חוקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה (גלעד בארי, אלה הלר, חנן כהן, יובל לבל, חנן מוזס, קלמן נוימן) בתזמון מושלם הוציאו מחקר מעמיק ומרתק על הציבור הדתי לאומי, בעקבות סקר רחב וקבוצות מיקוד שעשו. אני באמת מציע לכם לקרוא את כולו, הוא כאן. אני רק אציין את הפכים הקטנים שאני מצאתי מעניינים.
קודם כל, הממצא הכי מפתיע הוא לגבי עצם ההגדרה של המגזר הדתי לאומי. החוקרים חיפשו כמה מתודות לאבחן את המגזר מבין כלל משיבי הסקר, ולבסוף הם שאלו: "באיזו מידה היית
אומר שאתה שייך למגזר הדתי־לאומי גם לפי אורח החיים שלך וגם לפי השקפותיך?" ולקחו רק את מי שהשיב "במידה רבה" או "במידה רבה מאוד", בתור מי ששייכים למגזר הדתי לאומי. התוצאה היא שהמגזר מכיל לא פחות מ22% מהאוכלוסיה היהודית, ומה שעוד יותר מפתיע הוא ההגדרה העצמית הדתית בתוכו:
כלומר, מי שהיינו חושבים כ"ציונות דתית" קלאסית - דתיים לאומיים, דתיים ליברלים/מודרנים וחרד"לים/תורניים מכילים רק כ50% מהמגזר.
אז מה כן מגדיר אותו? אין כמובן תשובה אחת שמצליחה להגדיר באופן מובהק את המגזר, אבל יש תחום אחד בו האחידות היתה גבוהה מבכל תחום אחר: השייכות הפוליטית. בשאלה "כיצד היית מגדיר עצמך מבחינה פוליטית" 80% בחרו ימין (מתון או מובהק). בניגוד למצופה, אגב, הדתיים הליברלים מודרניים לא היו באופן דרמטי פחות ימניים מהשאר.
הנתון הזה בא לידי ביטוי בעוד שאלות בתחום המדיני, ובתחום היחס לערכים דמוקרטים, אבל הנתון המדכא ביותר בעיני הוא בשאלה הבאה: "בידי מי צריכה להיות
הסמכות העליונה לאשר הסכם שלום שיכלול נסיגה של ישראל משטחי יהודה ושומרון
ופינוי יישובים?" התשובות היו: הכנסת; אזרחי ישראל היהודים
בלבד, במשאל עם של כלל אזרחי ישראל, יהודים ולא־יהודים, במשאל עם; פוסקי הלכה/
רבנים.
התשובות לא פחות ממדהימות: 50% טוענים שהסמכות הפוליטית העליונה נתונה בידי משאל עם ליהודים בלבד (עוד 14% טוענים שלרבנים, ו2% טוענים שלאיש אין סמכות כזו. רק 34% טוענים שלכסנת או למשאל עם כללי). רוב מובהק של הציבור הזה מוכן להצהיר בריש גלי שמדינת ישראל עבורו היא מדינת אפרטהייד: מדינה שה"דמוס" שלה, העם, שלו נתונה הריבונות, מכילה רק קבוצה אתנית אחת ושאר הקבוצות מודרות ממנה. (כמובן, עוד לא דיברנו על עוד איזו קבוצת אנשים שולית, הפלסטינים שעליהם אנו שולטים ביהודה ושומרון - לאיש לא היה הווא אמינא שלהם יש איזושהי אמירה בדבר מי שישלוט עליהם). שלא יעלה בדעתכם שהדתיים הליברלים/מודרנים היו טובים יותר מהממוצע: בקרבם 51% חושבים שההכרעה הפוליטית העליונה נתונה בידי יהודים בלבד. הקבוצות היחידות בתוך המגזר שפחות מחזיקות בתפיסות ממשל אפרטהייד הן החילונים (21% בלבד למשאל אתני) והמסורתים-חילוניים (25% למשאל אתני יהודי), אגב, אחוזים מעט נמוכים מאחוזי התמיכה באפשרות האפרטהיידית בכלל הציבור היהודי (31%).
התפיסה האתנוצנטרית לא מסתיימת רק בשאלה הזו. למשל, בשאלה על מידת ההסכמה לטענה שרק יהודים על פי ההלכה יהיו זכאים לעליה על בסיס חוק השבות (ולא גם בני משפחותיהם, כפי שקובע החוק היום וכפי שקבעו חוקי נירנברג לגבי מי שהיה זכאי לרדיפה ע"י הנאצים) 63% הסכימו בהחלט ו20% הסכימו. בשאלה האם תהיו מוכנים לתרום את אבריכם ללא-יהודי הציבור הציוני-דתי התפלג כמעט חצי-חצי (44% הסכימו, 43% התנגדו, מתוכם 4% מתנגדים ככלל לתרומת איברים). בשאלה "האם חייל שמתנגד להחלטת ממשלה על פינוי יישובים יהודיים בשטחים צריך
או לא צריך לסרב פקודה לפנות?" 40% סברו או היו בטוחים שהחייל צריך לסרב פקודה; 43% מתוך הדתיים-ליברלים.
בשאלות של מעמד האישה ויחס כללי למודרנה הציבור קצת יותר מגוון: למשל, בשאלה האם מעמדה ההלכתי של האישה צריך להשתנות, ברוב הקרב הדתיים הליברלים/מודרנים, 48%-45%, היה נמוך משמעותית מזה בקב הדתיים לאומיים 58%-30% (בקרב כלל הציבור הדת"ל, היחס היה 56%-33%). בשאלה באיזה שלב במערכת החינוך (מגיל 0, גן, בי"ס יסודי, חט"ב, תיכון, שירות צבאי/לאומי) צריכה להתחיל הפרדה בין המינים, אם בכלל, הממוצעים היו כך (את התשובה "אף פעם" תרגמתי ל21):
יש גם הבדלים מובהקים יחסית בין דתיים לאומיים לחרדים וחרד"לים, אבל הם פחות עניינו אותי. באופן כללי לא נמצאו שסעים מאוד מאוד מובהקים, אם כי השסע הכי גדול היה בין חרדים וחרד"לים לבין שאר הקבוצות.
נקודה אחרונה היא בדבר ההתנהגות בשטח. הציבור הדתי לאומי מרבה להרגיש מקופח במערכת המשפט והתקשורת למשל, אבל בשטח הוא ממשיך לצרוך תקשורת חילונית: רק 16% צורכים עיתונות מגזרית בלבד, בעוד ש57% קוראים תקשורת לא-מגזרית בלבד. מקור ראשון נקרא ע"י 9% בלבד,בשבע ע"י 5%; גלי ישראל מואזנת ע"י 4%. העיתונים החרדיים ותחנות הרדיו החרדיות זוכות ליותר חשיפה. יש כאן תסביך הקולוניאליסט - עד כמה שהדתיים הלאומיים שונאים את התקשורת והתרבות החילונית, הם לא מצליחים להימנע לצרוך אותה, בדיוק כמו ההודים דוברי האנגלית האוקספורדית.
אז איך אפשר להבין את המגזר? המטאפורה של עורכי המחקר, ואני חושב שהיא נכונה, היא של התנועה הקיבוצית אל מול תומכי תנועת העבודה ככלל. בשנות היישוב ותחילת המדינה חלקים ניכרים מהציבור ראו עצמם חלק מתנועת העבודה, כי הם הזדהו עם ערכיה, עם מוסדותיה, וכד'. מתוכם, התנועה הקיבוצית היתה קבוצת הליבה, היא היתה האידאל, הגרעין השרוף. היא היתה גם המובילה בעמדות ההנהגה, ורבים מתומכי תנועת העבודה קיבלו את ההנהגה הפוליטית ובעיקר הערכית הזו, גם אם לא ממשו אותה בפועל. היום המגזר הדתי לאומי הוא מגזר הלאומנות. מותכו יש את קבוצת הליבה - שגם מגדירים עצמם דתיים - אבל המאפיין העיקרי של המגזר הוא השקפתו הפוליטית הלאומנית והאתנוצנטרית, ה"יהודית", ובעקבותיה גם החלקים שאינם שומרים תורה ומצוות מוכנים לבל את ההנהגה של קבוצות הליבה הדתיות לאומיות.
בשולי פרשת אלי אוחנה, אני חושב שיש במטאפורה הזו הרבה. למעשה, גם בתוך המגר הרבה אוהבים אותה: לא מאמר אחד ולא שניים במקור ראשון רואים לעיני רוחם שחזור של "ממעמד לעם" של בן גוריון בגרסת "ממגזר לעם" - מגזר שכאליטה, ידאג לערכיו ולמוסדותיו וגם ינהיג את המדינה. אבל צריך לדייק: המשמעות של "ממעמד לעם" היתה בדיוק ההתפרקות מהיומרה המגזרית וחתירה אל הממלכתיות. הגרסה שרואה הנהגה של אליטה שאליה העם יצטרף היתה זו של מפ"ם, שההישג המרשים שלה בבחירות 49 - 15 מנדטים - היה גם נקודת השיא ממנה התחילה ליפול. ההתעסקות בויכוחי אימים בין האיחוד והמאוחד, בצד הדאגה המגזרית והיומרנות וההתנשאות, מזכירים כולם אחד לאחד את הבית היהודי של ימנו. לא בכדי הוא אפילו לא טרח לפרסם מצע כלכלי - הנושא המשמעותי עבור רוב הציבור; לא בכדי למקור ראשון אין בכלל מדור כלכלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה