The Times They Are a-Changin'

בשנות ה2000 לא היה אדם נערץ ו/או שנוא יותר בפוליטיקה האמריקאית מקרל רוב. רוב, יועצו הקרוב של ג'ורג' בוש, מי שניהל את הקמפיינים של בוש עוד מימיו כמושל טקסס, נחשב גאון פוליטי; למעשה עד היום בפוקס ניוז מכנים אותו "הארכיטקט" בבחינת ארכיטקט הניצחון. העוצמה של רוב לא היתה רק היכולת שלו לנצח את שתי מערכות הבחירות עבור בוש; העוצמה שלו היתה בדרך שעשה זאת, בעיקר בבחירות 2004. התזה שעימה בא רוב לבחירות הללו היתה שאמריקה בבסיסה היא מדינת מרכז-ימין, ולכן באופן בסיסי לימין יש בה רוב. ומכאן שמועמד ימני לא צריך לפזול לכיוון המרכז כדי לנצח בבחירות - כפי שעשו כל המועמדים, משני הצדדים, מאז ומעולם. מועמד ימין יכול לנצח אם יביא מספיק בוחרים מבסיס הבוחרים שלו. ואכן בוש בא לבחירות 2004 במצב לא קל - עם כלכלה לא משהו, מלחמה שמתחילה להיות לא פופולארית, עם אופוזיציה ששונאת אותו ובטוחה שהוא גנב את הבחירות עוד ב2000; ועדיין בוש לא עשה כל מאמץ לחתוך למרכז. התימות המרכזיות של הקמפיין היו הכפשות מסיביות של ג'ון קרי, הדגשות תימות בטחוניות, והדגשת נושאים משמעותיים עבור הבוחרים הימניים ביותר שיביאו אותם אל הקלפיות. והכלי המרכזי של התימה השלישית היה נישואים חד מיניים: רוב ניצל פסק דין של בית המשפט העליון של מסצ'וסטס שהכשיר נישואים חד מיניים כדי להעלות את הנושא לסדר היום הציבורי והבא לכך שבלא מעט מדינות (כולל מדינות המפתח מיזורי ואוהיו) נוסף לפתק הבחירות גם משאל עם על הוספת איסור נישואים חד מיניים לחוקת המדינה. משאלי העם הללו הוציאו לקלפיות המוני מצביעים אוונגליסטיים, שבמקומות כמו אוהיו יתכן שאף הטו את הכף (וקולותיה של אוהיו היו כל מה שג'ון קרי היה צריך כדי לנצח).
נזכרתי בכך כמובן בשל החוק שעבר בסוף השבוע במדינת ניו יורק, המסדיר נישואים חד מיניים במדינה. יסוד מוסד הוא שניו יורק איננה אמריקה ככללה, וברור שהיא ליברלית הרבה יותר, אבל עם זאת זו בכל זאת מדינה עם ציבור מצביעים רפובליקאי לא קטן, והחוק, יש לזכור, עבר בבית מחוקקים רפובליקאי. מכל מקום, יותר מעצם החוק בניו יורק, העברת החוק שופכת אור על השנוי הדרמטי בעמדת הציבור האמריקאי בנושא: רק ב2009 נפל חוק זהה בניו יורק, ושישה מהסנטורים שהצביעו נגדו ב2009 הצביעו בעדו שלשום. בדעת הקהל השנוי עוד יותר דרמטי - כיום במדינת ניו-יורק תומכים בנישואים חד מיניים 58% לעומת 37% לפני שבע שנים בלבד. בניו יורק השנוי דרמטי יותר מבארה"ב בכללה, אבל גם בכלל האוכלוסיה הקו הקריטי של 50% נחצה השנה, והתהליך רק הולך ומתגבר.
לאחר 2004 קרל רוב טען שהוא הצליח ליצור מערכת פוליטית חדשה, עם רוב רפובליקאי ארוך שנים. התחזית הזחוחה הזו התבדתה כבר ב2006 כאשר הרפובליקאים איבדו את שני בתי הקונגרס ובודאי ב2008 כאשר אובמה ניצח בהפרש הגדול ביותר עבור מועמד דמוקרטי מאז 1964. אבל לדעתי מבחן ההסטוריה יהיה אכזרי אף יותר עבור רוב: 2004, שנת הישגו הגדול ביותר, תתברר כנצחון פירוס כאשר בעתיד המאוד לא רחוק, גיוס מצביעי הימין נגד נישואים חד מיניים יראה פתטי כמו עמידתו האיתנה של מושל אלבמה וואלאס ב1963 על זכותה של מדינתו לשמור על הפרדה גזעית בחינוך, וקריאתו  segregation now, segregation forever.
ועוד יותר מרתק לראות את תגובת היהודים - בפרט, האורתודוקסים - להעברת החוק. ככלל היהודים האורתודוקסים הם כח שולי שבשולי אבל בניו יורק לא כל כך; ועדיין הם לא יצאו כמעט למאבק. נכון, הOU הוציא הודעה המגנה את החוק, אך הלשון שלה מנומסת למדי, ובעיקר מרוצה מכך שהחוק לא מחייב רבנים או מוסדות דתיים לערוך נישואים חד מיניים למעוניינים בכך; השוו זאת לקצף והתרעומת שהיו מאיימים לכלות את הכנסת מספסלי המפלגות הדתיות אם מישהו היה מעלה על דעתו חוק כזה בארץ. ויותר מכך, האורתודוקסים כמעט שלא לקחו חלק במאבק הפוליטי שלפני העברת החוק, בניגוד למשל לכנסיה הקתולית שניסתה להפעיל את מירב השפעתה נגדו. ולמה? הסבר אחד ניתן על ידי אחד מכותבי הבלוג הפופולרי הרהורים (הוא לא חתם בשמו) - ההכרה שבקרב הציבור הרחב - לפחות בניו יורק - המאבק הערכי הבסיסי הוכרע, והעמדה הזו הופכת לעמדה אי אפשר הגן עליה (ברדלי, ברדלי, מי יפקח עיניך)
ומתברר שהאורתודוקסים בארה"ב גם הם משתנים. הסערה האחרונה התעוררה בעקבות כתבה בjewish week על שכיחותה ההולכת וגוברת של שמירת "חצי שבת" - half shabbos - בקרב נוער אורתודוקסי מודני ואף פחות מודרני; ובhalf Shabbos הכוונה לשמירת שבת מלאה פרט לשליחת SMSים. המחנכים האורתודוקסים נסערים, נבוכים, ומתייעצים מה לעשות, בעיקר אל מול העובדה שרבים משומרי החצי שבת לא חשים חטא בכך; הם מודעים כמובן לכך שבנורמה ההלכתית היום זה חילול שבת אבל הם לא מסמסים כמרד, ורבים מהם רואים בעצמם אורתודוקסים טובים. וכמובן, מעל כל הדון נושבת רוח התהיה והזלזול בעוצמת התמכרות לטכנולוגיה, שלא מאפשרת לנער/ה התנתק מהסלולרי שלו ולו ל24 שעות.
התגובה הראשונית שלי היתה שמדובר בעצם בזרקנות בשמירת שבת. אבל אז חשבתי קצת יותר. ראשית, איזו מין יומרנות מטופשת זו לטעון שהנוער מתמכר לSMSים - הלא זו דרך תקשורת בסיסית, שהופכת לחלק אינטגרלי מהתקשורת הבינאישית, בפרט בדורות צעירים יותר. באותה מידה ניתן לטעון שהדורות המבוגרים יותר מכורים לשיחה (ומי ששמע פעם את אחורי בית כנסת אורתודוקסי אמריקאי ממוצע - כמו גם את הספסל שלי ושל משפחתי באוהל אהרון - כנראה יסכים עם הטענה). ואם זה אכן המצב, אני יכול גם בהחלט לראות את האינסטינקט של הנערים הללו בשמירת ה"חצי שבת". נכון, הם שומרי שבת אבל ההלכה היהודית לא אימצה את התקנון הדומיניקני ולא מצטוונו לשתוק בשבת. הבעיה עם SMS היא המדיום האלקטרוני - שבהערת אגב, האיסור עליו כמו גם על כל החשמל בשבת מבוסס על אנלוגיות לא טריויאליות של סגירת מעגל חשמלי ל"בונה" - והאינסטינקט הוא שלא סביר שההלכה תטיל איסור שמשעותו כל כך בסיסית רק מכיוון שזו טכנולוגיה חדשה שעוד לא השכלנו להביות את משמעותה וגזור עליה את ההלכה בצורה הנכונה. שיחת SMS נראית לנו בוטה מכיוון שהתרגלו לראות באיסור על שימוש בחשמל את אחד המאפיינים הבולטים של שמירת שבת, אבל יש לא מעט איזורים אחרים בהם האינסטינקט של רוב היהודים הדתיים יהיה לבצע מה שמבחינה הלכתית הוא חילול שבת - כמו למשל לכבות אש בבנין שאין בו אנשים, או להציל גוי ממות. אפשר להתוכח ויכוח עובדתי, האם SMS הפך לכלי תקשורתי כל כך בסיסי; אבל אם הוא כן (ויתכן שכן) אז אני דווקא בעד שומרי החצי שבת. מצד שני, מה אני יודע, אני שומר אפס שבת.

ושתי הערות לסיום:
1. אישור החוק בניו יורק גם היה הישג אישי מרשים של מושל ניו יורק, אנדרו קואומו, שהתחייב בקמפיין הבחירות שלו להעביר חוק כגון זה. ההישג הזה גם מהווה הזדמנות להשוות בין סגנון המנהיגות של קואומו לזה של אובמה - כפי שעושה נייט סילבר - השואה שמאירה לא מעט על הסיבות לכך שנשיאותו של אובמה לא כל כך מוצלחת.
2. כאמור ביום ששי שעבר, "בן לניסטר וגו'", ועל כן גאולה לעולם: את "משחקי הכס" - הספרים והסדרה - הכיר לי רן.  

יאיר נתניהו בפייסבוק

האמת, מאז פרשת ענת קם אני מעדיף לא לקרוא כתבות של אורי בלאו, אבל מול הסקירה של הודעות הפייסבוק של יאיר נתניהו לא יכולתי להתאפק. בפרט, מול דברי הנימוק שכתב לקבוצה שפתח הקוראת להחרמת עסקים ערביים בעקבות המהומות בעכו ביום הכיפורים בשנה שעברה:

הערבים הבני זונות חיללו לנו את היום הקדוש ביותר בשנה. זה לא קרה בסוריה וגם לא במצרים. זה קרה פה במדינת ישראל - מדינת הלאום היהודי היחידה! מכיוון שהרשויות השמאלניות לא יעשו דבר בנידון והתקשורת עוד תוציא את הערבים כמסכנים, חובה עלינו לעשות את המינימום הדרוש כדי להציל את כבודנו ולהחרים כל עסק או מוצר ערבי!!! חוץ מזה שהחרמתי ת'חארות האלה גם ממקודם

מה שמרשים אותי הוא לא כל כך ההתלהמות הימנית; וגם לא השפה הנמוכה והבוטה - עד כמה שהיא מאכזבת, וכנראה אומרת משהו על חינוכו של נתניהו, על בתי הספר שלו ועל יחידת האיתור של דוברות פיקוד מרכז (לא פחות) שם משרת נתניהו ג'וניור. לא,מה שהביא אותי לכתוב את הפוסט הוא המשפט הבא: "מכיוון שהרשויות השמאלניות לא יעשו דבר בנידון..."
ודוק: זו קבוצה שנפתחה על ידי בנו של ראש הממשלה. מדהים.

ואם בענייני חובות

טענתי אתמול שבן לאניסטר תמיד משלם את חובו, אז באמת הגיע הזמן ללרוקן את מאגרי הפכים והזוטות שהצטברו.
1. לפי החוקה האמריקאית, אחת לעשור נערך מפקד ולפיו מעדכנים את מספר חברי הקונגרס של כל מדינה. ומכיוון שכך, רוב המדינות - גם אלה שלא מרויחות את מפסידות חברי קונגרס - מנצלות א תההזדמנות כדי לשרטט מחדש את מפת המחוזות שלהן, מה שמכונה redistricting. התהליך שונה בין מדינה למדינה, אבל מכיוון שהרפובלקאים זכו בהישגים חסרי תקדים בבחירות 2010 ובין השאר בשליטה במספר חסר תקדים של בתי מחוקקים מדינתיים, ההערכה היתה שהם ירויחו מהתהליך. ובכן, מתברר שלא. ראשית, הרפובליקאים כבר מיצו לא מעט מהרוחים שיכלו להשיג בפעם הקודמת. שנית, בשל ההצלחה הגבוהה בבחירות 2010, מראש הרפובליקאים מחזיקים במספר רב של מחוזות שיהיה להם קשה לשמור עליהם (למשל, מחוזות שהצביעו עבור אובמה ב2010). ושלישית, מהלך מבריק אחד של הדמוקרטים באילינוי צפוי להעניק להם לפי ההערכות לא פחות מחמישה חברי קוגנרס חדשים, מה שמקזז את רוב הרוחים שהרפובליקאים יכולים לבשיג במדינות אחרות, ולכן ההערכה הרווחת היא שדווקא הדמוקרטים ירויחו מעט מהתהליך הפעם. מכל מקום, בקליפורניה לבוחרים נמאס מהמשחקים הפוליטיים בנושא ולכן הם העיברו במשאל עם החלטה שמפקיעה את התהליך מבית המחוקקים ומעבירה אותו לועדת אזרחים בלתי תלויה. ובמסגרת זו, מחוז לוס אנג'לס (המחוז הגדול ביותר בארה"ב, עם למעלה מ3 מליון תושבים), מציע גם לאזרחים לנסות לשרטט מפה.
2. חוקר במדע המדינה חישב מה הסיכוי שסיפור סקס יהפך לסקנדל.
3. וזה סתם מגניב (או ליתר דיוק, זה צילום רנטגן של כלב שותה):

4. האמן ג'ספר אלניגס יצר את הוידאו הבא מתמונות שמצא בגוגל:

Untitled from jasperelings.info on Vimeo.
5. בבחירות 2008 אחת החקויים המוצלחים ביותר בסדרות הסאטירה האמריקאיות היה חקויה של השחקנית טינה פיי את שרה פיילין. החקוי גם לאוהדיה של פיילין לזעום ואפילו הביא למעין פרק סולחה, בו פיילין התארחה בתוכנית והעבירה מערכון ביחד עם דמותה המשוחקת על ידי פיי. מכל מקום, כנראה שהחקוי היה מוצלח מספיק, שאפילו פוקס ניוז התבלבלו והשתמשו בתמונה של פיי באייטם על פיילין.
6. ואם בפיילין עסקינן, לפני כמה שבועות כל ארה"ב רעשה וגעשה כאשר מדינת אלסקה נאלצה להענות לצו לפי חוק חופש המידע ולפרסם את כל האי-מיילים של פיילין מתוקפת מושלותה. בדיעבד, זו היתה סערה בכוס מים, שכן לאחר שכל היעתונים עברו וסרקו את 24,000 האימיילים (ניו יורק טיימס ווושינגטון פוסט אפילו קראו לקוראיהם להשתתף במאמץ) לא נמצא שום דבר מענין. אבל זה עדיין סיבה מספקת ליצור את האתר הקריפי משהו הזה. (הקרדיט ליוני טל)
7. קונאן אובריין עושה קצת צחוק מפיילין אחרי פדיחות פול רבר שלה
8. בניגוד לקונגרס הקודם, המושב הזה הוא מהפחות יעילים בהסטוריה. למעשה, עד עכשיו בילה הסנט שליש מזמנו בבידקות quorum, תהליך טכני ואדמיניסטרטיבי שנועד בעיקר להרוג זמן, ושהוא כל כך משעמם שC-CPAN, הרשת המשדרת בשידור ישיר את דיוני הקונגרס, מוספיה מוזיקה קלאסית ברקע כדי שהצופים לא יחשבו שהשידור נתקע.
9. כל מיש שאני מכיר שעבד עם חברת תוכנה אמריקאית גילה שכאשר אתה מגיע לדבר עם המהדנסים הם כמעט אף פעם לא אמריקאים מלידה. הם הודים, סינים, ישראלים - מה לא, אבל מעט מאוד מהם אמריקאים. אז עד עכשיו זו היתה רק הסטטיסטיקה של רופאים שלי, ועכשיו גם אובמה הגיע למסקנה שאין מספיק מהנדסים אמריקאים.
10. מזל טוב, IBM!
11. האמריקאים לוקחים את הספורט שלהם ברצינות. מאוד ברצינות. ולכן כאשר לברון ג'יימס, מי שהיה במשל שנים כוכב קבוצת הכדורסל של קליבלנד עבר למיאמי בשנה שעברה, הוא הפך מייד לאדם השנוא ביותר בקליבלנד ומיאמי בהתאם לקבוצה השנואה בקליבלנד. ולכן לא היו שמחים מתושבי קליבלנד - ואוהיו ככלל - כאשר מיאמי הפסידה בגמר לדאלאס. למעשה, כל כך שמחים עד שג'ון קאסיץ', מושל אוהיו, העניק לשחקני דאלאס אזרחות כבוד של המדינה.
12. אתמול בלילה סנט ניו יורק הפך נישואים חד מיניים לחוקיים במדינה. זו המידנה המאוכלסת ביותר שנישואים חד מיניים חוקיים בה באופן מפורש (המצב בקליפורניה נזיל אבל לא מוכרע סופית, הוא בידי בית המשפט. הצעה 8 שנועדה להכשיר נישואים חד מיניים במשאל עם נכשלה).

שבוע טוב!

בן לניסטר תמיד משלם את חובו

כאשר התחיל לצאת לאור שבועון הטלויזיה "רייטינג", שמעתי ברדיו ראיון עם יובל נתן, עורכו הראשון של העיתון, ובראיון הוא אמר שחלק מהמחשבה מאחורי הוצאתו לאור היא שראוי שיהיה עיתון שמוקדש לטלויזיה, כי לטלויזיה יש מקצוענות. מבקר טלויזיה לא צריך להיות מבקר קולנוע בדימוס או סתם כותב מוכשר שגם רואה טלויזיה, אלא צריך להתיחס אליה ברצינות כמו שמתיחסים לכלכלה (הדוגמה היפה ביותר שהוא נתן לטעמי היא לבעיה הראשונית שהיתה לערוץ 10, שעלה לאויר בערך באותו הזמן. מעבר לתחרות עם המותג של ערוץ 2, וקשיי המימון, הספרות שניתנו לו הן דפוקות; לא נוח ללחוץ בשלט על 1 ולאחר מכן על 0, והערוץ לא היה בסביבת ערוצים חזקים. אני לא יודע אם זה נכון או לא אבל זו מחשבה מעניינת).
ונזכרתי בכך מכיוון שאחד מבוגרי "רייטינג", מורן שריר, החל לכתוב את ביקורת הטלויזיה של "הארץ" לפני כמה חודשים ואני נהנה מאד לקרוא אותו, בדיוק מהסיבה הזו: לא תמיד הוא כותב ביקורת מדהימה אבל יש תחושה שהוא מבין על מה הוא מדבר, שהוא מקצוען בטלויזיה. וכל ההקדמה הארוכה הזו היא מכיוון שהביקורת של שריר על "משחקי הכס" היא סיבה מצויינת לכתוב על הסדרה.
משחקי הכס - שפרק סיום עונתה הראשונה שודר ביס אתמול - היא אחת הסדרות הטובות שראיתי. אני לא מקורי בטענה הזו; זו היתה סדרת HBO מושקעת ברמה קיצונית - כמות השקעה המקבילה לסרטי קולנוע, שחדשה את ההייפ סביב הטענה שהטלויזיה עומדת להרוג את הקולנוע - והמבקרים והקהל אהב אותה מההתחלה, מה גם שהיא צברה קהל מפרק לפרק. אז קודם כל תצפו בה. ואחר כך, אני יכול להגג קצת מהגיגי הכורסה שלי בנושא.
הסדרה מבוססת על הספר הראשון בסדרת הפנטזיה של ג'ורג' מרטין "שיר של אש ושל קרח". זו סדרת פנטזיה, אבל חלקי הפנטזיה שבה שוליים ביותר; היא מתארת עולם אגדי הדומה בעיקרו לימי הביניים האירופאיים, מאוכלס באבירים, אצילים, מלכים וטוענים לכתר, כמו גם בערי סוחרים, באיכרים ובכל הטיפוסים שבין לבין, ועיקר העניין הוא מאבקי הכח, התמרונים והמלחמות הנובעות מהם. ההשראה הראשונית היתה מלחמות השושנים האנגליות במאה ה14 - גורמי הכח העיקרים בתחילת הסדרה הם בית סטארק מהצפון ובית לניסטר מהמערב, והדמיון ליורק ולנקסטר לא מקרי - אבל מרטין מפתח את הדרמה ללפחות שבעה בתי אצולה גדולים ועוד עשרות קטנים, עשרות דמויות, לפחות שלוש דתות, ובקיצור תענוג לחובב פוליטיקה שכמוני. מאידך, מרטין מתיחס לימי הביניים כהווייתם, ולא חוסך בתיאורי המלחמה, האימה והסבל שעוברים על תושבי ווסטרוז, זירת ההתרחשות, אם כי מטרין לא מתאר רק עולם מסוייט - יש בו גם הרבה שמחת חיים (והרבה מין), ואפילו לא מעט אהבה.
בקיצור, מרטין עושה הכל חוץ מלהאדיר את עולמו. בניגוד לעולם הטולקיני - שהוא אולי הפרדיגמה לפנטזיה - בווסטרוז אין טוב מוחלט ורע מוחלט, עם מלחמה הרואית ביניהם כשיאה של העלילה. יש הרבה אנשים, עם מעלות וחסרונות, עם אהבות ובעיקר יריבויות, שמשחקים במשחקי כח וכבוד בעלי השלכות נוראות. כמו העולם האמיתי.  והתרגיל הספרותי היפה ביותר שמרטין עושה כדי להעביר את הנקודה הוא שהסיפור מסופר ממספר נקודות מבט. כותרתו של כל פרק היא הדמות שהפרק מסופר מנקודת מבטה, ולא פעם פרקים סמוכים הם מנקודת מבטן של דמויות יריבות. מרטין לא רלטיביסט; יש דמויות טובות יותר ורעות יותר, ויש גם ממש מטורפות; לא כל דבר מתקבל, מוסרי ומובן אם רק נבין את הדמות. אבל לא מעט כן, וזו חווית קריאה מאוד מאתגרת כאשר לאחר כמה פרקים בהם אתה מזדהה עם דמויות של צד אחד של המאבק פתאום עוברים לצד השני. גם לא כדאי להקשר יותר מדי לגיבורים, הרבה מדי מהם מתים בשלב זה או אחר.
אז מרטין יצא ה"שמאלני" של סופרי הפנטזיה. הוא מחד מבקר מאוד את העבר הימי ביניימי שהשמרנות מעריכה, ומציג אותו במלוא עליבותו ואכזריותו, ומאידך מעביר מסר על מורכבות העולם ועל הקושי לחלק לטוב ורע מוחלטים וחסרי פשר. עד כאן, לא חידשתי הרבה, כי המסקנה הזו נמצאת ברבות מהביקורות על הספרים או הסדרה. אני התרשמתי מעוד דבר: מחשיבות העברת הידע. בעולמם של משחקי הכס, הדרך המהירה ביותר להעביר מידע היא באמצעות עורבים, כלומר אמצעי לא אמין ולא מהיר במיוחד, וכשבודקים זאת מרשים לראות כמה ממהלכי העלילה - בעיקר התפניות לרעה - נובעים מכך שאחת הדמויות החליטה החלטה על בסיס מידע חלקי, חסר או שגוי שכן היא לא יודעת על ההתפתחויות שהתפתחו בינתיים באזורים אחרים. זה פרט קטן, אבל דווקא לי הוא האיר עד כמה אני לוקח כמובן מאליו את כמות וזמינות המידע שיש לי כדי לקבל החלטות.
(למרות שבמאמר מוסגר לא תמיד יותר מידע בהכרח מביא לתוצאה טובה: אחת הרעיונות היפים ששמעת מפרופ' בלונדהיים היא על האחריות של המצאת הטלגרף לקידום פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית. עד הטלגרף, המידע היה עובר במהירות מעבר האנשים, ולכן בין הצפון לדרום לא היה עובר הרבה מידע מהימן ומהר. זה היה מאפשר למועמדים פוליטיים - בעיקר לנשיאות - להבטיח הבטחות שונות בצפון ובדרום. משהתפרשה רשת הטלגרף, כל נאום של מועמד בצפון נשמע מיד בדרום ולהיפך, והעמימות הקונסטרוקטיבית שאפשרה את איחודם של שני האזורים ביחד לא התאפשרה יותר).

אז מה הפואנטה שלי? אני לא בטוח. אולי בזכות המורכבות, ונגד החלוקה הפשטנית, הדיכוטומית ובעיקר העצלה ל"טובה" ו"רע" מבלי נסיון להבין את המניע של גורמי הכח השונים (להבין זה לא בהכרח להכשיר. אבל בלומר "הם רעים כי הם רעים" אנחנו עושים לעצמנו עבודה קלה מדי). ואולי המסקנה האהובה ביותר על אבא שלי: כל מי שמסתכלים על העבר בערגה ובהערצה, פשוט לא יודעים על מה הם מדברים. לרוב העבר היה דרעק, והעתיד רק מכיל בחובו הבטחות לחיים טובים יותר ויותר.

והכותרת? זוהי ססמתם של בית לניסטר - בלשון הזהב של שריר "שושלת מפוארת של מניאקים" אבל גם צור מחצבתו של טיריון, הדמות הסימפטית ביותר בסדרה. אם לא הייתי מספיק לכתוב על הסדרה וכותב את הפוסט הזה רק בעוד חודש היא היתה מושלמת, אבל חשבתי שזה בכל זאת מטופש לחכות חודש עם הפוסט רק כדי להתאים לו את הכותרת.

בלגים, איטלקים, עיתונאים, קומיקאים, ורפובליקאים מטורפים

1. הבלגים לא צריכים אותי לצחוק עליהם, הם עושים את זה יופי בעצמם (תודה לדוד, וכמחוה לפטריוטיות בלגית באשר היא):

זה מזכיר לי את הסרטון הבא, שהסתובב באינטרנט די מזמן, בו איטלקים צוחקים על עצמם. מה שהכי משעשע הוא שבדיוק על אותם דברים ישראלים צוחקים על עצמם:


2. במוסף פסח של מוסף "שבת" של מקור ראשון פרסם עורך המוסף, יואב שורק, הצעה רדיקלית למדי עבור הציבור הדתי לאומי והיא לבטל בעצם את הציבור הזה. כלומר לבטל את האבחנה הסוציולוגית בין דתיים לחילוניים (המהלך הסמלי שהוא עשה הוא להוריד את הכיפה). רציתי להתייחס למאמר כשהתפרסם אבל לא הסתייע, וגם עכשיו הנושא הזה ראוי לפוסט משל עצמו, אז אני לא ארחיב (למרות שאני מסכים עם חלק וחולק על חלק). אבל משום מה, באיחור מסויים, הדיון שוב התחדש במלוא עוזו כאשר ישראל רוזן, בשער האחורי של שבת בשבתו, תקף את שורק בכל הכח - עד כדי כנויו "מסית ומדיח" (על כל המשמעות הנלווית למושג. אף פעם על תזלזלו ביכולותיו של רוזן לכוון את רמיזותיו בדיוק רב). כמובן רוזן בעצמו - לחכם גדול ולא טיפש קטן - לא היה חשוב כשלעצמו אם הוא לא היה הפובליציסט המוביל של עלון בתי הכנסת הותיק והנפוץ בארץ. מצד שני, לשורק קמו גם לא מעט תומכים (החל במערכת העיתון שלו), ונראה שהמאמר יצר דיון מעניין למדי - שאף הגיע אל החילויינים (למשל כאן וכאן). אני עוד לא בטוח מה הפואנטה העיקרית שלי בעניין - כאמור מגיע לו פוסט נפרד - אבל כך לפחות אני מוודא שלא אחמיץ זאת שוב...
3. עולם התקשורת במרקחה: נוחי דנקנר קנה את מעריב וכעת מנסה לרוקן את מערכת הארץ, במקביל לכך שכותרות מעריב לאחרונה נהיות יותר ויותר סולידיות אה-לה הארץ ופחות ופחות צעקניות אה-לה ידיעות (ראו למשל כאן), ונראה שמתהווה לנגד עינינו מערכת מרובעת - ידיעות מול ישראל היום, מעריב מול הארץ (או זה מה שדנקנר אולי רוצה). ומהצד השני, עמוס שוקן מוכר 20% מעיתונו לאוליגרך רוסי עם - איך נאמר זאת - עבר מפוקפק. אני דווקא מסכים עם רביב דרוקר שזה לא כל כך נורא, ואפילו די טוב - החשוב הוא שיהיו הרבה עיתונים, גם אם לכל אחד מהם תהיה את הנקודה העיוורת שלו. אם יהיו מספיק עיתונים בריאים וחסונים אז הארץ ודה-מרקר יזכירו לנו מספיק על בעיית הריכוזיות ומקומו של נוחי דנקנר בה, ומעריב יזכיר מספיק על עברו הלא ברור של נבזלין, כמו שמלחמת ידיעות וישראל היום עשתה לא רע לתקשורת ככלל. זו גם סיבה להזכר במי שכן עצבנו אותי מאוד, והם אנשי גל"צ, שלא זו בלבד שחיים מתקציב הבטחון ללא שום הצדקה; ולא זו בלבד שמקבלים מתנה בדמות כח אדם בחינם - דבר שלא קיים לשום חברה במשק - מה שנותן להם יתרון תחרותי לא הוגן בעליל מול שאר שוק הרדיו; ולא זו בלבד שהם גם משדרים פרסומות, אלא שהם גם באים בטענות כאשר הממשלה לא אשרה להם מהר מספיק את המשך שידור הפרסומות. עם כל כך הרבה חמאה על הראש, הייתי מצפה לקצת יותר צניעות.
4. ואם במלחמות תקשורת עסקינן - תוכנית הדגל של פוקס ניוז היא תוכניתו של כריס וואלאס,  Fox News Sunday, שהיא הבמה המכובדת ביותר של הערוץ, ומשקל הנגד למצעד המטורפים בסגנון גלן בק. ביום ראשון התארח שם ג'ון סטוארט, שפוקס ניוז היא מהנושאים החביבים עליו בתוכנית הסטירה שלו, והעימות בין סטוארט לוואלאס מרתק. הקטע הוא 25 דקות, אבל עדיין אני ממליץ לכם לצפות בכולו. וואלאס מנסה לאורך הראיון לטעון כי ברשתות התקשורת הממוסדות (הMaim stream media הידועה לשמצה) יש הטיה שמאלית, ולכן פוקס עושים את אותו הדבר "בצד השני של הספקטרום". שזה כשלעצמו רגע של כנות מרשימה מצד רשת התקשורת שססמתה היא Fair and Balanced (ואפילו זה מה שכתוב בפנים הספלים שלהם). אבל סטוארט מנסה לטעון בפניו את האבחנה הבאה, שוואלאס פשוט לא מסוגל - או לא רוצה - לתפוס: ההבדל הוא שפוקס היא תחנה אידיאולוגית, שמשדרת חדשות ככלי, כאשר הכח המניע העיקרי, הבסיסי, שלה הוא אידיאולוגי; הוא עצמו, כמו גם שדרנים אחרים, הם בעלי עמדות ודעות - ורובם בצד השמאלי של המפה - אבל עיקר עיסוקו הוא קומדיה. קומדיה שקשורה גם לדעותיו, נכון, אבל הוא לא פעיל פוליטי שמשתמש בקומדיה, הוא קומיקאי עם עמדות. חבל שהאמריקאים לא מכירים מספיק את מוסד העיתונות המפלגתית, כי בעצם סטוארט ניסה לומר לוואלאס: "אתם דבר, או על המשמר, או חירות". וואלאס לא רק שאין לו מה לענות על כך (כמה מההתחמקויות שלו די מביכות) נראה שהוא אפילו לא מבין על מה סטוארט מדבר; שהוא מצוי בעולם כל כך מוטען פוליטית שהוא לא מסוגל לקבל שיש עולם אחר, בספרה שבה המניע הראשוני הוא לאו דווקא המניע הפוליטי-אידיאולוגי.
ואז מגיעים לפרפראות: בשלב כלשהו סטוארט כבר ממש מתעצבן, ומטיח בפני וואלאס את המשפט הבא:
"Who are the most consistently misinformed media viewers? The most consistently misinformed? Fox, Fox viewers, consistently, every poll."
כפי שאפשר להניח, הראיון הזה יצר הרבה שמרנים כעוסים ששמחו לציין בפני סטאורט שהוא טועה, ומטעה, בעצמו. צפו בתגובה שלו, כל מילה שלי מיותרת:

5. נצלו את הזמן שאתם יכולים להשתמש בשם "שרה פיילין". הסימן הרשום על השם "שרה פיילין" עומד להכנס לתוקף.
6. אתם מתכוננים? שרה פיילין (סימן רשום), ניוט גינגריץ', מישל בקמן, וג'ו ליברמן יצטרפו לגלן בק בעצרת בירושלים. שמח!

יש עוד הרבה פרפראות, אבל על כך בפוסטים הבאים.