שלום שלום

כבר הרבה זמן לא התאכזבתי, שלא לומאר נגעלתי, מהדיון הציבורי בארץ כמו בסיפור סילבן שלום, שבו הרוח הרווחת - אמיר אורן, יהודה יפרח, בן כספית, מתי גולן, סטלה קורין ליבר, ליאורה מינקה, שלא לדבר על דמויות פוליטיות כמו מירי רגב - באים בטענות אל המתלוננת, ומסיקים מכך גם מסקנות רחבות יותר על כך שההגנה על נשים מפני הטרדה מינית הפכה רחבה מדי עד כדי יצירת עוול.

קודם כל בואו נתחיל בעובדות: כמה מכם בעצם יודעים מה הוא תוכן התלונה? מהתקשורת, בעיקר הכתובה, שמאוד מתאמצת להגן על שלום, נדמה שכל הסיפור מסתכם בכמה מילות פתוי, אך לא כך הוא. עיקר התלונה הוא זה: המתלוננת עבדה כמזכירה של שלום. בפעם הראשונה שפגש אותה, במלון הייאט, ביקש ממנה לעלות לחדרו, בחדר ביקש ממנה לשבת לידו במיטה ודרש ממנה לבצע בו מין אוראלי, דרישה שהיא ביצעה. אם העובדות האלה נכונות זו לו עברת מין זניחה אלא ההגדרה הברורה ביותר של ניצול יחסי מרות לשם פגיעה מינית משמעותית. גם בשאר פרטי הסיפור התמונה מהתקשורת מסולפת, ויש פירוט כאן.

עיקר הטיעונים של הנחלצים להגנתו של שלום הם בדבר עיתוי התלונה - העובדה שעברו 15 שנים מאז המקרה, שחלה עליו התיישנות, והסמיכות של התלונה למירוץ לנשיאות, שאולי מעיד על כוונות זדון ונקמנות של המתלוננת. זה טיעון אדיוטי בצורה קיצונית.
טענת הזמן והתזמון מתחלקת לשני חלקים - ההתישנות ומניעי המתלוננת.

ההתישנות רלוונטית רק לרובד המשפטי, ואכן אין לאף אחד ספק שאם לא יוגשו תלונות נוספות התיק ייסגר מחמת ההתישנות. מה אפוא הפגיעה בשלום? הפגיעה היא קודם כל התהליך המביך, ושנית העובדה שהוא עלול לסכל את שאיפתו להבחר לנשיא. התהליך המביך הוא גם מביך למתלוננת, שצריכה להחשף בפני סביבתה ומשפחתה, וגם סיכון של המתלוננת - אם יתברר ששיקרה היא עלולה לשאת בתוצאה ציבורית מאוד קשה. לגבי המירוץ לנשיאות, אם סכויו של שלום להבחר לנשיא ירדו זה לא מסיבה משפטית - כאמור, התלונה הזו לא תגיע לכדי כתב אישום ולכן אין מניעה משפטית מלהתמודד - אלא מהעובדה שאחרי טראומת קצב, חברי הכנסת יהססו מלהצביע בעד מי שיש עננת חשד בעברת מין מעליו. על כך אני אומר - טוב מאוד! שנים נוהים כל הפובליציסטים שלנו על כך שהמערכת הציבורית הישראלית עברה משפטיזציה, ושצריך לשמור גם על נורמות מוסריות שהן לא רק נורמת העברה הפלילית. לצערנו בתחום של טוהר המידות, שוחד וגנבה זה לא המצב אבל בתחום של עברות מין נראה שהנורמה הציבורית עדיין חמורה יותר מהמשפטית, וטוב שכך. כדי לא להכנס לכלא שלום צריך לעמוד ברף המשפטי (שבו הוא עומד בשל ההתישנות) אבל כדי להבחר לנשיאות הרף שהוא יצטרך לעמוד בו הוא כנראה באמת מאוד גבוה, לשכנע את הציבור ואת הח"כים שאין שום סיכון שיצוץ מעברו חשד של עברת מין - וטוב מאוד שכך. כדי לשכנע אותנו בכך שלום יכול להשתמש בכל הכלים התקשורתיים והציבוריים העומדים לשירותו - ובתחום הזה יש לו הרבה יותר כח משיש לכולנו, שלא לדבר על המתלוננת - החל מהקרבה המשפחתית של אשתו לבעלי העיתון של המדינה וכלה בתקציב קשר עם הבוחר. לדעתי האישית  ההגנה של שלום עד כה - שהוא לא זוכר את המתלוננת באופן אישי - מעלה את החשד שאין לו את היכולת לעמוד ברף הגבוה הזה, אבל אם כך - אני כאזרח המדינה מאוד שמח שהוא לא יהיה נשיא.

הנושא השני שעולה כחוט השני מתומכי שלום הוא שעתוי התלונה מעלה חשד שמניעי המתלוננת אינם טהורים. ואני שואל: מה הקשר? יכול להיות שבאמת המתלוננת באה ממניעי נקמנות, ונדטה אישית או השד יודע מה, זה לא רלוונטי; השאלה היא האם שלום ביצע עברת מין או לא. זהותו או אופיו של הקורבן לא רלוונטיים, עדיין אסור לבצע כנגדו עברה. אם שלום באמת עשה את שעשה, הסיכון שהסיפור הזה ירדוף אותו כל חייו מגיע לו; גם הנזק שגרם למתלוננת רודף אותה כל חייה. 

אבל מה אם באמת לא עשה דבר, והמתלוננת סתם בודה מליבה? כאן אנחנו מגיעים לחלק הדוחה באמת שבהגנה הגורפת על שלום והוא הטענה שההגנה מפני הטרדה מינית הגדישה את הסאה ושעלולים בגינה לגרום עוול לאדם חף מפשע. אני אסביר למה הטענה הזו כל כך מעצבנת אותי בהסתמך על הניתוח היפה הזה, שלצערי אני לא מצליח למצוא את שמה המלא של הכותבת (היא חתומה בשם קרן). עיקר הטענה הוא בשתי הפסקאות הבאות:

אני רוצה לטעון שהפריווילגיה הגדולה ביותר האפשרית בחיים האלה היא לא להיות בסיכון שייעשה לך עוול. על כן זו גם הפריווילגיה הסמויה ביותר, זו שלא עולה כמעט אף פעם כנושא לגיטימי לדיון. זה נכון לא רק לגבי יחסים בין גברים ונשים, אלא לגבי כל אי שוויון חברתי בין קבוצות, למשל זה שקיים בארץ בין יהודים וערבים או בין אשכנזים ומזרחים. חברי הקבוצה שיש לה יותר כוח זוכים, לפני ומעבר לכל רווח חומרי או סימלי אחר, בחופש לחיות בביטחון יחסי מפני עוול. לעומת זאת, חברי הקבוצה שיש לה פחות כוח חיים תמיד בסיכון. כמובן, חופש מוחלט מהסכנה שמישהו יעשה לך משהו רע שלא מגיע לך הוא אף פעם לא לגמרי אפשרי: אתה תמיד עלול להיפגע בתאונת דרכים על ידי נהג שיכור, למשל. אבל עבור בעל הפריווילגיות, המדינה עושה את כל מה שביכולתה כדי לצמצם למינימום את הסיכוי שעוול יקרה ואת התוצאות שלו. עבור מי שאין לו פריווילגיות, המדינה מוכנה במקרה הטוב להשתדל לטפל באופן צודק ככל יכולתה במקרי העוול שנעשו לו. במקרה הממש טוב היא מוכנה אפילו להשתדל לצמצם את הסיכון שיקרה לו עוול, אבל רק כל עוד זה לא גורר שום תוספת של סיכון כזה עבור בעלי הפריווילגיות. נטל ההוכחה הוא תמיד על הצד החלש: כדי שתהיי ראויה להישמע, כדי שנעזור לך לזכות בצדק, עלייך קודם כל להוכיח שמה שאת מבקשת לא עלול לגרום עוול לאף אחד מהאנשים שיש להם זכות לא להיות נתונים בסיכון לעוול. אחר כך נדבר.

קרן מיישמת את הניתוח ביחס לאונס, אבל אני רוצה להסתכל בתחום של הטרדות ועברות מיניות. אופיו של החוק והנורמות בתחום משפיע על חלוקת הסיכון: בקצה האחד, אם הטרדה מינית בכלל לא נחשבת עברה, ברור שנשים חשופות לסיכונים רבים - ההטרדות המיניות יגברו, ואיתן גם המקרים החמורים יותר של אונס. בקצה השני, אם יש נורמה שבה כל תלונה על עברת מין מתקבלת מיד ללא כל דרישת הוכחה נוספת או אפשרות התגוננות מצד הגבר - הסיכון על הגברים, שיואשמו לשוא - עולה. גם אם שלום לא עבר עברה של ממש, הוא כנראה לא התנהג באופן שמוריד את עצם המחשבה שיש לו אפשרות לעבור עברת מין מעל הפרק. הוא לא הכחיש למשל שיש אפשרות שקרא לעובדות שלו לחדרו במלון; טענה גורפת, לו היתה, שהוא בכלל לא מגיע למצב שהוא בחדר לבד במלון עם עובדת שלו הרבה יותר חזקה מהטענה שלו ש"הוא לא זוכר את המתלוננת באופן אישי". זה כמובן לא אומר שהוא עשה את העברה, זה אומר שהוא התנהג בצורה שמגדילה את הסיכון לכך שיואשם האשמת שווא. ההתרעמות היא על כך שנוצר פתאום הסיכון הזה, ולכן שצריך להוריד אותו - למעשה, להאמין פחות למתלוננות. אלא שהסיטואציה של שר עם מזכירה בחדר במלון נושאת סיכון חמור גם לאישה - שהוא אכן תפגע מעברת מין. ככל שנאמין פחות למתלוננות הסיכון הזה יגבר על חשבון הסיכון של הגבר להיות מואשם בהאשמת שווא.
כמובן, יש דרך אחרת להתמודד עם בעיית הסיכון - להתנהג בצורה שמרחיקה ממך גם את הסיכון של האשמה בעברת מין. למשל, להפריד לחלוטין את סביבת העבודה מהתיחסויות רומנטיות או מיניות. למשל, להמנע מסיטואציות שבהן יש סיכון לעברת מין (דרישה שעד היום היתה מופנית רק לנשים). למשל, מפקדים בצה"ל לא מעסיקים יותר פקידות, כמעט רק פקידים. למשל, בבתי ספר דתיים לבנות מקובל שלא מלמדים מורים רווקים. זה בדיוק הרציונל של סייג למצוות. אפשר גם לחיות יותר "על הקצה", עם פחות סייגים, אבל אז גם להתמודד עם כך שיש סיכון. בסיטואציות עם סיכון לעברות מין, תסכימו איתי שעדיין יש סיכון משמעותית רב יותר לאישה להפגע מינית מאשר לגבר להיות מואשם האשמת שוא. ההתרעמות היא על כך שפתאום נוצר אפילו סיכון קטן, שיווצר עול גם על גברים להמנע מהסיטואציות האלה.ההתרעמות על כך שהיסכון לגברים עולה - אפילו בקצת - כדי להפחית את הסיכון לנשים, וזה מקומם ואפילו דוחה בעיני.

(ורק בקטנה, המאכזבת מכולן היא ליאורה מינקה. מדתיים הייתי מצפה לדרוש נורמות מוסריות חמורות בתחום המיני - הרי כל טרפת ההפרדה המגדרית היא בשביל חברה "צנועה וטהורה", לא?)

וגם כשצריך לתת קרדיט, צריך: לקלמן ליבסקינד יש מספיק יושר איטלקטואלי לדרוש שקיפות בחטיבה להתישבות. שכוייח.