולים להשיג את המטרה העיקרית שלהם, שלטענתם הנטרלת הסיכון הגדול על עתידה של ארה"ב - רפורמה בתוכניות הרווחה. למה הם סרבו?
טענה אחת היא שהרפובליקאים כל כך מושקעים בלהגן על העשירים, שהם לא מוכנים לשום עלייה במסוי. אבל זו ראיה שטחית לדעתי, יש כאן נקודה יותר עמוקה. מהותה של המהפכה השמרנית מאז ימי רייגן הוא נסיון להסיג לאחור את הגידול האדיר בגודל הממשלה הפדרלית שנובע מיסודה של רשת הסטחון הסוציאלי האמריקאית - קטנה ככל שתהיה - תחילה בניו-דיל של רוזוובלט ולאחר מכן ב"חברה הגדולה" של ג'ונסון. הבעיה בפני המטרה הזו היא, שבעוד שהאמריקאי הממוצע מתעב את הממשל הפדרלי כגוף אבסטרקטי, ומשוכנע שהוא (דממשל) לא יעיל, בזבזני ומושחת (וכמובן, עם לא מעט צדק בדבריו), האזרח האמריקאי מאוד אוהב את ההטבות ש*הוא עצמו* מקבל מהממשל, ולכן תוכניות הרווחה - בעיקר אלה שמיטיבות עם מעמד הביניים, כמו סטוח לאומי ומדיקייר - מאוד מאוד פופולאריות כאמור. ולכן הרפובליקאים החליטו ללכת בדרך עוקפת, דרך קיצוצי המס. במקום להציע קיצוצים כואבים ולא פופולאריים בממשל, הם יציעו - החל מרייגן - קיצוץ במסים, שהוא תמיד פופואלרי. כך הםפ "ירעיבו את החיה" - starve the beast - והגרעון הגדול שיווצר לא יותיר ברירה אלא לקצץ בהוצאות, כי אין כסף. כמובן, הדנוי הדמוגרפי - הזקנות האוכלוסיה - גם הוא משפיע על הגרעון של תוכניות הרווחה, אבל זו בעיה אורכת טווח, בטווח של 20 שנה או יותר, בועד שהגרעון הקיים נובע רובו ככולו מקיצוצי המסים מאז שנות ה80; שנת 80 היא הפעם הראשונה שהגרעון האמריקאי כחלק מהתל"ג גדל, מאז מלחה"ע השניה, ופרט לתקופה קצרה בזמן קלינטון (שהעלה מסים) הוא נשאר כך, ואף גדל, ככל שהצטברו עוד ועוד קיצוצי מסים, עד כדי שהאמריקאי היום משלם פחות מס ממה ששילם מאז ממשל אייזנאואר. הבעיה היא שקשה מאוד לקצץ ולכן נותרנו עם גרעון; אלא, שאם תתקבל התפיסה שניתן לפתור את הגרעון גם עם - שומו שמיים - העלאות מס, כל האסטרטגיה השמרנית מאז שנות ה80 תתמוטט.
ובלי קשר (כלומר עם קשר אבל די עקיף) הסרטון הזה פשוט פותח עיניים. מעניין עם מישהו יעשה ורסיה ישראלית:
(http://www.youtube.com/watch?v=slTF_XXoKAQ)
הפוסט על ישראל הוא בעקבות הפוסט המצויין הזה של אורי כץ. אני חולק על כץ לא מעט ביחס לעמדה הכלכלית, אבל אני מאוד מסכים עם הפוסט הזה שאידיאולוגיה כלכלית היא קצת אובר-רייטד, ושהבעיה העמוקה יותר בישראל היא משבר אמון בין הציבור לממשלה. בניגוד למה שחשבתי בזמן המחאה, משבר האמון הזה מסביר בצורה יותר מדוייקת מה שקורה בישראל מאז 2011: הוא מה שהניע את המחאה ולכן היא לא תורגמה לתמיכה מסיבית במפלגת העבודה - שחתרה על דגלה מדיניות סוציאל-דמוקרטית - אלא ב"יש עתיד", שבעצם עיקר המצע שלה הוא השבת האמון בין הממשלה לציבור, גם אם במעשים סמליים כמו צמצום שרי הממשלה או ביטול השרים בלי תיק. הנסיון לתקן את משבר האמון הזה מסביר גם את העמדה ביחס לשוויון בנטל - הוא לא רק כדי לא "לצאת פריירים", או אולי הוא הפן היותר משמעותי ועמוק של "לא לצאת פריירים" - להחזיר את התחשוה של איזו סולידאריות בסיסית בין השלטון לאזרחיו. אחרת באמת נגיע למצב של יוון. אבל כתבתי על זה בפוסט על יוון, אז אפשר לדון על אמריקה.
לפני שבוע נכנס לתוקפו הsequester, הקיצוץ הרוחבי בתקציב הפדרלי, שנדחה ל1.3 בפשרת הFiscal cliff של ה1.1, שהיא בתורה שאריות של העימות על העלאת תקרת החוב בקיץ 2011. אמנם, שני צידי המתרס הפוליטי הצהירו חזור והצהר שהם אינם מעוניינים שהקיצוץ הזה יכנס לתוקף - שכן הוא פוגע באופן בלתי מובחן בכל התקציב, ופגיעה קשה במיוחד בתקציב הפנטגון (שבדרך כלל מאוד יקר לליבם של הרפובליקאים), אבל למעשה, אפילו לא התנהל מו"מ בין הדמוקרטים לרפובליקאים בנסיון להגיע לפשרה, שלא לדבר על פשרה עצמה.
בטח לא שמתם לב לזה כ"כ, ואני לא מאשים אתכם: מאז 2011, כאשר נכנס קונגרס הtea party לתפקידו, הממשל הפדרלי האמריקאי מתנהל ממשבר למשבר, ועיקר האנרגיה מושקעת בנסיון להגיע לפשרה שתמנע את המשבר הבא; רובם ככולם משברים שנובעים מדדלייניםן דרירותיים שתוצאות קשות בצידם, לא מאיזשהן נסיבות אובייקטיביות. ויל פמיה מצא את האנלוגיה הטובה ביותר - אפשר לחשוב על סדרת המשברים הזו כעל עונת הוריקנים:
ועדיין, זה לא מסביר את כל התמונה שכן לקראת הsequester למשל אובמה הציע קיצוצים משמעותיים למדי בתוכניות הרווחה בתמורה לרפורמה במס שתעלה במידה מסויימת את שיעור המס (לא תעלה את שיעור המס השולי אלא תבטל כל מיני הטבות מס). הרפובליקאים סרבו, מכיוון שהם לא מוכנים לשום פשרה שכוללת איזשהו גידול בהכנסות הממשלה (הם מוכנים לרפורמה במס אבל רק אם עודף הכספים הנובע מביטול הטבות מס יופנה לטובת הורדת שיעור המס השולי).
אז איך אפשר להסביר את זה? הרי הרפובליקאים יכולים להשיג את המטרה העיקרית שלהם, שלטענתם הנטרלת הסיכון הגדול על עתידה של ארה"ב - רפורמה בתוכניות הרווחה. למה הם סרבו?
טענה אחת היא שהרפובליקאים כל כך מושקעים בלהגן על העשירים, שהם לא מוכנים לשום עלייה במסוי. אבל זו ראיה שטחית לדעתי, יש כאן נקודה יותר עמוקה. מהותה של המהפכה השמרנית מאז ימי רייגן הוא נסיון להסיג לאחור את הגידול האדיר בגודל הממשלה הפדרלית שנובע מיסודה של רשת הסטחון הסוציאלי האמריקאית - קטנה ככל שתהיה - תחילה בניו-דיל של רוזוובלט ולאחר מכן ב"חברה הגדולה" של ג'ונסון. הבעיה בפני המטרה הזו היא, שבעוד שהאמריקאי הממוצע מתעב את הממשל הפדרלי כגוף אבסטרקטי, ומשוכנע שהוא (דממשל) לא יעיל, בזבזני ומושחת (וכמובן, עם לא מעט צדק בדבריו), האזרח האמריקאי מאוד אוהב את ההטבות ש*הוא עצמו* מקבל מהממשל, ולכן תוכניות הרווחה - בעיקר אלה שמיטיבות עם מעמד הביניים, כמו סטוח לאומי ומדיקייר - מאוד מאוד פופולאריות כאמור. ולכן הרפובליקאים החליטו ללכת בדרך עוקפת, דרך קיצוצי המס. במקום להציע קיצוצים כואבים ולא פופולאריים בממשל, הם יציעו - החל מרייגן - קיצוץ במסים, שהוא תמיד פופואלרי. כך הםפ "ירעיבו את החיה" - starve the beast - והגרעון הגדול שיווצר לא יותיר ברירה אלא לקצץ בהוצאות, כי אין כסף. כמובן, הדנוי הדמוגרפי - הזקנות האוכלוסיה - גם הוא משפיע על הגרעון של תוכניות הרווחה, אבל זו בעיה אורכת טווח, בטווח של 20 שנה או יותר, בועד שהגרעון הקיים נובע רובו ככולו מקיצוצי המסים מאז שנות ה80; שנת 80 היא הפעם הראשונה שהגרעון האמריקאי כחלק מהתל"ג גדל, מאז מלחה"ע השניה, ופרט לתקופה קצרה בזמן קלינטון (שהעלה מסים) הוא נשאר כך, ואף גדל, ככל שהצטברו עוד ועוד קיצוצי מסים, עד כדי שהאמריקאי היום משלם פחות מס ממה ששילם מאז ממשל אייזנאואר. הבעיה היא שקשה מאוד לקצץ ולכן נותרנו עם גרעון; אלא, שאם תתקבל התפיסה שניתן לפתור את הגרעון גם עם - שומו שמיים - העלאות מס, כל האסטרטגיה השמרנית מאז שנות ה80 תתמוטט.
ובלי קשר (כלומר עם קשר אבל די עקיף) הסרטון הזה פשוט פותח עיניים. מעניין עם מישהו יעשה ורסיה ישראלית:
קצת הגהה לא תזיק.
השבמחקאני בעיקר אשמח אם תחזור לכתוב
השבמחקהפסקת לכתוב. :-(
השבמחק