אז מה חושבים עלינו?

גאלופ ערכו סקר מקיף בימים שלישי ורביעי על יחס הציבור האמריקאי למערכה האחרונה בעזה, בפרט, ביחס לשאלה האם פעילותה של ישראל כנגד החמאס מוצדקת או לא, והאם פעילותו של החמאס כנגד ישראל מוצדקת או לא.

קודם כל התוצאות הכלליות:

התמיכה בפעילות ישראל גדולה במידה מזערית מההתנגדות לה (42-39). סה"כ לא מאוד מפתיע אותי.

גאלופ ערכו סקר דומה ב3.4.02, אמצע מבצע חומת מגן (במהלך הקרב בג'נין, כלומר בנקודה בה הטענות על "טבח בג'נין" היו בשיאן). ההשואה די מפתיעה:

המספרים קרובים למדי. יש ירידה בתמיכה בשני הצדדים: התמיכה בישראל יורדת מפער של 10% לפער של 3%, והתמיכה בחמאס יורדת מפער של -45% לפער של -59%. לכאורה, זה נתון שמפריך (לפחות בהקשר הזה) את אחת הצידוקים המרכזיים להתנתקות: שלאחריה, תהיה לישראל לגיטמציה בינלאומית רבה יותר לפעול כנגד הטרור. אלא שזה לדעתי טיעון כושל: ישנם הבדלים משמעותיים במאורעות בשטח: "הפעילות הישראלית נגד חמאס" שעליהן נשאלים האמריקאים היום ברוטלית הרבה יותר כלפי הפלסטינים מאשר ב2002: בכל מבצע חומת מגן נהרגו 497 פלסטינים, והסקר נערך באמצעו, כך שעד אליו היו עוד פחות הרוגים פלסטינים; כל הלחימה בו התנהלה בקרבות חי"ר בתוך מחנות הפליטים והערים. לעומת זאת  שבמבצע צוק איתן, עד כה נהרגו בעזה למעלה מ800 איש, תוך שימוש מסיבי בהפצצות אויריות וארטילריות. מהכיוון השני, מבצע "חומת מגן" בא לאחר מרס השחור, בו נהרגו 111 ישראלים בפיגועי התאבדות בלב הערים. לעומת זאת, איום הרקטות, ההצדקה למבצע הנוכחי (כפי שנטען בתקשורת העולמית; איום המנהרות לא ממש מופיע כהצדקה למבצע אלא כחלק ממנו), הביא עד כה לשלושה הרוגים ישראלים. כך שמספרי התמיכה דומים למדי היום עבור מבצע ברוטלי הרבה יותר, עם הצדקה מובהקת פחות, ממבצע חומת מגן (אני לא מתכוון חס וחלילה להמעיט באיום הרקטות והמנהרות, אלא רק להבהיר כיצד הוא נתפס עבור האמריקאי הממוצע). כך שאם כבר, ההתנתקות אפשרה לישראל מרחב פעולה גדול יותר מבחינה בינ"ל.

אבל הנתונים המעניינים באמת הם פילוח התוצאות (מכאן ואילך - רק ביחס לפעולות ישראל, האם הן מוצדקות או לא):

התמונה מובהקת: בעוד שיש תמיכה רחבה ועמוקה בפעילות הישראלית בימין האמריקאי, בקואליציה הדמוקרטית: מיעוטים, צעירים, נשים, יש רוב למתנגדים לפעילות זו. כשלעצמן אלו חדשות רעות לישראל: הקואליציה הרפובליקאית - גברים לבנים מבוגרים - הולכת ומצטמצמת כאחוז מהאוכלוסיה, ולכן לטווח ארוך יש לצפות שהתמיכה בישראל תרד. אלא שאז מגיע הפילוח האחרון: לפי רמת השכלה ולפי רמת העניין במתרחש:

הפילוח הזה חשוב משכיוון ששני האינדיקטורים האלה הם האינדיקטורים החזקים ביותר למידת המעורבות הפוליטית של האזרח כללית, וביחס לנושא הספציפי. ככל שאמריקאי משכיל יותר, הסכוי שהוא יפעל פוליטית - ישתתף בבחירות, יכתוב מכתב לחבר הקונגרס שלו, יתנדב למפלגה - גדול יותר; וככל שאמריקאי מתעניין יותר בנושא הסכוי שהנושא ישפיע על פעילותו הפוליטית - יביא אותו לכתוב מכתב לחבר הקונגרס שלו, יכריע את הצבעתו לקונגרס, לסנט או לנשיאות וכד' - גדול יותר. ובשני המקרים ככל שהאינדיקטור להשתתפות פוליטית גבוה יותר, התמיכה בישראל גבוהה יותר.

מדיניות חוץ היא בדרך כלל במקום נמוך למדי בסולם העדיפויות של האמריקאי הממוצע. המקרים שמדיניות חוץ היתה גורם משמעותי בבחירות הם נדירים, ובדרך כלל קשורים במלחמה שבה מעורבת ארה"ב ישירות: ויטנאם (וזכויות האזרח) גזרה את גורלו של ג'ונסון ב68, עיראק (והמשבר הכלכלי) גזרה את גורלו של בוש  מקיין ב2008. לכן מדיניות החוץ מושפעת משני גורמים: הגורם הראשון הוא הממסד הפוליטי והדיפלומטי - ואלה ברובם המכריע בעד הפעילות הישראלית, בעיקר בגלל תנאי הבסיס שלה (ישראל נסוגה מעזה ב2005, ישראל קיבלה את הפסקות האש וחמאס דחה אותן, וכו') - ראו למשל הראיון של הילרי קלינטון אצל ג'ון סטוארט. והגורם השני הוא הבוחרים המועטים הנלהבים מהנושא.אלה יכתבו לחבר הקונגרס שלו בנושא, יתנו את תרומתם הכספית למועמד בעמדתו בנושא וכו'. ואלה (לפחות בשלב זה) תומכים בפעילות הישראלית. נכון שהבוחר הדמוקרטי הממוצע, אם ישאלו אותו, ייטה להתנגד לפעילות הישראלית, אבל בגדול זה לא כל כך אכפת לו; הרבה יותר אכפת לו מהכלכלה ומביטוח הבריאות. ומי שלא אכפת לו מהנושא, לא משפיע עליו.