אחד הפרדוקסים הגדולים בדמוקרטיה האמריקאית הוא שעם כל החשד המובנה מהממשל, והשאיפה להגבילו, עצם העיסוק בממשל מאוד אינטנסיבי, לפחות עבור מי שמתעניין בנושא. ישראלי המעוניין בפוליטיקה מקבל הזדמנויות די מועטות סך הבכל להשפיע; אמריקאי המעוניין בפוליטיקה ימצא אינספור הדמנויות שבהם הממשל מבקש את הinput שלו. הדוגמה המובהקת ביותר היא בבחירות: המערכת האמריקאית לא רק מבוזרת אלא חלקים ניכרים ממנה מקבלים את המנדט שלהם ישירות מהבוחרים, וכך בוחר אמריקאי ממוצע מתבקש לבחור הנשיא, סנטור וחבר בית נבחרים ברמה הפדרלית; מושל, חבר בית מחוקקים מדינתי (לרוב שני בתים), ובדרך כלל גם שלל משרות אחרות ברמת המדינה כמו סגן מושל, חשב, תובע כללי; שופטים בכל הרמות; ברמות המחוז, נציבים של המחוז המנהלים שלל תחומים, החל בכבוי אש וכלה בניהול בחירות; חברי מועצות חינוך שמחליטים איך נראית תוכנית הלימודים ומנהלים את מערכת החינוך; וכמובן ברמה העירונית - ראש עיר וברך כלל גם מפקד משטרה (שריף) - בארה"ב רוב המשטרה מנוהלת ברמה העירונית (ומכאן NYPD למשל).
יש לא מעט בעיות עם השיטה הזו. רוב המועמדים למשרות שאינן בפרופיל גבוה (ושנמצאות גם בתחילת פתק ההצבעה) הם מועמדים אונינימיים למדי והציבור לא מכיר ולא מתעניין בהם יותר מדי; קשה להניח שרוב החלטות הבוחר במקרה זה הן מושכלות. המצב הזה מביא לבחירת אנשים לא מוכשרים למשרות רבות וגם ללא מעט שחיתות. ובמקומות שהבחירות אכן מושכלות, העובדה שגורמים שונים בממשל נבחרים בזמנים שונים ועל ידי פלחים שונים באוכלוסיה מביאה לא פעם לכך שחלקים שונים בממשל נמצאים בידי מפלגות שונות, מה שמביא לעימותים פוליטיים בלתי פוסקים ולשיתוק. הדוגמה הבולטת ביותר כיום היא הפיצול בין הנשיא לבית הנבחרים אבל שיתוק שכזה רווח ברמת המדינות, והשבתת ממשל מדינתי קרתה כבר עשרות פעמים בחמישים המדינות מכיוון שהמושל ובתי המחוקקים לא הצליחו להגיע להסכמה.
אבל השבוע היתה לי הארה למה יש בכך גם פן חיובי. נניח באופן היפותטי לחלוטין ולא קשור כלל לקיטורים שלי מאתמול, שמדיניות אכיפת התנועה של המשטרה מכעיסה אותי. בדמוקרטיה הישראלית אין לי כמעט שום דרך להשפיע על כך. ההצבעה שלי מוגבלת לפיסת אינפורמציה אחת (יותר מביט אחד של אינפורמציה, כי יש הרבה מפלגות - אבל לא הרבה יותר מביט אחד) ובתוך ההחלטה הזו אני צריך לשקלל מדיניות בטחונית, כלכלית, סביבתית ומה לא - שלא לדבר על כך שלאחר מכן ההצבעה שלי מתווכת על ידי מפלגה. כדי שאצליח להשפיע דווקא על מדיניות האכיפה של משטרת התנועה בירושלים אני צריך להיות די אובססיבי לעניין וגם אז כנראה שלא אצליח (דפני ליף היתה צריכה הפגנה של 300,000 איש כדי להצליח להעלות את הנושא הכלכלי לסדר היום, וגם זאת לזמן מוגבל). היה נחמד אם כמו אמריקאי, יכולתי לבחור את ראש הממשלה לפי מדיניות מדינית ואת מקד משטרת ירושלים לפי מדיניות אכיפת התנועה. סתם מחשבה.
(אפשר לקרוא את הכותרת בחולם או כשורוק, שניהם תקפים...)
התמונה המצורפת היא של יציאה הצפונית מכביש בגין בירושלים. כביש רחב ונוח, שני מסלולים לכל כיוון עם הפרדה משמעותית ביניהם. הרמזור הקרוב ביותר הוא במרחק של למעלה מחמישה ק"מ. ועדיין, המהירות המותרת בכביש היא 80 קמ"ש. כמובן, שבאופן כמעט קבוע הנהגים נוסעים במהירות גבוהה הרבה יותר, ואכן לפחות פעם בשבוע מוצבת ניידת של משטרת התנועה בדיוק במקום שבו מצולמת התמונה ועוצרת נהג אחר נהג על חריגה מהמהירות המותרת. (גלוי נאות - כמובן שגם אותי; אחרת לא הייתי מתעצבן).
אבל למה בעצם? הכביש כאמור טוב מאוד לנהיגה במהירות גבוהה; למעשה הרמה שלו היא לפחות כשל כביש 6, שבו המהירות המותרת היא 120 קמ"ש, ובודאי טובה יותר מחלקים מכביש החוף בהם המהירות המותרת היא 110 קמ"ש. הוא לא מככב ברשימת הכבישים האדומים, וכמעט לא מתרחשות בו תאונות - למעשה, אני אופתע אם התרחשה שם תאונה קטלנית. אז איזו תועלת לבטיחות בדרכים עולה מהגדרת מהירות כזו ומהצבת ניידת, מלבד יבול הדו"חות הגבוה?
קראתי בעניין את הראיון עם שלי יחימוביץ' במוסף הארץ בשבוע שעבר; יש בו לא מעט דברים שאני מסכים איתם וגם כמה וכמה שאני חולק עליהם. אבל האמירה הפרובוקטיבית של יחימוביץ' - שניערה את כל שומרי הסף בעיני עצמם של הסמול - כמו אבירמה גולן, עקיבא אלדר, עמירה הס וגדעון לוי היתה בעניין מפעל ההתנחלויות: ראשית, לגבי עצם קיומו:
אני בוודאי לא רואה במפעל ההתנחלויות חטא ופשע. לשעתו, זה היה מהלך קונסנזואלי לחלוטין. ומי שקומם את ההתיישבות בשטחים זה מפלגת העבודה. זאת עובדה. עובדה היסטורית
ושנית, לגבי המשוואה הידועה שהפסקת ההשקעה בהתנחלויות היתה משנה באופן מהותי את המצב הכלכלי בישראל:
אני מכירה את המשוואה הידועה הזאת - שאם לא היו התנחלויות אז היתה מדינת רווחה בתוך גבולות ישראל. אני מכירה את השקפת העולם שאומרת שאם נקצץ את תקציב הביטחון בחצי, יהיה כסף לחינוך. זאת השקפת עולם שאין לה קשר למציאות.
אני לא מעוניין לדון בעצם הנושא, מה גם שיחימוביץ' יודעת יפה מאוד להגן על עמדותיה במאמר התגובה שפרסמה היום. על פניו אני נוטה להסכים איתה - לא כל כך מכיוון שאני חושב שהמאבק בהתנחלויות לא חשוב אלא בשל הטיעון השני שנדמה לי שאני מזהה בעיקר מהמאמר דהיום והוא שהמאבק בהתנחלויות לא ל כך רלוונטי במצב הפוליטי של היום (ואני אוסיף - מכיוון שלדעתי גורלן נחרץ כך או כך) והתעסקות בהן תחמיץ את ההזדמנות לשנות שנוי משמעותי את פוליטיקת הזהויות הישראלית. מכל מקום, על כך בפוסט אחר (נקוה שבקרוב). את הזפוסט הזה התחלתי ביחימוביץ' בעיקר כדי לבדוק עובדות ולשחוט קצת פרות קדושות.
אז הנה הראשונה: בטענתה השניה - שצמצום ההשקעה בהתנחלויות לא ישנה בהרבה את המצב הכלכלי בישראל - יחימוביץ' פשוט צודקת. נכון שההשקעה הממשלתית לנפש בהתנחלויות יותר מכפולה מאשר בתחומי הקו הירוק (והחישוב הזה לא מכניס לחשבון הטבות מס ניכרות שתושבי ההתנחלויות נהנים מהן); אפשר וראוי לדון האם נכון שהמדינה תעדיף בצורה כל כך מפורשת את המתנחלים (כמובן, אני נגד). אבל גם הורדת ההשקעה בהתנחלויות לרמת ההשקעה של הקו הירוק - או פינוי כל ההתנחלויות - לא תשפיע הרבה על המצב הכלכלי או התקציבי פשוט כי המתנחלים הם גורם כל כך זעום מהאוכלוסיה. יש - לפי האומדנים הכי גבוהים - כ250,000 מתנחלים, מתוכם כ100,000 בהתנחלויות אידיאולוגיות, כלומר לא ירושלים וסביבותיה או ישובי "מיד ממזרח לקו הירוק" החילוניים והחרדים. זה בערך כאחוז וחצי מהאוכלוסיה, מספר שולי, שלא משפיע באופן מהותי על החלוקה התקציבית (גם אם ההשקעה בו כפולה או משולשת) או על המדיניות הכלכלית. הדגומה הטובה ביותר לחוסר ההשפעה היא המחקר שעשה לאחרונה הOECD (זהירות, pdf). עם קבלת ישראל לארגון, כדי להמנע ברגישויות פוליטיות, שלח הארגון מספר סטטיסטיקאים כדי לבדוק כיצד הסטטיסטיקות שהוא מפרסם ומסתמך עליהן מושפעות מהכללת השטחים בתוכן, או בניסוח אחר - האם הן תשתנינה אם מסתכלים רק על ישראל שבתחומי הקו הירוק. התשובה - כמעט שלא. (אגב, הסבר דומה נתן אודי ניסן בראיון עמו בדה מרקר בשבוע שעבר).
עם זאת, בטענתה הראשונה יחימוביץ' נופלת בגדול למלכודת המיתוס השני, והוא שההתנחלויות הוקמו וטופחו בידי כל ממשלות ישראל, והורתן בכלל בממשלות העבודה. אז כדאי לבדוק טיפה את העובדות: ב1977, ערב עליית בגין לשלטון, בגב ההר התקיימו בדיוק ארבע התנחלויות: כפר עציון, מלון פארק בחברון, עפרה, ומחנה קדום, המקום בו יושבו אנשי סבסטיה (שהפך אחר כך לקדומים). מתוך אלה, התנחלות אחת בלבד - כפר עציון - הוקמה ביוזמה ממשלתית, וזאת בשל המשמעות הרגשית וההסטורית של המקום. שלוש האחרות הוקמו בשל התפשרות של הממשלה עם פורעי חוק. נכון, יתכן שעמידה תקיפה יותר של ממשלת רבין הראשונה היתה מונעת גם את הקמת שלוש ההתנחלויות האלה, אבל בודאי אין מדובר בכך שהממשלה יזמה או הקימה אותן, ומכל מקום מדובר בסך כולל של ארבע התנחלויות, ובהן פחות מ4,000 נפש. השנוי הדרמטי בא עם עלייתו לשלטון של בגין - שהכריז בגאון ש"עוד יהיו הרבה אלוני מורה", אמר ועשה - וב1984, אחרי שתי ממשלות ליכוד, כבר היו עשרות התנחלויות בגב ההר עם 25,000 נפש. ממשלת העבודה הבאה בתור - של רבין ב92 - כבר עמדה בפני מציאות אחרת לחלוטין, ואגב גם בממשלה הזו המהלך כמעט הראשון שלה היה הקפאת ההשקעה הממשלתית בשטחים. כך שהאחריות ההסטורית - לטוב ולרע - על מפעל ההתנחלויות היא על ממשלות הליכוד, ועליהן בלבד.
ואם כבר, אז עוד מיתוס שלישי שמכעיס אותי, בסגנון "כל ממשלות ישראל הסכימו לכך", הוא בעניין גיוס חרדים. החטא הקדמון, טוען המיתוס, הוא בהסכמת בן גוריון לאחר פגישתו עם החזון איש לתת פטור גיוס לתלמידי הישיבות; האחריות לצמיחת חברה חרדית החיה על כספי צדקה ועל חשבון הציבור היא על כלל ממשלות ישראל. אלא שהאמת היא בפרטים הקטנים: בן גוריון הסכים לפטור למאות בודדות של תלמידי ישיבות, וההגבלה על כך נשארה בתוקפה עד 1977; בהתאם, רובו של הציבור החרדי התגייס ועבד באותה התקופה בצורות כאלו ואחרות. מי שהפך את הפטור לגורף, ובכך, בשילוב עם מדיניות כספים יחודיים שהומצאה באותה ממשלה בנה במו ידיו את חברת המתבטלים החרדית, הוא שוב בגין מיודענו. על הקמת מפעל ההתנחלויות והחברה החרדית של ימנו אפשר לדון - אני כמובן סבור ששתיהן טעויות היסטוריות - אבל האחריות עליהן נמצאת בצד אחד של המפה הפוליטית, והצד הזה צריך לתת עליהן את הדין. למפא"י ההיסטורית לגלגוליה אולי יש חטאים, אבל לא תגררו אותה לאחריות על החטאים האלה.
1. מאוד אהבתי את הראיון עם אודי ניסן אתמול בדה-מרקר. מכמה סיבות:
א. לזכותו יאמר שהוא כבר לפני שנה וחצי הגדיר שהמגמה ארוכת השנים (מאז 1985) של קיצוץ התקציב - וממילא, הורדת רמת השירותים של הממשלה לאזרחים והקטנת מעורבותה במשק - מיצה את עצמו, והגיע הזמן להפוך כיוון.
ב. ולמרות זאת, הוא לא מתיימר לטעון שהוא ידע את הכל מראש, ומזמן אמר לכולם, ואם רק היו מקשיבים לו. להיפך, הוא מודה שהוא הופתע מעוצמת המחאה.
ג. הוא אומר הרבה דברי טעם, וגם כמה דברים שאני לא מסכים איתם, אבל הוא בעיקר מדבר לעניין ועומד מאחורי המהלכים שעשה והדברים שלדעתו יש לתקן. הוא לא נבהל מהמחאה מחד, וטוען שכל מה שעשה הוא שטות; ומאידך מודה בכל מיני נושאים שצריך לתקן; בקיצור, הראיון הזה היה אחת מהסקירות היותר מדוייקות ומפורטות שקראתי בנושא הכלכלי מאז שפרצו האוהלים לעולמנו. אז תקראו.
2. זו שטות ניו אייג'ית משהו, אבל ברגעים קשים יש בה הרבה שעשוע.
3. פרספקטיבה קצת אחרת (הקרדיט לליטל) על המספרים הדמיוניים של החוב האמריקאי. נכון, החוב של הממשלה האמריקאית הוא אדיר - אבל רובו הוא לאזרחי ארה"ב עצמם: לקרנות הפנסיה, באג"ח יעודיות שנתנות לקרן של ביטוח לאומי, באג"ח וכו'.
4. אם הבלוג שלי הוא במה פתוחה לדמגוגיה מהצד השמאלי של המפה הפוליטית האמריקאית, רק הוגן שמדי פעם נתן במה לקצת דמגוגיה מימין (למרות שככל דמגוגיה, יש בה משהו). הקרדיט לאלנה קגן.
5. זוכרים את גלן בק? אותו גלן בק שהצליח להכתיב לא מעט מסדר היום האמריקאי ב2009-2010? מדהים עד כמה מהר אדם הופך ללא רלוונטי: בשנה שעברה הוא הצליח לארגן הפגנה מרשימה למדי בוושינגטון, עם למעלה מ100,000 איש ונוכחות, בין השאר, של שרה פיילין (שהיתה בשיא השפעתה דאז). וכעת, נסיון השחזור שלו בישראל מחרתיים קצת פחות מצליח: בפרט, נראה שהשמות המפוצצים שהוא התימר להביא איתו להפגנה לא ממש באים: ג'ו ליברמן מבריז, רוב המועמדים הרפובליקאים לנשיאות - שלפחות חלקם הימני היה אמור להשתתף - מעדיפים לבלות בשדות התירס של איווה, ואריק קנטור, מס' 2 במנהיגות הרפובליקאית בבית הנבחרים, הנציג הרפובליקאי היהודי היחיד ועד כה היהודי הבכיר ביותר בממשל האמריקאי בהיסטוריה, שהיה אמור להשתתף, לא זו בלבד שלא משתתף אלא שהחליט לחזור מחופשתו בישראל אתמול, שלושה ימים בלבד לפני ההפגנה. ובעיקר, נראה שלאף אחד ההפגנה הזו לא מזיזה, ואפילו הערבים - שהייתי מצפה שיתפוצצו לאור הפגנה תמיכה גדולה בישראל ברחבת הכותל המערבי, ויטענו מיד שמדובר בנסיון להחריב את אל-אקצה - לא ממש מתיחסים. אישית במקור חשבתי ללכת אבל אז מתברר שכרטיס עולה אלפי דולרים; מאידך גם להפגנות הנגד אין לדעתי ממש סיבה ללכת - התגובה העיקרית שיש לי אליהן הוא: תנוחו. הבנאדם הוא has been. אה, ואם מישהו בישראל עוד ממש אוהב את התמיכה של בק בנו,[הנה הניתוח האינטלגנטי שלו על מחאת האוהלים בארץ:
6. נכון שאם יש עקרון כלכלי אחד שהמפלגה הרפובליקאית עומדת מאחוריו הוא שאסור להעלות מסים? הרי בשביל העקרון הזה הם היו מוכנים להביא את הממשל האמריקאי לפרעון חוב. אז זהו, שלא בדיוק: הרפובלקיאים נגד מסים על עשירים; הם, כמסתבר, דווקא מאוד שמחים להעלות מסים, אם מדובר במסים על העניים. למשל, הם מתנגדים התנגדות נחרצת לתת לקיצוצי המס של בוש - שמשפיעים בעיקר על העשירים - לפקוע, אבל מתברר שאת הקיצוצים הזמניים במסים קבועים על המשכורת - בטוח לאומי וכד' - שמשפיעים בעיקר על העניים ושנקבעו באופן זמני במסגרת תוכנית התמריצים של 2009 - עם פקיעתם של אלה דווקא אין לרפובלקאים שום בעיה, ובעוד שהדמוקרטים רוצים להאריכם, הרפובליקאים מתנגדים. זאת ועוד, לא מעט מועמדים רפובליקאים לנשיאות (למשל ריק פרי ומישל בקמן) מתרעמים על כך שרק כחצי מהאמריקאים משלמים מס הכנסה. הפתרון שלהם הוא לא כמובן לגרום לכך שהכנסתם תעלה כך שיגיעו למדרגת המס, אלא קריאה להעלות מסים על השכבות הנמוכות. והאמירה "בזמן משבר אסור להעלות מסים על אף אחד", שכה רווחה במפלגה הרפובליקאית בזמן הדיונים על קיצוצי המס של בוש? אל תגזימו, מדובר כאן בעניים, לא באמת באנשים שראויים להיכלל בכנוי "אף אחד". דיוויד ויגל מסביר יותר בפירוט.
7. אחרי שריק פרי נהנה קצת מאור הזרקורים של הבחור החדש בשכונה, מתחילות הבעיות. למשל:
א. אחרי שפרי בספרו קרא לבטל את מס הכנסה, בנוסף לחלקים ניכרים מהממשל הפדרלי (על כך כבר דיברתי). למעשה, הוא הבין שהספר - אותו פרסם בשנה שעברה - כה קיצוני שהוא מנסה להתרחק ממנו כעת, בטענה שמדובר ב"הרהורים על העבר, לא תוכניות לעתיד". לא נשמע כמו התחלה טובה של קמפיין.
ב. הטקסס מונת'לי נותן סיכום לטובת היינקי המצוי של שמונה דברים שכדאי לדעת על פרי.
ג. ופרי גם נתפס פעם 20 מייל לשעה (כ35 קמ"ש) מעל המהירות המותרת
ד. וכמובן, בטוח שאפקט החממה לא קיים (אבל זו כבר אורתודוקסיה רפובליקאית)
ה. בזמן הדיון על תקרת החוב, הוא סבר שאם ארה"ב תאחר בתשלום האג"ח שלה זה לא יהיה כל כך נורא
ה. והוא קיבל טיפול הכרוך בשימוש בתאי גזע עובריים - שבשימוש בהם הוא כמובן מתנגד. תיקון מפי מגיב אנונימי: הטיפול שפרי קיבל הוא בתאי גזע שלו עצמו, ולא עובריים; זה כמובן תהליך הרבה פחות קונטרוורסלי, שלו פרי - כמו רוב הימין האמריקאי - לא מתנגד, כך שהנקודה הזו די חסרת משמעות.
8. אחרי שמיט רומני התעקש לטעון ש"גם תאגידים הם בני אדם", זה היה רק עניין של זמן עד שהדמוקרטים יוציאו חולצה עם הכיתוב: "some of my best friends are corporations".
9. קורטיס תרדנידל (או זה לפחות השם שבחר לעצמו ביו-טיוב) משתעשע קצת על חשבון הכלכלה האמריקאית ודרוג האשראי העגום שלה:
(מצאתי אצל גרג מנקיו, כלכלן בהרוורד שבימנו מייעץ למיט רומני)
9. נחשו מהו המאכל הבא, הלהיט הנוכחי ביריד השנתי של מדינת איווה (שבהיותה המדינה הראשונה לפריימריז, בכל ארבע שנים הופך לאירוע פוליטי ממדרגה ראשונה, והשנה בעיקר בצד הרפולביקאי):
כמובן, זוהי חמאה מטוגנת בשמן עמוק. כן, מה ששמעתם. ושרה פיילין כל כך התעצבנה מכך שמישל אובמה ניסתה לעודד ילדים לאכול קצת יותר בריא, שזה הדבר העיקרי שבא לה לאכול ושלכבודו (וכמובן, גם כדי ליצור לעצמה קצת הד תקשורתי, אבל את זה היא לא אמרה בפירוש) הגיעה ליריד ושתתה מיד את תשומת הלב התקשורתית מכל שאר המועמדים.
9. רחל עזריה אומרת דברי טעם. ועוד דברי טעם.
10. האינטרטקסטואליות האולטימטיבית.
11. ולסיום: האויב החדש של תוכנית הבוקר של פוקס ניוז: בובספוג.
לפני כמה שנים, אבא שלי חזר מנסיעת עסקים ופגש בשדה התעופה את פרופ' מנחם בן ששון. הם מכירים זה את זה עוד מלימודיהם בנתיב מאיר ולכן פצחו בשיחת "אז מה קורה איתך בימנו אלה". אבא שלי דיבר על אנרגיה ומים, ופרופ' בן ששון (זה היה עוד לפני שהיה רקטור האוניברסיטה, לא כל שכן ח"כ ולאחר מכן נשיא האוניברסיטה) אמר: "אני מתעסק ביהודים בספרד בין המאה ה10 ל14 (משהו כזה, יכול להיות שפספסתי בפרטים המדוייקים). זה מה שאני עושה.". ואכן, רוב ספרי ההסטוריה הם כאלה שעוסקים בתיאור מדויק של תקופה ספציפית - ובימנו גם בתיאור של צדדים יותר נשכחים של ההסטוריה כמו הסטוריה חברתית, תרבותית, מגדרים או מה לא. אבל עדיין אחת לכמה זמן מנסה הסטוריון לכתוב "ספר הסטוריה גדול", מהסוג שפורש תיאוריה הסטורית רחבת היקף על פני תקופות אורכות, אה-לה- "עלייתה ונפילתה של האימפריה הרומית" של גיבון. צריך להיות היסטוריון מאוד טוב כדי לעשות את זה באופן מוצלח, ובאופן מפתיע (או שלא) הנרי קיסינג'ר מתברר כהיסטוריון מאוד טוב. ספרו "דיפולמטיה", שיצא ב94 (שלם תרגמו אותו ב2007), הוא אחד הספרים הטובים שקראתי.
והוא לא ספר צנוע: עם לא פחות מ800 עמודים (לא כולל הערות) ובסקירת ההיסטוריה המערבית מימי הקרדינל רישלייה (המאה ה16) ועד ימנו, קיסינג'ר פורש תיאוריה כוללת על ההסטוריה, שבעיקרה היא כזו:
מדיניות החוץ האמריקאית, טוען קיסינג'ר, התנדנדה מאז תחילת המאה ה20, שבה נכנסה אמריקה ברצינות לענייני העולם, בין שני צירים: בין תיאודור רוזבלט לבין וודרו ווילסון. רוזבלט ראה את העולם כמאזן כוחות: אוסף של כוחות שתפקידה של אמריקה לשמור כולם מספיק חזקים ומספיק חלשים זה ביחס לזה כדי שהיציבות והשלום יישמרו. ווילסון, לעומת זאת, ראה את תפקידה של אמריקה בצבעים אידאליסטיים, כמעט משיחיים: תפקיד מדיניות החוץ היא לעשות מה שנכון, לקדם שלום, צדק וחירות. עולם שייכון באמת על מסד שכזה יזכה ביציבות מיניה וביה. ורוב ההסטוריה, טוען קיסינג'ר, הלכה אמריקה בכיוון הווילסוני - במידה מסויימת מכיוון שאופי אידיאליסטי שכזה טבוע בחברה שהורתה במתיישבים פוריטניים ובמידה מסויימת מכיוון שהתהוותל וצמיחה בתוך יבשת למעשה ריקה (או שהאמריקאים טרחו לעשות אותה ריקה) ביססו חוסר הבנה עמוק ביחסי חוץ; ולאורכו של כל הספר מנסה קיסינג'ר להראות כיצד העולם מתנהל רק לפי מאזני כוחות, ורק כאשר יש מאזן כוחות סביר ישנה יציבות, שלום ושגשוג בעולם, בעוד שמדיניות אידיאליסטית בסגנון ווילסון מובילה לא פעם לגיהנום רצוף כוונות טובות. הדוגמה הטובה ביותר היא כמובן ווילסון עצמו, שבעוד שבמדיניות פנים היה נשיא גדול ברמה היסטורית (הוא הביא לארה"ב את יום העבודה של 8 שעות, איסור על עבודת ילדים ואת הפדרל רזרב, בין השאר) במדיניות חוץ הוא היה אולי אחד הנשיאים הגרועים שהיו, וסדר העולם של ורסאי אותו ברא - החל ממדיניות מזרח אירופה החלשות ורצופות המיעוטים וכלה בחבר הלאומים - התרסק במהירות למלחמת העולם השניה; לעומת סדר זה משווה קיסינג'ר את הקונצרט של וינה - הסדר האירופי החדש-ישן שפרוסיה, אוסטריה, רוסיה ואנגליה בנו באירופה לאחר נפוליאון - שעם כל היותו ריאקציונרי ושמרן הביא לאירופה מאה שנים של שלום כמעט רציף (למעט מלחמות קרים ואיחוד גרמניה).
זה ספר רחב יריעה שנראה כמעט כמו מפעל חיים אבל אם חושבים על כך לעומק, יש בו אלמנט של מפעל חיים שכן קיסינג'ר הוא הוא הסמל בארה"ב של מדיניות חוץ פרגמטית, צינית ואינטרסנטית, של מי שמוכן לרצוח את איינדה כדי להעלות את פינושה ולו בכדי שצ'ילה תשאר בצד המערב; והספר הוא מעין כתב הגנה, או פרישת השקפת עולם, שמראה למה לפעמים דווקא ציניות ואפילו אכזריות הם מה שיביא שלום ויציבות, ולאו דווקא אינדיאליזם צרוף.
אבל בכל זה נזכרתי בגלל משפט אחד שקראתי בפוסט של וולטר ראסל מיד השבוע, שמסביר משהו עמוק על ברק אובמה. התנהלותו של אובמה משגעת את הליברלים. הם מרגישים שהרפובליקאים עושים לו בית ספר. הרפובליקאים מצליחים להסיט את הדיון לכיוונם, לנצל כל כלי שבאפשרותם - כולל האיום להביא את ארה"ב לחדלות פרעון - והצליחו באמצעות שליטה בבחצי מאת משלוש הרשויות לשלוט באופן מלא בסדר היום ולהביא להישגים הסטורים עבורם - ואובמה אפילו לא נלחם. הוא כל הזמן מנסה להיות "רציני", לפנות לאחריות הלאומית, להביא תוכניות על מפלגתיות - והליברלים מתחרפנים.
ועל זה אמר מיד הערה קצרה שהסבירה לי את הכל: אובמה הוא ווילסוניסט. הוא בא לוושינגטון כדי להביא עידן חדש של על-מפלגתיות ואחדות; הוא באמת מאמין שבכוחו להביא לפיוס הבין המפלגות, להחלטות מבוססות מדיניות ושיקול רציונלי. כשמיץ' מקונל, מנהיג המיעוט הרפובליקאי בסנט, אומר: "יש לנו מטרה עיקרית אחת והיא לוודא שאובמה הוא נשיא של כהונה אחת", אובמה מתעלם, כי הוא חושב שהוא יוכל לעקוף ולהתגבר על זה.
ואם יש משהו שמתברר בשנים האחרונות הוא שמתפתח עידן חדש בפוליטיקה האמריקאית, והוא דווקא עידן של יותר ויותר הקצנה מפלגתית: האינפלציה המטורפת בשימוש בפיליבסטר בסנט, הקלות שבה נזרקות לאוויר הצעות להדיח את הנשיא, השימוש בכל אמצעי כולל תקרת החוב - כל אלה התפתחויות חדשות; הרפובליקאים אמנם מובילים בהם אבל גם הדמוקרטים מתקדמים לכיוונם. ואם יש משהו שההתפתחויות החדשות האלה מחייבות הוא דווקא ההיפך מאמונה נאיבית ביכולת "לקרב בין המפלגות" - צריך לבנות מנגנון שיאפשר לממשל לתפקד בעידן של קיטוב הולך וגובר. בישראל זה קיים, קוראים לזה קואליציה. גם במדינות אחרות זה קיים. בארה"ב - לא, ונראה שאובמה הוא כנראה לא ממש הנשיא שיצליח לבנות מערכת שכזו.
ובקטנה: גם למדתי מהספר מה היתה האובססיה של סריטניה ביחס לנייטרליות של בלגיה לפני מלחה"ע הראשונה. כולה בלגיה, מה הסיפור? עד שרואים שבעצם בבלגיה היו נמלי התעלה, המקום העיקרי ממנו יכלו ציים לצאת כדי לתקוף את בריטניה, ובריטניה לא היתה מעוניינת שאף כח חזק ישלוט בהם (כולל היא עצמה - היא לא רצתה לשלוח כוחות יבשה לאירופה).
