שלום שלום

כבר הרבה זמן לא התאכזבתי, שלא לומאר נגעלתי, מהדיון הציבורי בארץ כמו בסיפור סילבן שלום, שבו הרוח הרווחת - אמיר אורן, יהודה יפרח, בן כספית, מתי גולן, סטלה קורין ליבר, ליאורה מינקה, שלא לדבר על דמויות פוליטיות כמו מירי רגב - באים בטענות אל המתלוננת, ומסיקים מכך גם מסקנות רחבות יותר על כך שההגנה על נשים מפני הטרדה מינית הפכה רחבה מדי עד כדי יצירת עוול.

קודם כל בואו נתחיל בעובדות: כמה מכם בעצם יודעים מה הוא תוכן התלונה? מהתקשורת, בעיקר הכתובה, שמאוד מתאמצת להגן על שלום, נדמה שכל הסיפור מסתכם בכמה מילות פתוי, אך לא כך הוא. עיקר התלונה הוא זה: המתלוננת עבדה כמזכירה של שלום. בפעם הראשונה שפגש אותה, במלון הייאט, ביקש ממנה לעלות לחדרו, בחדר ביקש ממנה לשבת לידו במיטה ודרש ממנה לבצע בו מין אוראלי, דרישה שהיא ביצעה. אם העובדות האלה נכונות זו לו עברת מין זניחה אלא ההגדרה הברורה ביותר של ניצול יחסי מרות לשם פגיעה מינית משמעותית. גם בשאר פרטי הסיפור התמונה מהתקשורת מסולפת, ויש פירוט כאן.

עיקר הטיעונים של הנחלצים להגנתו של שלום הם בדבר עיתוי התלונה - העובדה שעברו 15 שנים מאז המקרה, שחלה עליו התיישנות, והסמיכות של התלונה למירוץ לנשיאות, שאולי מעיד על כוונות זדון ונקמנות של המתלוננת. זה טיעון אדיוטי בצורה קיצונית.
טענת הזמן והתזמון מתחלקת לשני חלקים - ההתישנות ומניעי המתלוננת.

ההתישנות רלוונטית רק לרובד המשפטי, ואכן אין לאף אחד ספק שאם לא יוגשו תלונות נוספות התיק ייסגר מחמת ההתישנות. מה אפוא הפגיעה בשלום? הפגיעה היא קודם כל התהליך המביך, ושנית העובדה שהוא עלול לסכל את שאיפתו להבחר לנשיא. התהליך המביך הוא גם מביך למתלוננת, שצריכה להחשף בפני סביבתה ומשפחתה, וגם סיכון של המתלוננת - אם יתברר ששיקרה היא עלולה לשאת בתוצאה ציבורית מאוד קשה. לגבי המירוץ לנשיאות, אם סכויו של שלום להבחר לנשיא ירדו זה לא מסיבה משפטית - כאמור, התלונה הזו לא תגיע לכדי כתב אישום ולכן אין מניעה משפטית מלהתמודד - אלא מהעובדה שאחרי טראומת קצב, חברי הכנסת יהססו מלהצביע בעד מי שיש עננת חשד בעברת מין מעליו. על כך אני אומר - טוב מאוד! שנים נוהים כל הפובליציסטים שלנו על כך שהמערכת הציבורית הישראלית עברה משפטיזציה, ושצריך לשמור גם על נורמות מוסריות שהן לא רק נורמת העברה הפלילית. לצערנו בתחום של טוהר המידות, שוחד וגנבה זה לא המצב אבל בתחום של עברות מין נראה שהנורמה הציבורית עדיין חמורה יותר מהמשפטית, וטוב שכך. כדי לא להכנס לכלא שלום צריך לעמוד ברף המשפטי (שבו הוא עומד בשל ההתישנות) אבל כדי להבחר לנשיאות הרף שהוא יצטרך לעמוד בו הוא כנראה באמת מאוד גבוה, לשכנע את הציבור ואת הח"כים שאין שום סיכון שיצוץ מעברו חשד של עברת מין - וטוב מאוד שכך. כדי לשכנע אותנו בכך שלום יכול להשתמש בכל הכלים התקשורתיים והציבוריים העומדים לשירותו - ובתחום הזה יש לו הרבה יותר כח משיש לכולנו, שלא לדבר על המתלוננת - החל מהקרבה המשפחתית של אשתו לבעלי העיתון של המדינה וכלה בתקציב קשר עם הבוחר. לדעתי האישית  ההגנה של שלום עד כה - שהוא לא זוכר את המתלוננת באופן אישי - מעלה את החשד שאין לו את היכולת לעמוד ברף הגבוה הזה, אבל אם כך - אני כאזרח המדינה מאוד שמח שהוא לא יהיה נשיא.

הנושא השני שעולה כחוט השני מתומכי שלום הוא שעתוי התלונה מעלה חשד שמניעי המתלוננת אינם טהורים. ואני שואל: מה הקשר? יכול להיות שבאמת המתלוננת באה ממניעי נקמנות, ונדטה אישית או השד יודע מה, זה לא רלוונטי; השאלה היא האם שלום ביצע עברת מין או לא. זהותו או אופיו של הקורבן לא רלוונטיים, עדיין אסור לבצע כנגדו עברה. אם שלום באמת עשה את שעשה, הסיכון שהסיפור הזה ירדוף אותו כל חייו מגיע לו; גם הנזק שגרם למתלוננת רודף אותה כל חייה. 

אבל מה אם באמת לא עשה דבר, והמתלוננת סתם בודה מליבה? כאן אנחנו מגיעים לחלק הדוחה באמת שבהגנה הגורפת על שלום והוא הטענה שההגנה מפני הטרדה מינית הגדישה את הסאה ושעלולים בגינה לגרום עוול לאדם חף מפשע. אני אסביר למה הטענה הזו כל כך מעצבנת אותי בהסתמך על הניתוח היפה הזה, שלצערי אני לא מצליח למצוא את שמה המלא של הכותבת (היא חתומה בשם קרן). עיקר הטענה הוא בשתי הפסקאות הבאות:

אני רוצה לטעון שהפריווילגיה הגדולה ביותר האפשרית בחיים האלה היא לא להיות בסיכון שייעשה לך עוול. על כן זו גם הפריווילגיה הסמויה ביותר, זו שלא עולה כמעט אף פעם כנושא לגיטימי לדיון. זה נכון לא רק לגבי יחסים בין גברים ונשים, אלא לגבי כל אי שוויון חברתי בין קבוצות, למשל זה שקיים בארץ בין יהודים וערבים או בין אשכנזים ומזרחים. חברי הקבוצה שיש לה יותר כוח זוכים, לפני ומעבר לכל רווח חומרי או סימלי אחר, בחופש לחיות בביטחון יחסי מפני עוול. לעומת זאת, חברי הקבוצה שיש לה פחות כוח חיים תמיד בסיכון. כמובן, חופש מוחלט מהסכנה שמישהו יעשה לך משהו רע שלא מגיע לך הוא אף פעם לא לגמרי אפשרי: אתה תמיד עלול להיפגע בתאונת דרכים על ידי נהג שיכור, למשל. אבל עבור בעל הפריווילגיות, המדינה עושה את כל מה שביכולתה כדי לצמצם למינימום את הסיכוי שעוול יקרה ואת התוצאות שלו. עבור מי שאין לו פריווילגיות, המדינה מוכנה במקרה הטוב להשתדל לטפל באופן צודק ככל יכולתה במקרי העוול שנעשו לו. במקרה הממש טוב היא מוכנה אפילו להשתדל לצמצם את הסיכון שיקרה לו עוול, אבל רק כל עוד זה לא גורר שום תוספת של סיכון כזה עבור בעלי הפריווילגיות. נטל ההוכחה הוא תמיד על הצד החלש: כדי שתהיי ראויה להישמע, כדי שנעזור לך לזכות בצדק, עלייך קודם כל להוכיח שמה שאת מבקשת לא עלול לגרום עוול לאף אחד מהאנשים שיש להם זכות לא להיות נתונים בסיכון לעוול. אחר כך נדבר.

קרן מיישמת את הניתוח ביחס לאונס, אבל אני רוצה להסתכל בתחום של הטרדות ועברות מיניות. אופיו של החוק והנורמות בתחום משפיע על חלוקת הסיכון: בקצה האחד, אם הטרדה מינית בכלל לא נחשבת עברה, ברור שנשים חשופות לסיכונים רבים - ההטרדות המיניות יגברו, ואיתן גם המקרים החמורים יותר של אונס. בקצה השני, אם יש נורמה שבה כל תלונה על עברת מין מתקבלת מיד ללא כל דרישת הוכחה נוספת או אפשרות התגוננות מצד הגבר - הסיכון על הגברים, שיואשמו לשוא - עולה. גם אם שלום לא עבר עברה של ממש, הוא כנראה לא התנהג באופן שמוריד את עצם המחשבה שיש לו אפשרות לעבור עברת מין מעל הפרק. הוא לא הכחיש למשל שיש אפשרות שקרא לעובדות שלו לחדרו במלון; טענה גורפת, לו היתה, שהוא בכלל לא מגיע למצב שהוא בחדר לבד במלון עם עובדת שלו הרבה יותר חזקה מהטענה שלו ש"הוא לא זוכר את המתלוננת באופן אישי". זה כמובן לא אומר שהוא עשה את העברה, זה אומר שהוא התנהג בצורה שמגדילה את הסיכון לכך שיואשם האשמת שווא. ההתרעמות היא על כך שנוצר פתאום הסיכון הזה, ולכן שצריך להוריד אותו - למעשה, להאמין פחות למתלוננות. אלא שהסיטואציה של שר עם מזכירה בחדר במלון נושאת סיכון חמור גם לאישה - שהוא אכן תפגע מעברת מין. ככל שנאמין פחות למתלוננות הסיכון הזה יגבר על חשבון הסיכון של הגבר להיות מואשם בהאשמת שווא.
כמובן, יש דרך אחרת להתמודד עם בעיית הסיכון - להתנהג בצורה שמרחיקה ממך גם את הסיכון של האשמה בעברת מין. למשל, להפריד לחלוטין את סביבת העבודה מהתיחסויות רומנטיות או מיניות. למשל, להמנע מסיטואציות שבהן יש סיכון לעברת מין (דרישה שעד היום היתה מופנית רק לנשים). למשל, מפקדים בצה"ל לא מעסיקים יותר פקידות, כמעט רק פקידים. למשל, בבתי ספר דתיים לבנות מקובל שלא מלמדים מורים רווקים. זה בדיוק הרציונל של סייג למצוות. אפשר גם לחיות יותר "על הקצה", עם פחות סייגים, אבל אז גם להתמודד עם כך שיש סיכון. בסיטואציות עם סיכון לעברות מין, תסכימו איתי שעדיין יש סיכון משמעותית רב יותר לאישה להפגע מינית מאשר לגבר להיות מואשם האשמת שוא. ההתרעמות היא על כך שפתאום נוצר אפילו סיכון קטן, שיווצר עול גם על גברים להמנע מהסיטואציות האלה.ההתרעמות על כך שהיסכון לגברים עולה - אפילו בקצת - כדי להפחית את הסיכון לנשים, וזה מקומם ואפילו דוחה בעיני.

(ורק בקטנה, המאכזבת מכולן היא ליאורה מינקה. מדתיים הייתי מצפה לדרוש נורמות מוסריות חמורות בתחום המיני - הרי כל טרפת ההפרדה המגדרית היא בשביל חברה "צנועה וטהורה", לא?)

וגם כשצריך לתת קרדיט, צריך: לקלמן ליבסקינד יש מספיק יושר איטלקטואלי לדרוש שקיפות בחטיבה להתישבות. שכוייח.

שתי הערות

1. משום מה הפרשנות הרווחת לגבי ההתרחשויות באוקריינה היא כי המערב, וארה"ב בפרט, מגלות חולשה והססנות אל מול פוטין, שנחישותו מעניקה לו את היד העליונה במשבר. האמת? נשגב מבינתי למה. בואו נסתכל שניה מה קרה כאן: הנסיון של נשיא אוקריינה להתקרב לרוסיה על חשבון יחסים עם האיחוד האירופי הביאה למרידה עממית נגד המשטר הפרו-רוסי שם. פוטין לא נראה מסוגל עד כה להציל את משטר יושנקו. במצב הזה הוא עומד בפני סכנה אסטרטגית אמיתית: אוקריינה שולטת בחצי האי קרים שמהווה את הנמל החם (דהיינו, שלא קופא בחורף) היחידי של רוסיה הנמצא בקשר יבשתי עמה. יש עוד נמל חם בקלינינגרד (לשעבר קניגסברג) אבל הוא מובלעת רוסית מאחורי ליטא ולטביה שהן חברות בנאט"ו. כלומר, פוטין עמד בפני המצב שכל יכולתה הימית של רוסיה - ובמשתמע, יכולתה הגרעינית כי יכולת המכה השניה הגרעינית נשענת על צוללות - עמדה להיות מוגבלת בצורה קיצונית אם לא ממש בפני איום של חיסול. בנסיבות האלה אין פלא שהוא יצא לכבוש את חצי האי קרים (אני כמובן לא טוען שזה מוצדק או חוקי באיזושהי צורה, רק מנתח ניתוח של עוצמה או חולשה).
אבל הכיבוש והסיפוח מוכיחים למעשה כי המערכה הכללית פוטין הפסיד - אם הוא היה מעריך שהוא יכול לשמר את אוקריינה לצידו, הוא לא היה קורע ממנה את קרים, שבו למעלה ממליון מצביעים פרו-רוסיים; בכל בחירות באוקריינה שללא קרים המחנה הכתום מנצח בהרבה יותר קלות. פוטין כרגע מנסה להציב קו אדום על כך שאוקריינה לא תצטרף לנאט"ו, ואני לא בטוח שגם הקו האדום הזה יעמוד, אחרי הכל הוא ניסה לשים קו אדום על שת"פ כלכלי של אוקריינה עם אירופה וזה התפוצץ לו בפרצוף. כלומר, למעשה פוטין הגיע למצב שגבולה המערבי של רוסיה נמצא בנקודה המזרחית ביותר בה הוא היה מאז המאה ה17, ושיש סכוי לא רע שעל הגבול הזה יעמדו צבאות של ברית צבאית אנטי-רוסית בעליל. זה לא סימן של עוצמה, זה סימן של חולשה. וזה עוד לפני שדיברנו על כך שהרובל נמצא בערך הנמוך ביותר שלו מאז נפילת בריה"מ, שהעבודה הזו לא מונעת מבורסות המערב דווקא לעלות. בקיצור, הנחישות של פוטין על קרים וההססנות כביכול של המערב מולו נראים לי דומים לנחישות של אולבריכט להקים את חומת ברלין ב1961; גם אז טענו כנגד קנדי שהוא חלש מול הסובייטים.
(אגב, גם ביחס לתמיכת פוטין במשטר אסד, פוטין אולי עזר למאסד למנוע התערבות מערבית נגדו, אבל לא ממש הצליח לעזור למשטר אסד לצאת מהמשבר הקיומי בו הוא מתבוסס כבר שנתיים)
2. לפי הדו"חות הכספיים של "מקור ראשון", שנחשפו במסגרת הקפאת ההליכים של מערבי שאוחד עמו, מתברר שהעיתון בהפסדים לפחות מזה חמש שנים, ומתקיים רק בזכות הזרמת כספים של המו"ל בן צבי (או אם נדייק של חמיו). אני לא מעוניין ללעוג למקור ראשון, ואני מאוד אצטער אם יסגר או יצטמצם - הוא עיתון ברמה גבוה למדי, ולמרות שבתחום הפוליטי הוא נפל לפעמים לספקולציות מפורכות (למשל בעניין הקרן החדשה) דיונים מעניינים מאוד מתנהלים מעל דפיו, בעיקר בענייני המגזר אבל לא רק.
ועדיין, תרשו לי את האבחנה הקטנה הבאה: יש בישראל ארבעה עיתונים יומיים במגזר הכללי (נזניח את המעריב בהפך להיות שלד עיתון ללא קוראים): שני עיתונים ברמה גבוהה יחסית - הארץ ומקור ראשון, ושני טבלואידים - ידיעות וישראל היום. שנים מתוך העיתונים האלה שמאלנים במוצהר (הארץ) או מואשמים ככאלה (ידיעות), ושניים ימניים, או פרו-נתניהו, במוצהר - מקור ראשון וישראל היום. מתוך העיתונים הישראלים, שני עיתונים מעניינים מספיק קהל שגם מוכן לשלם עליהם כסף, כך שהם מחזיקים את עצמם - שני העיתונים השמאלנים, בעוד שכדי להחזיק עיתון ימני צריך הזרמה קבועה של כספים חיצוניים. העם אולי נגד התשקורת, אבל משום מה מוכן לשלם רק עבור התשקורת הסמולנית.

עבדות של ימינו

בהמלצת הועדה הרוחנית, פניתי לקרוא את מאמרה של אוה אילוז, המשוה את המשטר בשטחים לעבדות. שטות כזו מופרכת הרבה זמן לא ראיתי.

אז מכיוון שאני עושה תרגילים כאלה לרוב לכותבים מימין, בואו נתבונן שניה בטיעוניה וניתן להם לקרוס מאליהם.

לאורך חציו הראשון של המאמר אילוז מנסה לטעון כי יש דמיון בין המשטר בשטחים לעבדות מכיוון שבשניהם עם אחד מצוי בויכוח פנימי חריף שעיקרו שאלת יחסו לעם אחר. מעבר לעובדה שאין כאן שום הבנה עמוקה לגבי עבדות
(עליה נגיע בהמשך), האנגלים ביחס לאירלנד באמצע המאה ה19; הצרפתים ביחס לאלג'יריה בשנות ה50; האמריקאים ביחס לויטנאם בשנות ה60 - כל אלה מקרים העונים לקריטריון של אילוז. אם כל אלה עבדות אז המושג "עבדות" מאבד מתוכנו.

אחר כך אילוז בעצם מחליטה שזו לא הסיבה, אלא שישה קריטריונים שבהם המשטר בשטחים דומה לעבדות:

1. לתושבי השטחים אין גישה לאזרחות

2. תושבי השטחים נתונים למערכת משפט אחרת מזו של אזרחי ישראל

3. תושבי השטחים "משמשים לתחזוקה והרחבה של נכסי האדון אך נשללת מהם הזכות לרכוש או להרחיב נכסים משלהם"
4. תושבי השטחים נתונים לענישה פיזית שרירותית
5. לתשובי השטחים יש מרחב פיזי מוגבל לנוע בתוכו
6. חייהם האישיים של תושבי השטחים (נישואים ומין) נשלטים בידי האדון.

אז ככה: 1 ו-2 הם בהחלט עוולות אבל ממש לא מאפיינות את העבדות. הם היו תקפות במשטר האפרטהייד, בכל המשטרים האימפריאליים והקולוניאליים, ברוב המדינות הערביות והמוסלמיות, שם במידה זו או אחרת יש שליטה של הדין הדתי המבחין בין מוסלמים ללא-מוסלמים, ועוד. כל אלה משטרים עם עוולות ברמות שונות, אבל הם לא עבדות.
3. זה באמת קריטריון מאפיין חזק של עבדות (למעשה, ההגדרה הכי מקובלת לאופיו של החופש ששחורים יזכו לו לאחר האמנסיפציה בקרב חוגים רפובליקניים היתה "הזכות לפירות עבודתם"). אלא שאין שום בסיס לטענה שהפלסטינים אכן נתונים למשטר כזה; התחום היחידי שאילוז מתיחסת אליו הוא קרקעות, אבל בבירור שם המניע הוא האחיזה בקרקע, לא מניעת היכולת לשמור את רכוש הפלסטינים. ישראל לא מונעת מפלסטינים לצבור רכוש, ולחלקם אף ליהפך לעשירים.
4. כאן יש ערבוב של שתי הפרכות: ראשית, זה לא קריטריון מאפיין לעבדות. אלימות וטרור כלפי האוכלוסיה היה מאפיין של כל משטר לא דמוקרטי מאז שחר ההסטוריה. שנית, הגם שישראל מפעליה אלימות רבה, אין להשוות אותה לאלימות כלפי העבדים הן מבחינת חומרתה (חיילים ישראלים לא מלקים פלסטינים יום יום בשוט כדרך קבע) והן במשטור שלה - בעל עבדים לא מחויב לתת דין וחשבון על האלימות שהוא הפגין כלפי עבדיו, זו זכותו לעשות בהם ככל שיעלה על רוחו. אלימות של צה"ל כלפי פלסטינים צריכה להיות מוסברת ומנומקת (גם אם הסברים אלה לא תמיד ניתנים או רציניים, זה עדיין הבדל תפיסתי דרמטי).
5. זו הגדרה כל כך כללית שאין לה משמעות. גם לי יש מרחב פיזי מוגבל לנוע בתוכו. אני לא יכול להכנס לכמעט אף ממדינה ממדינות ערב, ולכל שאר המדינות אני צריך ויזה. אסיר מוגבל הרבה יותר ממני. הוא עדיין לא עבד.
6. שוב, הגדרה כל כך כללית שאין לה משמעות. בעלי עבדים יכלו לפרק משפחות כרצונם,למכור את ילדי עבדיהם לאחרים ובואפן כליל להתעלם מכל משמעות של משפחה בקרב עבדיהם. פלסטינים מהגדה לא יכולים להתחתן עם פלסטינים מעזה. זו אולי מגבלה, אבל היא בכלל לא קרובה בסדר גודל, באותה מידה אני לא יכול להתחתן עם יהודיה איראנית.

אילוז מנסה לטעון שהיא לא משווה לעבדות ממש אלא ל"מצב של עבדות", שזה נסיון יפה לחמוק מכך שכנראה גם היא מבינה שהיא לא מבינה באופן מהותי מה משמעות המילה עבדות. עבדות היא קודם כל יחס של רכוש. העבד מוצא מכלל בני האדם, ונחשב בגדר רכוש של אדונו. תנאיו נובעים קודם כל מהמעמד הזה, והתוצאה היא עוולות שחלקן הוזכרו וחלקן לא, כי לאילוז אין מקבילה פלסטינית להן: העדר השליטה בזמן של העבד ובפעילותיו, העדר יכולת להתאסף, אפשרות של שנוי דרמטי וכפוי בכל תנאי חייו - ע"י מכירה לאדון אחר או סתם העברה לתחום אחר בחווה, איסור על לימוד ועל קרוא וכתוב, ועוד ועוד.
המשטר של ישראל בשטחים מלא עוולות. אבל אדם בוגר אמור להיות מסוגל לזהות כמה צורות של עוולות, לא כל משטר עוול הוא אותו הדבר. חבל שאילוז השחיתה כל כך הרבה מלים רק כי היא ראתה את "12 שנים של עבדות" ורצתה גם. מצד אחד, קצת עצוב לראות שגם שמאלנים נגררים לפעמים להנמקות מופרכות. מצד שני, לפחות זה נותן לי הזדמנות להיות קצת יותר מאוזן.

אבל בכל מקרה, זו לא היתה הסיבה לפוסט. הסיבה היא רק כדי לעדכן שבינואר נרשמו לביטוח בריאות באמצעות אובמקייר 1.4 מליון אמריקאים, לראשונה כמות העולה על התחזיות המוקדמות של משרד התקציב האמריקאי; בסך הכל נרשמו עד כה 3.3 מליון איש. מה שאומר שההערכה של הרפובליקאים שהסכוי האחרון שלהם לבטל את החוק הוא ינואר 2014 היתה נכונה: הסכוי לבטל תוכנית שכבר מבטחת 3.3 מליון איש ולזרוק אותם חזרה לרחוב מאוד מאוד קטן. 

בנציון נתניהו, פרק ב'

בהתחלה רציתי לכתוב פוסט על הגיגיו האחרונים של השר ליחסי ציבור, סליחה, שר החינוך. אבל היה לי חוב חמור יותר, לועדה הרוחנית, שטענה שלא כתבתי פוסט על ההשראה לדרכו המדינית של ראש הממשלה, הלא הוא אביו המנוח פרופ' בן ציון נתניהו, שהראיונות עמו (למשל כאן וכאן) מספקים חומר מרתק לדיון. חיפשתי, וגליתי דווקא שכן כתבתי, בפוסט הזה. האמת, שאני מאוד מרוצה ממה שכתבתי שם. אז תקראו שם.

מה שכן, אם כבר אנחנו חוזרים לנושא הזה, פרספקטיבת הזמן מאפשרת לאבחן עוד כמה אבחנות.

ראשית, אני מסכים עם פרופ' נתניהו ז"ל שהמניע העיקרי של בנו הוא לנסות לדחות, לעכב ולמסמס עד כמה שאפשר את תהליך ההפרדות לשתי מדינות. אלא שהשנים האחרונות מראות שנתניהו הבן - שפרופ' נתניהו דווקא מרוצה ממנו בראיון האחרון - נכשל כשלון חרוץ: על כורחו נגרר לנאום את נאום בר אילן, על כורחו נגרר להקפאה ב2010, על כורחו נגרר למו"מ עם קרי, וגם על כורחו בסוף יחתום על מסמך קרי. התהליך הולך בכיוון אחד. 

הסיבה שנתניהו נכשל היא כי הוא - כמו אביו - נכשל בהבנה יסודית של המצב ההסטורי. הסיבה לכך שיש באורח קבע לחצים כלפי ישראל לסגת מיו"ש איננה, כפי שטוען פרופ' נתניהו בראיון מ98, תהליך אוסלו - שהמסגרת הרשמית שלו נגמרה מזמן, ושלמעשה בעלת האינטרס העיקרי לשמורו היא ישראל ולא הרשות. הסיבה לסד הלוחץ על נתניהו היא שהמצב הנוצר משלטון ישראל בשטחים הוא לא מצב קביל בסטנדרטים המשפטיים והמוסריים של העולם המערבי. ישראל מחזיקה בשטחים משטר בו ישנו מיעוט בעל זכויות אזרח, ורוב של נתינים חסרי זכויות כאלה. מאז ביטול חוקי ג'ים קרואו בדרום ארה"ב ומשטר האפרטהייד בדרא"פ, משטר שכזה איננו לגיטימי בעולם הדמוקרטי, ולמצער בעולם המערבי שישראל מעוניינת להיות חלק ממנו. ולכן כל עוד המשטר הזה קיים, יווצרו לחצים - חזקים יותר או פחות - על ישראל לסיימו.

שנית, הראיון במעריב, שערך לפני 4 שנים, בניגוד לזה מהארץ שנערך ב98, נתניהו האב דווקא מצליח להבין את הכשל שבמצב הנוכחי, ומציע את הפתרון הבא:

שלא יוכלו לעמוד במלחמתנו בהם, שכוללת הפסקת מזון לערים הערביות, הפסקת החינוך, הפסקת אורות החשמל ועוד ועוד. הם לא יוכלו להתקיים ובסופו של דבר יברחו מכאן. אבל כל זה תלוי במהלך המלחמה ואם ננצח אותם בקרבות

כלומר, במלים אחרות, נתניהו האב מציע ביצוע שורה רחבה של פשעי מלחמה (לפי אמנת ז'נבה הרביעית שישראל חתומה עליה) ומעשים שלפחות במרבית מדינות המערב יוגדרו כפשעים נגד האנושות (למשל, הרעבת עיר) על מנת להביא לטיהור אתני של שטחי יש"ע. אני לא רוצה בכלל להכנס לדיון המוסרי - נתניהו מעיד על עצמו שהוא איש המאה ה19, והדיון שלו ב"מהות" הערבים ("האויב הערבי הוא קשה כי הנטייה לקונפליקט היא חלק מהמהות שלו. אויבות היא חלק מאישיותו ומאופיו. מבנה האישיות של הערבי הוא כזה, שאינו מוכן לפשרות או להסכמים. לא חשוב באיזה מידה של התנגדות הוא ייפגש, או איזה מחיר יהיה עליו לשלם בעדו. קיומו נראה כקיום במלחמה תמיד") מעיד שהאינטואיצות המוסריות שלו אכן נטועות במאה ה19, המאה שקידשה את עליונות הגזע הלבן ושהעמדות המצדיקות את העבדות השחורה בארה"ב, את האנטישמיות הממוסדת ברוסיה, והמתת חסד של מוגבלים נפשית ופיזית בשם השבחת הגזע היו במרכז הדיון המוסרי. אני רוצה רגע להתעכב על המעשיות: המחשבה שהפתרון המוצע יכול להיות פתרון קביל מעידה על חוסר הבנה בסיסית בתהליכים הסטוריים שעבר המערב אחרי מלחמת העולם השניה. מה שהיה קביל עד סוף שנות ה40 - גירוש המוני, פגיעה שיטתית וחריפה באוכלוסיה אזרחית - פשוט לא קביל כיום עבור מדינה שמעוניינת להיות חלק מהעולם המערבי.
שלישית, עד כאן זה ויכוח מעניין, אבל אם יש משהו שבאמת מעצבן אותי בראיונות הללו הוא היהירות האינסופית של פרופ' נתניהו, כביכול הוא היחידי המבין את עומקם של תהליכים הסטוריים:

אבל הבעיה אינה רק בעמדות הפוליטיות השגויות הרווחות היום. הבעיה אינה רק בזה שאין ייצוג הולם להשקפת העולם הלאומית. הבעיה היא שאין ייצוג רציני לשום השקפה, לשום תפיסת עולם. אין ניתוח מעמיק ושיטתי משום צד שהוא, אין ויכוח הגיוני של בעיות היסוד. 

האירוניה היא שדווקא האבחנה ההסטורית העיקרית שלו הופרכה בצורה מביכה ממש על ידי המציאות. לאורך כל הראיון נתניהו מביע חשש עמוק לעתידה, ולקיומה ממש של מדינת ישראל, והוא מנמק זאת בשלוש סיבות:

אולם מדינת ישראל נמצאת במצב קשה במיוחד, וזה משלושה טעמים שונים. הטעם הראשון הוא שישראל מצויה באזור אשר צפוי להתפרצויות וולקניות ולרעידות אדמה חזקות כבר בעתיד הקרוב. הטעם השני הוא שמסביב לישראל מתרחשת התפתחות מדאיגה מאוד של נשק ההשמדה הכביר, האטומי והביולוגי. "ואילו הטעם השלישי הוא פנימי. שהרי קיומנו כאן תלוי בראש ובראשונה בגיבוש עמדה מוצקת בתוכנו, שעשויה להפוך את העם כולו לכוח מלוכד ומוכן למאבק על קיומו ועתידו. ואולם אין אני רואה היום בתוכנו עמדה מוצקת כזו, עמדה של עם המבין את מלוא משמעותן של הסכנות האורבות לו. להיפך, נדמה לי שעמנו משתדל להתעלם מסכנות אלו; שהוא כאילו בורח מהן. עמנו מסיח את דעתו מהמתרחש סביבו.

 "התפרצויות וולקניות ולרעידות אדמה חזקות" אכן קרו, אמנם 12 שנה, ולא "בעתיד הקרוב" כפי שנתניהו חזה אבל נניח לזה. אלא שהתוצאה העיקרית שלהן היא כמובן, לפחות לפי מה שנראה כעת, *שיפור* ממשי במצבה הגיאו-אסטרטגי של ישראל: עיראק יצאה ממעגל האיום על ישראל כבר ב2003; מצרים, שהיתה איום הייחוס הקונבנציונאלי הקשה ביותר מול ישראל נחלשה בצורה דרמטית, בעוד שדווקא הדבר היחידי שנותר יציב לכל אורך התהפוכות הוא הסכם השלום עם ישראל; וסוריה, שפעם היתה בעלת שאיפות להיות במאזן אסטרטגי עם ישראל נעלמה לחלוטין כאיום.
" התפתחות מדאיגה מאוד של נשק ההשמדה הכביר, האטומי והביולוגי" - הגם שתוכנית הגרעין של איראן מדאיגה, דווקא ההתפתחויות של השנה האחרונה מעידות על בלימה של תוכניות נשק ההשמדה ההמונית של איראן, והתפרקות מנשק כזה בסוריה ולוב. אבל נגיע לכך בהמשך.
אבל הגורם העיקרי שנתניהו חושש ממנו הוא "אין אני רואה היום בתוכנו עמדה מוצקת כזו, עמדה של עם המבין את מלוא משמעותן של הסכנות האורבות לו". הבוז העמוק לישראלים רווח לכל אורך הראיון, למשל "לכן, אם לא נתאחד, אם לא נבין שמה שאנו מתמודדים עמו הוא שאלה של חיים ומוות לכולנו, לא נשרוד. לא נוכל לעמוד בפני מה שעוד נכון לנו כאן אם יוסיפו לשלוט בתוכנו פיצול פנימי וחולשה נפשית". לכן גם ההערצה לספרד של ימי הרקונקיסטה, שבה "אם ספרדיה היתה שולחת למלחמה שלושה ילדים ושמחה אם חזרו שניים" - הערצה שנניח בספרד עצמה לא כ"כ פופולארית בימנו, לאחר שנושא הדגל שלה היה הגנרליסימיו פרנקו. מכל מקום, דא עקא, מאז הראיון מדינת ישראל עברה כמה וכמה נסיונות קשים - בראשם האינתיפאדה השניה - ובהם הציבור הישראלי דווקא גילה יכולת עמידה מרשימה. לא זו בלבד שלא היתה השתמטות המונית (כפי שאני מניח שנתניהו התכוון לרמוז), גם לא היתה עליה בשיעורי הירידה מהארץ ואפילו לא בשיעורי הפוריות לאורך המשברים האלה.
נתניהו פשוט פספס באופן עמוק את האינטואיציה הבסיסית מאחורי תהליך כמו תהליך אוסלו, והנסיגות האחרות בעקבותיו (ההתנתקות, הנסיגה מלבנון): הם לא נובעות מחולשה, אלא מאינסטינקט מוסרי, מתחושה שלא ראוי ולא נכון לנו לשלוט בשטחים הללו בצורה הזו. אפשר לא להסכים עם הפרשנות המוסרית הזו, אבל נתניהו פשוט לא מבחין בה (למרות שאם היה קורא את כתבי ישעיהו ליבוביץ כבר לאחר ששת הימים, למשל, היה יכול לראות אותם בבירור). מה שכן, זה לפחות קו עקבי: נתניהו עצמו מעיד שהוא היה פסימי עוד בשנות הארבעים, והעובדה שבכלל קמה מדינה היא בעיניו פלא שהוא לא יכול להסביר.
רביעית, נתניהו גם מסביר בצורה בהירה את האובססיה של בנו ביחס לאטום האיראני:

עד לפני שנים אחדות לא הייתי מוטרד כלל מהסכנה של מלחמה אטומית. ידעתי תמיד שהרוסים אינם פרימיטיווים ואינם מטורפים. למרות הכל רוסיה היתה מעצמה תרבותית, אירופית; היה לי ברור שלעולם לא תצא להתקפה אטומית. וכך גם סין שהיא בעלת תרבות עתיקה וריסון עצמי ושיקול דעת. אבל היום אנו עומדים לדעתי לפני סכנה שאין אנו אפילו מתחילים להעריך אותה כראוי. אין אני מטיל ספק בדבר שמרגע שיהיו בידי הערבים או האיראנים פצצות אטומיות ונשק אחר מסוג זה שיוכלו להפעילו בצורות שונות, הם יהיו מרוכזים במחשבה על הדרכים, התוכניות והעיתוי המתאימים להתקפות על ישראל, ארצות הברית ומדינות אחרות. ערי המערב הגדולות ביותר עלולות להימצא בסכנה של השמדה אם לא ייכנעו לדרישותיהם של טרוריסטים מעטים. לא רק לתל אביב נשקפת סכנה, אלא לערי המטרופולין של ארצות הברית ולבירותיה של מערב אירופה.

זה יפה, אלא שלא ברור בעצם על מה זה מבוסס. אני לא מזלזל באיום האיראני, אבל הסובייטים בזמנם היו הרבה יותר מפורשים בנכונות שלהם להשתמש בנשק אטומי. כרושצ'וב היה ידוע בכך שבועידות בינלאומיות הוא היה מזכיר לכל מנהיגי מדינות המערב כמה טילים אטומיים מכוונים לערי הבירה של כל מנהיג. הרצחנות של המשטר הסיני כלפי עמו שלו - ב"קפיצה הגדולה קדימה" ובמהפכת התרבות - לא ממש הולמת את טענת ה"ריסון עצמי ושיקול דעת". מלחמה אטומית לא קרתה מכיוון שהיתה הרתעה משותפת, למרות שהרוסים נראו משוגעים בשנות ה50, ה60 וה70 בדיוק כמו שהאיראנים נראים לנו היום. שוב, זה לא שאני אומר שאם תהיה פצצה אטומית איראנית הכל יהיה סבבה, רק שהאבחנה שהרוסים היו בני אדם בעוד שהאיראנים פסיכים שלא ניתן לחזות ולהבין לא מבוססת על יותר מאשר אינטואיציה גזענית, לא על איזושהו נימוק הסטורי או מציאותי.

יכולתי להמשיך עוד ועוד, אבל אני כבר בודאי מייגע אתכם. אבל על שלוש פנינים אחרונות לא יכולתי לוותר:

כשאני מתבונן היום באמריקה אני רואה ששוב אין זו אמריקה של ג'פרסון, ולא של לונגפלו, ואפילו לא אותה אמריקה שהכרתי לפני חצי מאה. היא הולכת ונהיית המונית יותר ויותר. הולכת וטובעת בתוך החומרנות של עצמה. היא גם הולכת ומוצפת באוכלוסיות חדשות, שאין להן שום עניין בערכי התרבות המערבית

אני חושב שהוא מתכוון להיספאנים, אם כי די מפתיע אותי שהסטוריון של ספרד יוציא את הלטינו-אמריקאים מחוץ לגדרי התרבות המערבית. מכל מקום, מזל שלא תרגמו אותו לאנגלית כי נתניהו היה הופך לפרסונה נון-גרטה בארה"ב.

ואולם עד מלחמת העולם השנייה הייתי אופטימי מאוד. האמנתי שהקמתה של מדינת היהודים אינה מוטלת בספק. רק כשנתגלו ממדי ההשמדה, כשנתברר שהיהודים שהיו אמורים לבנות את המדינה ולהילחם על קיומה נשמדו, נוכחתי שמצבה הבסיסי של הציונות הורע מאוד. שכן בתוך ששת המיליונים שנשמדו היו ללא ספק לפחות שני מיליונים של ציונים בעלי הכרה לאומית מוצקת. והם היו כוח עצום. הם היו כוח שיכול היה לשאת על גבו את משימת האדירים הזאת. והכוח הזה שהיה הגרעין הלאומי האמיתי שלנו נשמד; הוא חדל להתקיים. דבר זה גרם לי כבר בשנות הארבעים לפסימיות ולדאגה עמוקה. בכל זאת הוקם כאן מה שהוקם. עם כל החסרונות והחולשות היה זה פלא פלאים בעיני שעם החומר האנושי שעמד לרשותנו, שלא היה אידיאלי, הצלחנו לבנות כאן מדינה בת קיימא. ולמרות החולשה של המבנה הפנימי שלנו, עמדנו בחמש מלחמות וניצחנו בהן. כפי הנראה היה דבר מה כביר מאוד ברעיון הציוני שהצליח לגבור על חולשתו האינהרנטית של החומר האנושי היהודי.

לפחות נתניהו עקבי. הוא לא רק גזען ביחס לערבים ולהיספאנים, גם ביחס ליהודים מזרחיים.
הפנינה היפה ביותר היא מהראיון ממעריב:

מצרים איננה ארץ ערבית. האוכלוסייה היא מצרית שמדברת ערבית.

אין מה להוסיף.

הו קנדה (2)

הגורמים המוסמכים המליצו לי לחזור לכתוב קצת על אמריקה, כדי לצמצם במשהו את מידת ניפוח וריד המצח שלי. אבל מכיוון שפטור בלא כלום אי אפשר, ומכיוון שהימין שלנו כל כך נהנה להשתפך על תמיכתו של ראש ממשלת קנדה, סטיב הרפר, בביקורו בשבוע שעבר, למה לא לבקר קצת בקנדה.

הפוסט האחרון שכתבתי על קנדה היה לפני כשנתיים, לאחר הבחירות שם. הבחירות הללו היו שיאו של תהליך של התחזקות הימין בקנדה; לאורך המאה ה20 המפלגה הליברלית מהשמאל-מרכז היתה מפלגת השלטון הרווחת, והימין היה מפוצל; הפיצול המשמעותי ביותר היה במהלך שנות ה80 וה90, בין המפלגה השמרנית-פרוגרסיבית, המתונה יותר, המבוססת באונטריו וקוויבק לבין הברית הקנדית הימנית יותר, שהחלה כתנועת מחאה של המחוזות המערביים (מניטובה ואלברטה - הדומים במאפייניהם למדינות המישורים הגדולים בארה"ב) כנגד ההתחנפות, בעיניהם, של מפלגות מהרכז לשאיפות הבדלניות של קוובק. הרפר ניצח, החל מ2003, על תהליך של איחוד הימין וחיזוקו, תהליך שהתקדם מבחירות לבחירות: ב2003 הליברלים לראשונה נאלצו לכהן כממשלת מיעוט, ב2007 השמרנים זכו בשלטון כממשלת מיעוט וב2011 זכו לרוב מוחלט. אלא שבחירות 2011 היו אף דרמטיות יותר מעצם זכייתם של השמרנים ברוב. הן נערכו לאחר שבמהלך ממשלת המיעוט השמרנית סבלה קנדה ממשברים שלטוניים תכופים. הרפר סירב לכנס את הפרלמנט לחודשים ארוכים, שכן ידע שאין לו רוב והוא יפסיד בהצבעות, ולבסוף ב2011 לראשונה בהסטוריה מנהיג הפרלמנט הקנדי הכריז כי הקבינט ביזה את הפרלמנט (in contempt of parliament) - מהלך שמשמעותו היא שהקבינט שולט באופן לא חוקי. הליברלים ניצלו את הפסיקה כדי לכפות הצבעת אי אמון והביאו לבחירות חדשות.

אלא שהבוחר הקנדי ראה את התהליך בעיקר כבלאגאן מיותר, ואת הליברלים כמפלגה חסרת כיוון, עייפה ולא אמינה. התוצאה היתה שהשמרנים ניצחו ברוב מוחלט - אם כי עדיין רק ב40% מהקולות, שתורגמו לרוב מוחלט בשל שיטת first past the post, בה בכל מחוז בחירה (בקנדה קוראים להם riding) מנצח מועמד אחד שזוכה למספר הרב ביותר של הקולות במחוז, גם אם לא לרוב מוחלט; והליברלים כמעט ונמחקו, בעוד שמפלגת שמאל בשם הNew Democratic Party (או NDP), שהיתה עד אז שולית למדי, זינקה למעמד של המפלגה השניה בגודלה עם 30% מהקולות ושלישי מהמושבים. עלייתה המטאורית של הNDP באה על חשבון הליברלים, שנמחקו כמעט ל34 מושבים בלבד (מפלרמנט של 306 מושבים), ועל חשבון הBloc Québécois, המפלגה הבדלנית המרכזית של קוובק. 

כמי שרגיל לבחירות שמסתיימות ברוב ימני יציב ובמפלגת אוירה בשמאל-מרכז, פניתי לבדוק מה קורה כיום בקנדה; ציפיתי לראות שהרפר נחשב ראש ממשלה חזק ובלתי מעורער, גרסה מצופה ברוטב מייפל של king Bibi. ולכן מה רבה הפתעתי כשראיתי את הסקרים האחרונים (הצבעים הם בשיטה האירופית, לא האמריקאית, כלומר כחול לשמרנים, אדום לליברלים, צהוב לNDP, תכלת לבלוק קוובק וירוק לירוקים):

מתברר שבזמן שלא שמנו לב קרה שם הרבה אקשן. ראשית, מנהיג הNDP בבחירות, ג'ק לייטון, חלה ואחר מכן מת מסרטן תוך חודשים ספורים. הוא הוחלף על ידי ניקול טורמל שהוחלפה על ידי תומס מולקייר. אבל התפתחות הרבה יותר מסעירה היא עלייתו המטאורית של ג'סטין טרודו, בנו של פייר טרודו, ראש ממשלה אגדי מהמפלגה הליברלית שמשל במשך 15 שנה. טרודו הבן הוא פוליטיקאי צעיר,יפה וסוחף, אם כי לא ברור עם יש בו הרבה תוכן. קצת מזכיר את ברק אובמה. המפלגה הליברלית ליקקה את פצעיה אחרי הבחירות, מנהיגה כמובן התפטר, ולאחר כמה מנהיגים זמניים נבחר טרודו הצעיר לראשותה. ומאז היא זוכה לעלייה מטאורית בסקרים, עד כדי חזרה לתמונה הרגילה של המפה הפוליטית הקנדית מלפני שנות ה2000, של רוב ליברלי די משמעותי. זאת ועוד, העליה נראית כמתפלגת בכל האיזורים, פרט לאלברטה, שהיא מעוז שמרני מאז ומתמיד (כאמור, בדומה מאוד למדינות כמו כמו מונטנה הגובלת בה מדרום). במקביל, המפלגה השמרנית של הרפר מגלה סימנים ראשונים של קרעים,  בין הבסיס המערבי הקיצוני יותר לחלקים המזרחיים באונטריו, קוובק ומזרח קנדה. הבחירות עוד רחוקות, אבל אם הייתי קלמן ליבקינד לא הייתי מתבשם כל כך בבטחון התמיכה הקנדית, שבהחלט יתכן שימיה קצובים. מאידך, אי אפשר לדעת, כי גם אם טרודו יזכה איש לא יודע מה עמדתו במדיניות חוץ. אבל המדיניות המסורתית של קנדה היא יותר שמאלית מהדמוקרטים. הרפר הביא לראשונה בסיס חברתי אחר לפוליטיקה הקנדית, המבוסס במחוזות המערביים וכאמור, הרבה יותר קרוב למפלגה הרפובליקאית של ארה"ב, אבל כרגע נראה שזהו פרק קצר וחריג שנבע בעיקר מפיצול השמאל-מרכז, שעדיין מהווה את רוב האלקטורט הקנדי.

ובהערת שוליים נוספת - שמתם לב כמה פוליטיקאיים קנדיים ברמה הפדרלית באים מקוובק? האחרון בהם טרודו אבל גם רבים מראשי הממשלה שלפני הרפר - ז'אן קרטיין, בריאן מלרוני, פייר טרודו, מנהיג הליברלים הקודם איגנטיף, ועוד ועוד. וזאת מחבל שמכיל כ22% מהאוכלוסיה, ושבאופן קבוע כמעט 50% ממנו מעוניינים להתנתק מקנדה.