בראש השנה מקור ראשון ערך מוסף לסיכום השנה. בכל עמוד סיכמו את השנה בתחום אחר: בטחון, צבא, ערבים, משפט, ועוד ועוד. בין כל המדורים התחבא גם חצי עמוד שעסק בכלכלה. ועיקרו של חצי העמוד הזה - מאת שמואל סלבין - הוא שהמצב לא כל כך נורא, כמשווים ל1984 (שנת השיא במשבר הכלכלי ואינפלצית האימים, שניה לפני התוכנית הכלכלית. מזל שלא השוו לתקופת הצנע).
הייתי מצפה שהעורך של מקור ראשון יעלה על הגיחוך שבמאמר או לפחות שעורך הכלכלה יעלה עליו, אבל אז בדקתי ובעצם למקור ראשון בעצם אין עורך כלכלה. או מדור כלכלה. לקורא שניזון רק ממקור ראשון אין שום מושג שבכלל יש דבר כזה, חדשות כלכלה. שזה בכלל תחום שיש מה לעסוק בו.
זו אנקדוטה קטנה שמבטאת אמת גדולה יותר, והיא ניתוקו המוחלט של הציבור הדתי מהדיון הכלכלי, הנושא העיקרי בדיון הציבורי בכל מדינות העולם וגם בארץ: פחות מחודש אחרי מלחמה ועדיין הנושא שהכי מדאיג ישראלים הוא יוקר המחיה, לא המצב הבטחוני. זה לא מפתיע איפוא שכמו ב2011, גם מחאת המילקי החדשה תפסה את הציבור הדתי בהפתעה, והתגובה העיקרית מכיוונו הוא ביקורת (מוצדקת כשלעצמה אבל מתחמקת מהעניין) על הפן השולי בדיון - המסר הסימובלי הבעייתי שבירידה מהארץ, ועוד לברלין - ולא על הנושא העיקרי, והוא המצב הכלכלי הבעייתי בישראל ככלל ויוקר המחיה בפרט (מי שרוצה לטעון שאין בעיית יוקר מחיה בישראל אני אפנה אותו לנתון האינדקטיבי ביותר למצב יוקר המחיה במדינה, באדיבות אורי כ"ץ: השכר החציוני בישראל, במונחי כח קניה, הוא חצי מזה בארה"ב. שני שליש מזה בגרמניה. הוא קטן מזה של ספרד וגדול רק ב20% יותר מזה של יוון, שתי הדוגמאות שנתניהו ולפיד כל כך אוהבים לטעון שאנחנו חמקנו מגורלן הקשה). בפשטות, בציבור הדתי לא מדברים על כלכלה; אין לו ממש מה לומר על זה וכאשר עולות מחאות בתחום הזה הוא לרוב מנוכר מהן.
איך מסבירים את זה?
ההסבר שמגיע לרוב מהציבור הדתי עצמו, הוא כי המחאות בתחום הכלכלי הן על תחום חומרי ולא ערכי; הן על מותרות; והן בעלות גוון מפונק, תובעני, של "מגיע לי". זה שקול בעיני למי שטען כנגד הורי שלושת הנערים שנרצחו בטרמפים בגוש עציון כי אסור היה להם לתפוס טרמפים. לדרוש הגנה ותגובה צבאית על כל פגיעה בתופס טרמפים זה פינוק. הם גרים באיזור מסוכן מבחינה בטחונית, אז הם היו צריכים לדאוג לעצמם כראוי - לא לנסוע שם, או אם כבר כן נוסעים שם אז רק בתחבורה ציבורית וכו'. זה כמובן טיעון שערורייתי - גם אם כל אדם יעשה את שיקוליו לגבי מה בטוח בעיניו ומה לא, עדיין זה דיון ראוי לדרוש מה מחויבות המדינה בנושא - והטענה המשתמעת היא כמובן שמחויבות המדינה היא למנוע פגיעה או להגיב צבאית על כל פגיעה בתופסי טרמפים; אף אחד לא יטען שזה "פינוק". בדיוק באותה מידה, הטענה היא כי גם אם שמים את החלטותיו הכלכליות של כל אחד בצד, עדיין מצב יוקר המחיה בישראל הוא כישלון כלכלי של הממשלה, ועליה לתקן אותו. אפשר לחלוק על כך - בין אם בדיאגנוזה (לטעון שהכל בסדר ואין בעיה) ובין אם בפרוגנוזה (לטעון שהממשלה היא לא הפתרון), אבל אי אפשר לפטור את הטענה הזו כ"פינוק".
זאת ועוד, לציבור הדתי אין שום בעיה לבוא בדרישות בתחום החומר בתחומים שכן חשובים בעיניו - למשל, להתרעם על כל נסיון לפגוע במימון להתנחלויות.
אני חושב יש כאן שני הסברים עמוקים יותר,
הראשון הוא שהימין ככלל בשלטון ברובם המכריע של 37 השנים האחרונות, והמפד"ל היא חלק מכל הממשלות האחרונות. כל מחאה כלכלית נתפסת מיניה וביה כתוקפת את הממשלה שבגדול הציבור הדתי תומך בה. זה לא חייב אגב להיות כך, שכן ביקורת מימין על הממשלה בתחום הבטחוני ללא נתפסת בעיני הציבור הדתי כשלילית; הסיבה כי ביקורת כלכלית כן נתפסת ככזו היא כי במידה לא מעטה הציבור הדתי הוא מהנהנים של השיטה הכלכלית הנוכחית. החינוך שלו זוכה לתקצוב של 150% מזה של החינוך החילוני; מערכת החינוך הזו מספקת גם תעסוקה גדולה; הוא זוכה לדיור מסובסד בהתנחלויות; בקצרה, באמת קשה לו פחות.
ההסבר השני הוא ברמה עמוקה, ואולי עצובה, יותר: ברמה התיאולוגית, לא נראה שיש לתורה הציונית דתית של ימנו מה להגיד על כלכלה וחברה. מאז השתלטות התיאולוגיה ה"מרכז"ניקית על הציונות הדתית, המאמץ התיאולוגי היחידי כמעט ביחס לאתגרי המודרנה והריבונות הוא ביחס לארץ ישראל (קצת נעשה בשנים האחרונות גם בתחום המשפט). אז נכתבו הררי הררים של מלים על חובת יישוב א"י; אבל אין בעצם כל תורה או מאמץ הלכתי או רוחני בשאלה איך צריכה להיראות החברה הישראלית בתחום הכלכלי - האם נכון לה המוסר הקפיטליסטי-פוריטני? האם נכון לה מוסר סוציאליסטי? מה בכלל עמדת התורה בנושא הזה? וזה חוזר להעדרו של המוסף הכלכלי של מקור ראשון - לציבור הדתי פשוט אין מה לומר בתחום. ובעידן שזו הופכת להיות השאלה הפוליטית המרכזית בישראל, זה מעמיד את יומרות ההנהגה של הציבור הדתי באור קצת מגוחך. הוא אפילו לא משתתף בדיון, שלא לדבר על להנהיג.
(סתם כהתרסה לסיום: עזבו את כל הדיון על מה המדינה צריכה לעשות. לפני כמעט שנתיים כמעט ויתר בנק לאומי לנוחי דנקנר על חובות ענק, מה שלא היה מאפשר כמובן ללווה פשוט. מקרה מובהק של הטיית צדק לטובת העשירים. האם איזשהו רב יצא בקריאה כנגד הבנק שהוא עובר על "ולא תהדר פני גדול בצדק תשפט עמיתך"?)
הייתי מצפה שהעורך של מקור ראשון יעלה על הגיחוך שבמאמר או לפחות שעורך הכלכלה יעלה עליו, אבל אז בדקתי ובעצם למקור ראשון בעצם אין עורך כלכלה. או מדור כלכלה. לקורא שניזון רק ממקור ראשון אין שום מושג שבכלל יש דבר כזה, חדשות כלכלה. שזה בכלל תחום שיש מה לעסוק בו.
זו אנקדוטה קטנה שמבטאת אמת גדולה יותר, והיא ניתוקו המוחלט של הציבור הדתי מהדיון הכלכלי, הנושא העיקרי בדיון הציבורי בכל מדינות העולם וגם בארץ: פחות מחודש אחרי מלחמה ועדיין הנושא שהכי מדאיג ישראלים הוא יוקר המחיה, לא המצב הבטחוני. זה לא מפתיע איפוא שכמו ב2011, גם מחאת המילקי החדשה תפסה את הציבור הדתי בהפתעה, והתגובה העיקרית מכיוונו הוא ביקורת (מוצדקת כשלעצמה אבל מתחמקת מהעניין) על הפן השולי בדיון - המסר הסימובלי הבעייתי שבירידה מהארץ, ועוד לברלין - ולא על הנושא העיקרי, והוא המצב הכלכלי הבעייתי בישראל ככלל ויוקר המחיה בפרט (מי שרוצה לטעון שאין בעיית יוקר מחיה בישראל אני אפנה אותו לנתון האינדקטיבי ביותר למצב יוקר המחיה במדינה, באדיבות אורי כ"ץ: השכר החציוני בישראל, במונחי כח קניה, הוא חצי מזה בארה"ב. שני שליש מזה בגרמניה. הוא קטן מזה של ספרד וגדול רק ב20% יותר מזה של יוון, שתי הדוגמאות שנתניהו ולפיד כל כך אוהבים לטעון שאנחנו חמקנו מגורלן הקשה). בפשטות, בציבור הדתי לא מדברים על כלכלה; אין לו ממש מה לומר על זה וכאשר עולות מחאות בתחום הזה הוא לרוב מנוכר מהן.
איך מסבירים את זה?
ההסבר שמגיע לרוב מהציבור הדתי עצמו, הוא כי המחאות בתחום הכלכלי הן על תחום חומרי ולא ערכי; הן על מותרות; והן בעלות גוון מפונק, תובעני, של "מגיע לי". זה שקול בעיני למי שטען כנגד הורי שלושת הנערים שנרצחו בטרמפים בגוש עציון כי אסור היה להם לתפוס טרמפים. לדרוש הגנה ותגובה צבאית על כל פגיעה בתופס טרמפים זה פינוק. הם גרים באיזור מסוכן מבחינה בטחונית, אז הם היו צריכים לדאוג לעצמם כראוי - לא לנסוע שם, או אם כבר כן נוסעים שם אז רק בתחבורה ציבורית וכו'. זה כמובן טיעון שערורייתי - גם אם כל אדם יעשה את שיקוליו לגבי מה בטוח בעיניו ומה לא, עדיין זה דיון ראוי לדרוש מה מחויבות המדינה בנושא - והטענה המשתמעת היא כמובן שמחויבות המדינה היא למנוע פגיעה או להגיב צבאית על כל פגיעה בתופסי טרמפים; אף אחד לא יטען שזה "פינוק". בדיוק באותה מידה, הטענה היא כי גם אם שמים את החלטותיו הכלכליות של כל אחד בצד, עדיין מצב יוקר המחיה בישראל הוא כישלון כלכלי של הממשלה, ועליה לתקן אותו. אפשר לחלוק על כך - בין אם בדיאגנוזה (לטעון שהכל בסדר ואין בעיה) ובין אם בפרוגנוזה (לטעון שהממשלה היא לא הפתרון), אבל אי אפשר לפטור את הטענה הזו כ"פינוק".
זאת ועוד, לציבור הדתי אין שום בעיה לבוא בדרישות בתחום החומר בתחומים שכן חשובים בעיניו - למשל, להתרעם על כל נסיון לפגוע במימון להתנחלויות.
אני חושב יש כאן שני הסברים עמוקים יותר,
הראשון הוא שהימין ככלל בשלטון ברובם המכריע של 37 השנים האחרונות, והמפד"ל היא חלק מכל הממשלות האחרונות. כל מחאה כלכלית נתפסת מיניה וביה כתוקפת את הממשלה שבגדול הציבור הדתי תומך בה. זה לא חייב אגב להיות כך, שכן ביקורת מימין על הממשלה בתחום הבטחוני ללא נתפסת בעיני הציבור הדתי כשלילית; הסיבה כי ביקורת כלכלית כן נתפסת ככזו היא כי במידה לא מעטה הציבור הדתי הוא מהנהנים של השיטה הכלכלית הנוכחית. החינוך שלו זוכה לתקצוב של 150% מזה של החינוך החילוני; מערכת החינוך הזו מספקת גם תעסוקה גדולה; הוא זוכה לדיור מסובסד בהתנחלויות; בקצרה, באמת קשה לו פחות.
ההסבר השני הוא ברמה עמוקה, ואולי עצובה, יותר: ברמה התיאולוגית, לא נראה שיש לתורה הציונית דתית של ימנו מה להגיד על כלכלה וחברה. מאז השתלטות התיאולוגיה ה"מרכז"ניקית על הציונות הדתית, המאמץ התיאולוגי היחידי כמעט ביחס לאתגרי המודרנה והריבונות הוא ביחס לארץ ישראל (קצת נעשה בשנים האחרונות גם בתחום המשפט). אז נכתבו הררי הררים של מלים על חובת יישוב א"י; אבל אין בעצם כל תורה או מאמץ הלכתי או רוחני בשאלה איך צריכה להיראות החברה הישראלית בתחום הכלכלי - האם נכון לה המוסר הקפיטליסטי-פוריטני? האם נכון לה מוסר סוציאליסטי? מה בכלל עמדת התורה בנושא הזה? וזה חוזר להעדרו של המוסף הכלכלי של מקור ראשון - לציבור הדתי פשוט אין מה לומר בתחום. ובעידן שזו הופכת להיות השאלה הפוליטית המרכזית בישראל, זה מעמיד את יומרות ההנהגה של הציבור הדתי באור קצת מגוחך. הוא אפילו לא משתתף בדיון, שלא לדבר על להנהיג.
(סתם כהתרסה לסיום: עזבו את כל הדיון על מה המדינה צריכה לעשות. לפני כמעט שנתיים כמעט ויתר בנק לאומי לנוחי דנקנר על חובות ענק, מה שלא היה מאפשר כמובן ללווה פשוט. מקרה מובהק של הטיית צדק לטובת העשירים. האם איזשהו רב יצא בקריאה כנגד הבנק שהוא עובר על "ולא תהדר פני גדול בצדק תשפט עמיתך"?)
יפה כתבתם.
השבמחקדבר מענין הוא באמת לראות מהם המדורים הלא קיימים (כמו 'חינוך' בYNET, למשל, אך בעצם ברוב ערוצי החדשות), ומכך להסיק מסקנות חשובות על המציאות ועל דרכי ארגונה.
לעצם הענין, שוה להעיר שאכן יש בחברה הציונית-דתית עיסוק מסוים בשאלות אלו, למשל מכון כת"ר, העוסק בשאלות כלכליות חברתיות מזוית תורנית (אף שנראה כי יש למכון זה הטיה ניאו-ליברלית מסוימת).
סיבה נוספת להתעלמות משאלות הכלכלה בציבור הדתי היא סוגיית ה'מגזר', הממצבת את הציבור הדתי כאי בתוך הסערה הכלכלית, אי שיש לו הצדקה ערכית-כביכול להביט על צרותיהם של בערך שני מיליון איש בישראל, כעל צרות של אחרים.
בהקשר זה, בהחלט מענין ועצוב להעיר ש'מוצ"ש' של מקור ראשון עושה מאמץ רב להטמיע בציבור זה את המונח "מגזר". זאת, על אף הניגוד התהומי בין מונח בעייתי זה, לבין השיח של 'כלל ישראל' מבית מדרשו של הראי"ה קוק, שודאי לא היה מביט מהצד על המחאה החברתית, אלא רואה בה יסוד עמוק של טוב. יש לקוות שקוראי מוצ"ש המנומקים לא יתנו לשטיפת המוח התקשורתית הזו להמשיך (רבים מהם כבר התקוממו נגד זה).