בשולי פרשת אייל גולן, הפריימריז בעבודה ומה לא חמקה מתחת לרדאר ידיעה שמשמעותה לפוליטיקה האמריקאית לא פחות מדרמטית: הפיליבסטר בסנאט בוטל, לפחות ביחס למנויים.
מקורו של הפיליבסטר בנוהג שאין להפסיק את הדיון בסנאט, ולכן סנטור יכול להמשיך ולדבר ובכך למשוך את הדיון בחוק לנצח. זה המקור לסנצות הידועות על פיליבסטר למשל מ"מר סמית' הולך לוושינגטון". אלא שלמעשה בעשורים האחרונים לא ממש היה צורך בכל ההצגה, די היה בכך שבנטור מודיע שהוא מתכוון לבצע פיליבסטר וזה היה נחשב כאילו מבוצע פיליבסטר. ואז נשאלת השאלה מה צריך לעשות כדי להפסיק את הדיון.
בתחילת ימי הרפובליקה, לא היתה שום דרך. באמצע המאה ה19 שונו כללי הסנט וניתן היה להפסיק את הדיון באופן מלאכותי ולהביא להצבעה ע"י תמיכה של שני שליש מהבית. בשנות ה60 של המאה ה20 שונו שוב הכללים והרף ירד ל60 סנטורים, וכך נשאר עד היום. אז מה קרה? עד שנות ה90, פיליבסטר היה מאוד מאוד נדיר. הדוגמה הבולטת היתה פיליבסטר של סנטורים דרומיים כנגד חוק זכויות האזרח ב1965, אבל זה היה יוצא מן הכלל. החל משנות ה90, עם עליית המפלגתיות ובעיקר עם כניסתם של דור סנטרוים שמקורו בדור חברי הקונגרס שנכנסו לקונגרס עם הגל של ניוט גי'נרגריץ' 1995, פיליבסטרים הפכו ליותר ויותר שכיחים, ובמושבי הקונגרס האחרונים הפכו לסנטרדט. למעשה, התוצאה היא שכל חוק או מנוי חייב תמיכה של 60 סנטורים, תסריט שלא ממש היה במוחם של מנסחי החוקה.
לגבי חוקים, נוצר מסלול עוקף, ששמו reconcilation, שדרכו ניתן להעביר את רוב החוקים. אבל מנויים נשארו תקועים. בימים אלה עומדים ומחכים לא פחות מ240 מנויי שופטים ולא מצליחים לעבור את משוכת 60 הסנטורים. הדמוקרטים, שיש להם רוב אבל קטן, הפכו מתוסכלים יותר ויותר עד שאתמול איבדו סוף סוף את סבלנותם ושינו את הכללים (שנוי הכללים דורש רק רוב של 51 סנטורים).
למה? יש כל מיני סיבות אבל הראשית מביניהם היא שברור כיום שלאחר שהרפובליקאים ביצעו את כל הצעדים הקיצוניים ביותר - עד כדי השבתת הממשל - כדי להשיג את מטרותיהם, די ברור שאם הם ישיגו רוב בשנט והפיליבסטר יעמוד בדרכם הם יבטלו אותו מידית. אז הדמוקרטים אמרו לעצמם, נבטל אותו בעצמנו לפחות נשיג כמה מנויים בינתיים.
מקורו של הפיליבסטר בנוהג שאין להפסיק את הדיון בסנאט, ולכן סנטור יכול להמשיך ולדבר ובכך למשוך את הדיון בחוק לנצח. זה המקור לסנצות הידועות על פיליבסטר למשל מ"מר סמית' הולך לוושינגטון". אלא שלמעשה בעשורים האחרונים לא ממש היה צורך בכל ההצגה, די היה בכך שבנטור מודיע שהוא מתכוון לבצע פיליבסטר וזה היה נחשב כאילו מבוצע פיליבסטר. ואז נשאלת השאלה מה צריך לעשות כדי להפסיק את הדיון.
בתחילת ימי הרפובליקה, לא היתה שום דרך. באמצע המאה ה19 שונו כללי הסנט וניתן היה להפסיק את הדיון באופן מלאכותי ולהביא להצבעה ע"י תמיכה של שני שליש מהבית. בשנות ה60 של המאה ה20 שונו שוב הכללים והרף ירד ל60 סנטורים, וכך נשאר עד היום. אז מה קרה? עד שנות ה90, פיליבסטר היה מאוד מאוד נדיר. הדוגמה הבולטת היתה פיליבסטר של סנטורים דרומיים כנגד חוק זכויות האזרח ב1965, אבל זה היה יוצא מן הכלל. החל משנות ה90, עם עליית המפלגתיות ובעיקר עם כניסתם של דור סנטרוים שמקורו בדור חברי הקונגרס שנכנסו לקונגרס עם הגל של ניוט גי'נרגריץ' 1995, פיליבסטרים הפכו ליותר ויותר שכיחים, ובמושבי הקונגרס האחרונים הפכו לסנטרדט. למעשה, התוצאה היא שכל חוק או מנוי חייב תמיכה של 60 סנטורים, תסריט שלא ממש היה במוחם של מנסחי החוקה.
לגבי חוקים, נוצר מסלול עוקף, ששמו reconcilation, שדרכו ניתן להעביר את רוב החוקים. אבל מנויים נשארו תקועים. בימים אלה עומדים ומחכים לא פחות מ240 מנויי שופטים ולא מצליחים לעבור את משוכת 60 הסנטורים. הדמוקרטים, שיש להם רוב אבל קטן, הפכו מתוסכלים יותר ויותר עד שאתמול איבדו סוף סוף את סבלנותם ושינו את הכללים (שנוי הכללים דורש רק רוב של 51 סנטורים).
למה? יש כל מיני סיבות אבל הראשית מביניהם היא שברור כיום שלאחר שהרפובליקאים ביצעו את כל הצעדים הקיצוניים ביותר - עד כדי השבתת הממשל - כדי להשיג את מטרותיהם, די ברור שאם הם ישיגו רוב בשנט והפיליבסטר יעמוד בדרכם הם יבטלו אותו מידית. אז הדמוקרטים אמרו לעצמם, נבטל אותו בעצמנו לפחות נשיג כמה מנויים בינתיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה