מותו הקרב של עובדיה יוסף העלה שלל שרשורים ברחבי הרשת ובהם תגובות על סף השמחה לאיד למותו, למשל זו. כמובן שאני לא חושב שראוי לשמוח לאידו של אדם של ערש דווי, אבל בסקירת פועלו של הרב באופן שקול אני לא יכולח להמנע מהמסקנה שהיעדרו מהציבוריות הישראלית רק יועיל לכולנו; אחרי הכל, מעטים האנשים בדורנו שהסיתו לכל-כך הרבה שנאת חינם כמו כבוד הרב (אם אתם רוצים פירוט, יש כזה בלינק לעיל).
בדרך כלל החילוני / דתי-לאומי המתבטל הממוצע יסייג את ביקורתו על עובדיה יוסף: אמנם ההתבטאויות שלו מקוממות, הוא יאמר אבל הוא בכל זאת גאון הלכתי, ותרומתו בתחום הזה גדולה לאין ערוך. אז תרשו לי שניה לכפור בעיקר: מעבר לעובדה שאין הרבה ערך לתורה ללא מינימום של דרך ארץ, אני לא חושב שהוא גאון הלכתי. אני לא חושב שתרומתו לעולם התורה כל כך משמעותית. ברור לי שהוא כתב לא מעט שו"תים, אבל בכל שנותי גם כאדם דתי מעולם לא מצאתי את עצמי מסתמך על פסק של עובדיה יוסף, אז אני מפקפק בהשפעתו ותרומתו הדרמטית; ומכל ההילולים על פועלו ההלכתי, לא מצאתי אף פעם מישהו שמפרט דוגמה לאיפה באמת תרם תרומה גדולה להתפתחות עולם התורה (מלבד הנהגת כל קהילות המזרח להסתמך על פסקי ר' יוסף קארו בתור מרא דאתרא, אבל זו עשיה מנהיגותית, לא תרומה להתפתחות עולם התורה). אני יודע שכתבו עליו הרבה, ושהרב בני לאו הקדיש לו דוקטורט ובטח יש דברים המפורטים שם שאני לא יודע, אבל תנו לי דוגמת מחץ אחת, מקום אחד שבו עובדיה יוסף שינה את עולם התורה. אם הוא כזה גאון, זה צריך להיות די קל למצוא, ולא צריך לקרוא את כל הדוקטורט של הרב בני. על החפץ חיים למשל, אני יכול לומר בבירור: ה"משנה ברורה" משמש כספר יסוד להלכה ברוב תחומי היוםיום; הוא העלה את נושא שמירת הלשון לתחום הלכתי (אני לא חושב שזה כל כך חיובי אבל זה חוץ-א-מעיישה) ועוד. גם החזון אי"ש למשל, אחראי לאיסור החשמל בשבת, ולטירוף המידות הגדולות של כזית וכביצה, ועוד. על הרב עובדיה יוסף - לא ממש.
תומר פרסיקו טוען טיעון יותר משמעותי: הוא טוען שגדולתו של הרב עובדיה במפעלו החברתי, דהיינו תנועת ש"ס, ובשתי נקודות בפרט: ראשית, העובדה שרשת החינוך של ש"ס מצילה נערים רבים מחיי פשע, ושנית שש"ס הצליח ליצור גאווה מזרחית, ותחושת ערך עצמי וכבוד למזרחיים. יש משהו בטיעון הזה, אבל אני טוען שבמחשבה שניה דווקא הטיעון הזה מדגיש את מורשתו השלילית של הרב עובדיה. נכון, הוא הצליח להקים תנועה שמשקמת את תחושת העצמיות התרבותית של חלק הציבור המזרחי, והיווה בעצמו דגם של סיפור הצלחה; אבל זה רק מחריף את חומרת מעשיו. את תחשות הכבוד המחודש עובדיה לא בחר לבסס או לנתב לא על ערכי סובלנות ושוויון, ואפילו לא על ערכי אהבת ישראל פשוטה; את מירב מרצו בעשורים האחרונים הקדיש לחיזוק ש"ס על ידי שסוי ובזוי קבוצות שונות שלא הלכו בדיוק בדרכו, החל בהומוסקסואלים נשים ושמאלנים וכלה בחברי הבית היהודי. בהקשר הזה, מופע האימים של שלום כהן בטקס הכתרת הרב הראשי לפני כמה ימים ("אלי בן דהן, אני מקווה ששמך אלי בן דהן יותר טוב מסגן שר הדתות, כי כתר זה כמו סיר שהתינוקות מלכלכים בו ואתם שמים אותו על הראש") לא צריך להפתיע, הוא בסך הכל למד משלל התבטאויותיו של עובדיה יוסף. אם תרשו לי לצטט את ספיידרמן, "with great power comes great responsibility", ובמבחן הזה עובדיה יוסף נכשל ובגדול.
-----
עדכון
תיק החבצלת על עובדיה יוסף שנפרש בכל האתרים (כולל הדתיים והחרדיים) יכול לתת פרספקטיבה על מה נתפס לפחות כתרומתו של יוסף לעולם התורה. אם מורידים את הסופרלטיבים הריקים, אפשר לדלות חמישה מייצגים עיקריים:
1. "יביע אומר", שמכנס אלפי עמודים של פסיקות הלכתיות. הטענה שלי היא כמובן על האיכות ולא הכמות. גם לנשיאת ביהמ"ש המחוזי בת"א דבורה ברלינר יש ברזומה אלפי דפים של פסקי דין, אף אחד לא טוען שהיא גדולת הדור.
2. "ילקוט יוסף" - מלבד העובדה שאת רוב הספר כתב בנו, רוב הספרדים שאני מכיר משתמשים בשולחן ערוך בתור ספר הבסיס אליו הם הולכים. זו הצלחה של הרב עובדיה במובן שהוא החזיר את השולחן ערוך כפוסק העליון לבני עדות המזרח (במקום הפוסקים במקובלים בדור שלפניו, כגון הבן איש חי). זו הצלחה פוליטית-חברתית, אבל אין לו כשלעצמו תרומה אדירה לעולם התורה בכך.
3. ישנן שלוש פסיקות שכולם מציינים: ההכרה בפלאשמורה כיהודים, התרת עגונות מלחמת יום כיפור והפסיקה העקרונית שמותר לסגת משטחי א"י תמורת שלום. ראשית, כדאי לזכור ששלותן נפסקו בשנות השבעים, לפני כמעט ארבעים שנה, ומההילולים שמהללים את יוסף הייתי מצפה לדוגמאות קצת יותר עדכניות. אבל לגופו של עניין, הפסיקה בעניין הפלאשמורה באמת הומנית וראויה, אם כי בתחום יחסית שולי - היא לא השפיעה למשל על דיני גיור בכללם, וגם בשנים האחרונות יוסף בעצמו לא היה מסוגל להגן על עמדות מקלות בגיור - כולל שלו עצמו - מול הרבנים הליטאים. כנ"ל בנושא העגונות - פסיקה הומנית ללא ספק, אבל מצבן העגום של עגונות בימנו מעיד שלגישתו המקלה של יוסף לא היתה באמת השפעה על עולם התורה. אבל השיא הוא כמובן הפסיקה בדבר נסיגה משטחים, הפסיקה שבגללה שמאל לא מפסיק להתאהב ביוסף, לא משנה כמה יחרף ויגדף. זו גם הדוגמה הטובה ביותר לריקנותה של טענת הגדולה ההלכתית: אין ציבור, מלבד מצביעי האיחוד הלאומי, שהוא ימני יותר במפה הפוליטית בישראל היום מאשר ציבור המצביעים של ש"ס. לכל אורך ההסטוריה הפסיקה הזו היתה חסרת ערך - ש"ס מעולם לא הצביעה בעד הסכמי שלום, ופרשה ממשלת רבין בגלל אוסלו ב', אבל בעיקר בשנים האחרונות ש"ס הפכה למפלגת ימין מובהקת. אם זו ההשפעה של פסקיו של יוסף, איפה בדיוק התרומה הגדולה?
אבל מכל מקום זה כאמור דיון צדדי. גם אם היה גדול בתורה, זה לא סותר את הנזק העצום שגרם לחברה בישראל ושנאת החינם הגדולה שהפיץ. עם כל קולות הנהי היום, כדאי לזכור את זה.
בדרך כלל החילוני / דתי-לאומי המתבטל הממוצע יסייג את ביקורתו על עובדיה יוסף: אמנם ההתבטאויות שלו מקוממות, הוא יאמר אבל הוא בכל זאת גאון הלכתי, ותרומתו בתחום הזה גדולה לאין ערוך. אז תרשו לי שניה לכפור בעיקר: מעבר לעובדה שאין הרבה ערך לתורה ללא מינימום של דרך ארץ, אני לא חושב שהוא גאון הלכתי. אני לא חושב שתרומתו לעולם התורה כל כך משמעותית. ברור לי שהוא כתב לא מעט שו"תים, אבל בכל שנותי גם כאדם דתי מעולם לא מצאתי את עצמי מסתמך על פסק של עובדיה יוסף, אז אני מפקפק בהשפעתו ותרומתו הדרמטית; ומכל ההילולים על פועלו ההלכתי, לא מצאתי אף פעם מישהו שמפרט דוגמה לאיפה באמת תרם תרומה גדולה להתפתחות עולם התורה (מלבד הנהגת כל קהילות המזרח להסתמך על פסקי ר' יוסף קארו בתור מרא דאתרא, אבל זו עשיה מנהיגותית, לא תרומה להתפתחות עולם התורה). אני יודע שכתבו עליו הרבה, ושהרב בני לאו הקדיש לו דוקטורט ובטח יש דברים המפורטים שם שאני לא יודע, אבל תנו לי דוגמת מחץ אחת, מקום אחד שבו עובדיה יוסף שינה את עולם התורה. אם הוא כזה גאון, זה צריך להיות די קל למצוא, ולא צריך לקרוא את כל הדוקטורט של הרב בני. על החפץ חיים למשל, אני יכול לומר בבירור: ה"משנה ברורה" משמש כספר יסוד להלכה ברוב תחומי היוםיום; הוא העלה את נושא שמירת הלשון לתחום הלכתי (אני לא חושב שזה כל כך חיובי אבל זה חוץ-א-מעיישה) ועוד. גם החזון אי"ש למשל, אחראי לאיסור החשמל בשבת, ולטירוף המידות הגדולות של כזית וכביצה, ועוד. על הרב עובדיה יוסף - לא ממש.
תומר פרסיקו טוען טיעון יותר משמעותי: הוא טוען שגדולתו של הרב עובדיה במפעלו החברתי, דהיינו תנועת ש"ס, ובשתי נקודות בפרט: ראשית, העובדה שרשת החינוך של ש"ס מצילה נערים רבים מחיי פשע, ושנית שש"ס הצליח ליצור גאווה מזרחית, ותחושת ערך עצמי וכבוד למזרחיים. יש משהו בטיעון הזה, אבל אני טוען שבמחשבה שניה דווקא הטיעון הזה מדגיש את מורשתו השלילית של הרב עובדיה. נכון, הוא הצליח להקים תנועה שמשקמת את תחושת העצמיות התרבותית של חלק הציבור המזרחי, והיווה בעצמו דגם של סיפור הצלחה; אבל זה רק מחריף את חומרת מעשיו. את תחשות הכבוד המחודש עובדיה לא בחר לבסס או לנתב לא על ערכי סובלנות ושוויון, ואפילו לא על ערכי אהבת ישראל פשוטה; את מירב מרצו בעשורים האחרונים הקדיש לחיזוק ש"ס על ידי שסוי ובזוי קבוצות שונות שלא הלכו בדיוק בדרכו, החל בהומוסקסואלים נשים ושמאלנים וכלה בחברי הבית היהודי. בהקשר הזה, מופע האימים של שלום כהן בטקס הכתרת הרב הראשי לפני כמה ימים ("אלי בן דהן, אני מקווה ששמך אלי בן דהן יותר טוב מסגן שר הדתות, כי כתר זה כמו סיר שהתינוקות מלכלכים בו ואתם שמים אותו על הראש") לא צריך להפתיע, הוא בסך הכל למד משלל התבטאויותיו של עובדיה יוסף. אם תרשו לי לצטט את ספיידרמן, "with great power comes great responsibility", ובמבחן הזה עובדיה יוסף נכשל ובגדול.
-----
עדכון
תיק החבצלת על עובדיה יוסף שנפרש בכל האתרים (כולל הדתיים והחרדיים) יכול לתת פרספקטיבה על מה נתפס לפחות כתרומתו של יוסף לעולם התורה. אם מורידים את הסופרלטיבים הריקים, אפשר לדלות חמישה מייצגים עיקריים:
1. "יביע אומר", שמכנס אלפי עמודים של פסיקות הלכתיות. הטענה שלי היא כמובן על האיכות ולא הכמות. גם לנשיאת ביהמ"ש המחוזי בת"א דבורה ברלינר יש ברזומה אלפי דפים של פסקי דין, אף אחד לא טוען שהיא גדולת הדור.
2. "ילקוט יוסף" - מלבד העובדה שאת רוב הספר כתב בנו, רוב הספרדים שאני מכיר משתמשים בשולחן ערוך בתור ספר הבסיס אליו הם הולכים. זו הצלחה של הרב עובדיה במובן שהוא החזיר את השולחן ערוך כפוסק העליון לבני עדות המזרח (במקום הפוסקים במקובלים בדור שלפניו, כגון הבן איש חי). זו הצלחה פוליטית-חברתית, אבל אין לו כשלעצמו תרומה אדירה לעולם התורה בכך.
3. ישנן שלוש פסיקות שכולם מציינים: ההכרה בפלאשמורה כיהודים, התרת עגונות מלחמת יום כיפור והפסיקה העקרונית שמותר לסגת משטחי א"י תמורת שלום. ראשית, כדאי לזכור ששלותן נפסקו בשנות השבעים, לפני כמעט ארבעים שנה, ומההילולים שמהללים את יוסף הייתי מצפה לדוגמאות קצת יותר עדכניות. אבל לגופו של עניין, הפסיקה בעניין הפלאשמורה באמת הומנית וראויה, אם כי בתחום יחסית שולי - היא לא השפיעה למשל על דיני גיור בכללם, וגם בשנים האחרונות יוסף בעצמו לא היה מסוגל להגן על עמדות מקלות בגיור - כולל שלו עצמו - מול הרבנים הליטאים. כנ"ל בנושא העגונות - פסיקה הומנית ללא ספק, אבל מצבן העגום של עגונות בימנו מעיד שלגישתו המקלה של יוסף לא היתה באמת השפעה על עולם התורה. אבל השיא הוא כמובן הפסיקה בדבר נסיגה משטחים, הפסיקה שבגללה שמאל לא מפסיק להתאהב ביוסף, לא משנה כמה יחרף ויגדף. זו גם הדוגמה הטובה ביותר לריקנותה של טענת הגדולה ההלכתית: אין ציבור, מלבד מצביעי האיחוד הלאומי, שהוא ימני יותר במפה הפוליטית בישראל היום מאשר ציבור המצביעים של ש"ס. לכל אורך ההסטוריה הפסיקה הזו היתה חסרת ערך - ש"ס מעולם לא הצביעה בעד הסכמי שלום, ופרשה ממשלת רבין בגלל אוסלו ב', אבל בעיקר בשנים האחרונות ש"ס הפכה למפלגת ימין מובהקת. אם זו ההשפעה של פסקיו של יוסף, איפה בדיוק התרומה הגדולה?
אבל מכל מקום זה כאמור דיון צדדי. גם אם היה גדול בתורה, זה לא סותר את הנזק העצום שגרם לחברה בישראל ושנאת החינם הגדולה שהפיץ. עם כל קולות הנהי היום, כדאי לזכור את זה.
