פוסט אורח: שבטי ישראל - נקודות לדמותם, והפעם בכנסת העשרים

שלום לכולם, גם למי מכם שמדוכדך מתוצאות הבחירות, וגם למי שלא. שוב תודה לאור על הנכונות לארח כאן את הפוסט הזה.

ברוכים הבאים לניתוח הססטיסטי של התפלגויות ההצבעה בכעשרת אלפים הקלפיות (10,110 נכון לרגע זה) שנספרו בבחירות לכנסת העשרים. נעשה כאן אנליזה דומה לזאת שעשינו עבור הכנסת התשע עשרה, אבל ננסה קצת לשכלל אותה הפעם.

הניתוח שלנו נבדל מזה שנעשה באתרים אחרים בכך שהוא מסתכל על הנתונים בפילוח של קלפיות ומנסה ללמוד מזה משהו מעניין. בגלל דפוסי המגורים בארץ, קלפיות מאופיינות בקהל מצביעים הומוגני יחסית מבחינת מאפיינים סוציודמוגרפיים ואתניים, וכך אנחנו יכולים לללמוד מניתוח מבוסס קלפיות על דפוסי הצבעה בקרב קהלים שונים, ולאפיין את המניעים הסוציו-אקונומיים והאתניים בהצבעות של הבוחר הישראלי, שההצבעה שלו שבטית למדי. ויובהר שוב, שבכל הדיון שלהלן, כל נקודה בכל אחד מן הגרפים מייצגת קלפי בודדת (ולא מצביע בודד!).

ניתוח כזה יאפשר לנו למשל לנסות לענות על שאלות כדוגמת:

1. מיהן הקלפיות במגזר הערבי (רק מפילוח הנתונים, מבלי להביא בחשבון נתוני חוץ על זהות היישובים), וכמה קולות מקבלות שם הרשימות הציוניות?

2. כמה קולות קיבלה הרשימה המשותפת בקלפיות שאינן במגזר הערבי?

3. מה המתאם (או חוסר המתאם), על פני מרחב הקלפיות, בין הצבעה ל"יש עתיד" ול"כולנו", כביכול שתי רשימות מאוד דומות מבחינת המסר שלהן, אבל עם דפוסי הצבעה שונים.

4. מי המפלגה בעלת בסיס התמיכה הרחב ביותר (מבחינה ה"פיזור" הדמוגרפי והגאוגרפי).

5. כמה "שבטים" ישראלים יש?

(על חלק מהשאלות ננסה להשיב כבר עכשיו, וחלק ייענו בהמשך כאמשיך בניתוח הנתונים).

לכל קלפי יש ברשותנו 26 נתונים של מספר הקולות האבסולוטי לכל אחת מן הרשימות (ובהם נעסוק פה בעיקר), וכן נתונים על מספר המצביעים מתוך מספר בעלי זכות הבחירה בקלפי (מספר הקולות הפסולים זמין גם הוא אבל איננו מעניין במיוחד). יש לנו גם כתובת מדויקת (שאותה, בעזרת ממשק מיוחד של גוגל, תרגמנו לקואורדינטות מדוייקות, אבל לעת עתה נמעט מאוד להשתמש במידע הזה) ומספר יישוב, שיאפשר לנו להציג גם פיזור קלפיות בערים המרכזיות.

נתחיל אפוא בתרשים boxplot של מידת התמיכה שלה זכתה כל רשימה בכל אחת מהקלפיות. זה סוג תרשים שמאפשר לראות את הפיזור של נתון כלשהו, במקרה זה מידת התמיכה. הקו האדום הוא החציון, והתיבה מייצגת את הגבולות שבין האחוזון ה-25 לאחוזון ה-75. האזור המקווקו מראה את שני הרבעונים הנוספים, למעט הנקודות שמחוץ לו שהן עקרונית רחוקו במיוחד מהחציון. כאן יש קצת יותר פירוט איך מפרשים גרף כזה. 

ניתן לראות באופן לא מפתיע שהרשימה המשותפת ויהדות התורה הן בעלות הפיזור עם השונות הכי גבוהה - ברוב רובן של הקלפיות הן מקבלות תמיכה מזערית וכל התמיכה האמיתית שלהן היא ב"זנב" של הנקודות שמחוץ לאזור המקווקו. זאת להבדיל למשל מהליכוד או העבודה או אפילו "כולנו" או "יש עתיד" שיש להן פיזור תמיכה הרבה יותר אחיד על פני הקלפיות.

נעבור למטריצת קורלציות בין כל רשימה ורשימה, על פני כל הקלפיות. מקדם חיובי מייצג קורלציה חיובית ומקדם שלילי מייצג אנטי-קורלציה. האלכסון לא מעניין כי אלו הקורלציות המושלמות של כל רשימה עם עצמה...

ניתן להבחין שיש קורלציה גבוהה יותר בין המחנה הציוני ו"יש עתיד" מאשר בין "כולנו" ו"יש עתיד", וכן קורלציה גבוהה יותר בין הליכוד ו"כולנו" מאשר בין "כולנו" ו"יש עתיד". קורלציה די גבוהה יש בין הצבעה ל"בית היהודי" ו"יחד", באותה מידה כמו בין ש"ס ל"יחד".

תרשים פיזור הדדי בין כל רשימה ורשימה, על פני כל הקלפיות השונות. בכל אחד מן התרשימים שאינו על האלכסון, כל נקודה היא קלפי, וניתן לראות את הפיזור ההדדי בין התמיכה ברשימה ששמה בראש השורה לרשימה ששמה בתחתית הטור.

כדי לעבור מהמרחב בעל 26 המימדים למרחב דו-מימדי שבו נוח יותר לעשות ויזואליזציה לנתונים, אנחנו משתמשים בטכניקה שנקראת ניתוח רכיבים עיקריים, או principal component analysis. המחשב מוצא בעבורנו מערכת צירים בעלת מספר מימדים קטן יותר (במקרה הזה שני מימדים בלבד) שמיטיבה לתאר את הפיזור במרחב המקורי בצורה הטובה ביותר. זאת מערכת צירים סינטית, אבל היא מאפשר לנו ויזואצליה נוחה שתופסת הרבה מהפיזור של נתוני הקלפיות, אף שבמקור הם במימד הרבה יותר גבוה.  במלים אחרות, כלומר המרחב ה-26 מימדי מוטל למרחב דו-מימדי שמיטיב לתאר את הפיזור בו. במרחב הדו-מימדי הזה נצייר את מיקומה של כל קלפי. צמצום המימדים הזה נעשה רק לצרכי הוויזואליזציה, אבל כל שאר הניתוח של הנתונים מתבצע במרחב בעל 26 המימדים.

שיעור ההצבעה (מסומן בסקאלה צבעונית) בכל קלפי, על מערכת הצירים הראשיים של הרכיבים העיקריים. כפי שנראה בהמשך כאשר נמפה את האזורים השונים בתרשים הזה, שיעורי ההצבעה הגבוהים מאפיינים כאן בעיקר קלפיות חרדיות, קלפיות של שמאל-מרכז (בעיקר עם דומיננטיות ליש עתיד), ובמגזר הערבי התמונה מורכבת ולא אחידה מבחינת שיעור ההצבעה.

עכשיו ננקוט בטכניקה אחרת מעולם הלמידה הממוחשבת (הקרויה K-Means), ונבקש מהמחשב לחלק את הנקודות (במרחב ה-26 מימדי) לקטגוריות, לפי הקרבה שבין תוצאותיהן במרחב הזה. אף שהמחשב לא יודע כלום לא על מהות המפלגות, ולא על המפה הפוליטית בארץ, וגם לא השתמשנו כאן בנתונים על המיקום הגאוגרפי של הקלפיות והיישובים, מתקבלת חלוקה טבעית של תוצאות ההצבעה - הקבוצה הירוקה כאן תואמת לקלפיות ביישובים ערביים, האדומה לקלפיות עם יתרון בולט למרכז-שמאל, התכלת ליתרון בולט לימין, והכחולה לקלפיות חרדיות.

ואכן, אלה ממוצעי ההצבעה (באחוזים) לכל אחת מהרשימות שעברו את אחוז החסימה, בפילוח לפי ארבע הקטגוריות שמצא המחשב, ראו כמה הם שונים מקטגוריה לקטגוריה.

אם נבקש מהמחשב לחלק לחמש קטגוריות, נקבל את הפיזור שלהלן. כמו בבחירות הקודמות, גם כאן הפילוח הבא לקטגוריה חמישית (וסליחה על הצבעים שהתחלפו) מניב לנו קטגוריה חדשה שקשה להבחין משני הצירים לבדם שהיא נפרדת, וזאת הקבוצה הסגולה שתואמת קלפיות עם דומיננטיות לבית היהודי ול"יחד".  ואכן, התבוננות בממוצעי הרשימות על פני הקלפיות, בפילוח לפי הקבוצות, מגלה שיש קבוצה מובחנת עם תמיכה כזאת במפלגות הימין האידיאולוגי.

חלוקה לשש קטגוריות כבר לא מניבה משהו מעניין במיוחד. החלוקה לקבוצה הירוקה החדשה שנוספה היא מעין קלפיות פשרה בין קלפיות עם דומיננטיות לימין ואלה עם דומיננטיות לשמאל.

חלוקה לשבע קטגוריות.

נעבור לנסות למפות את פיזור הקלפיות במערכת הצירים של הרכיבים העיקריים, מהתבוננות במידת התמיכה במפלגות השונות על פני מערכת הצירים הזאת.

נתחיל במידת התמיכה ביהדות התורה בקלפיות השונות. סקאלת הצבעים מימין. ניתן לראות את בסיס התמיכה המצומצם (מבחינת מספר הקלפיות) שבו מצביעים ליהדות התורה.

מידת התמיכה ב"יש עתיד" בקלפיות השונות. בסיס תמיכה רחב למדי, וקרוב על מערכת הצירים הזאת לבסיס התמיכה של מפלגת המחנה הציוני.

שיעור ההצבעה למחנה הציוני. שוב, בסיס תמיכה גדול למדי, וכמות קלפיות גדולה (ודי מפתיעה) עם שיעור תמיכה גבוה מאוד (מעל 50 אחוז) - אולי בקיבוצים למשל? וגם בתל אביב? נבחן זאת עוד בהמשך. גם תמיכה כלשהי במגזר הערבי.

שיעור ההצבעה לבית היהודי. בסיס תמיכה מצומצם יחסית ופיזור שאיננו מוסבר היטב כל כך במערכת הצירים הזאת.

שיעור ההצבעה ל"ישראל ביתנו". כמה קלפיות עם שיעור תמיכה גבוה במיוחד. קרוב על מערכת הצירים הזאת לבסיס התמיכה בליכוד.

שיעור התמיכה ב"כולנו". זה הפיזור הכי אחיד מבין הרשימות ביחס לגודל הרשימה. אפשר לראות תמיכה מתונה בקלפיות רבות, ואין כמעט "בייס" שבו שיעור התמיכה גבוה מאוד - רק בקלפיות ספורות שהן חריגות בנוף הקלפיות וחורגות מגוש הקלפיות במערכת הצירים הזאת.

שיעור התמיכה בליכוד. בסיס תמיכה גדול ביחד עם קלפיות רבות עם שיעור תמיכה גבוה במיוחד. תמיכה לא מעטה בקלפיות שאפיינו קודם כקלפיות המגזר הערבי.

מידת התמיכה ברשימה המשותפת. שיעור תמיכה גבוה במיוחד בקלפיות הערביות. הנקודות שבתווך בין שני גושי הנקודות הן קלפיות חריגות - בין אם ביישובים ערבים שבהם זכו גם רשימות אחרות בתמיכה, או ביישובים מעורבים. על פניו נראה שאין כמעט בנמצא קלפיות מובהקות במגזר היהודי שיש בהן תמיכה .

שיעור התמכיה בש"ס. אפשר לראות שאלה הקלפיות ש"מגשרות" בין קלפיות המגזר החרדי לקלפיות שאפיינו כדומיננטיות בימין האידיאולגי. בסיס תמיכה רחב יותר משל יהדות התורה.

שיעור התמיכה ב"יחד" של אלי ישי. די דומה לפיזור של ש"ס, רק מעט מצומצם יותר, ובכל מקרה קרוב למדי במערכת הצירים של הרכיבים העיקריים.

לבקשתו של הלל גרשוני, ננסה לנתח מה קרה למפלגות שהתמודדו בבחירות הקודמות ובבחירות הנוכחיות תחת אותו שם (הליכוד, שס, יש עתיד, הבית היהודי - וגם אחרות בהמשך). נתחיל בתרשימי פיזור של התוצאות שלהם. כל מה שמתחת לאלכסון הוא ירידה, כל מה שעליו - עלייה.

אבל יותר מעניין אולי לראות את התזוזה (השינוי) בכוח שקיבלה רשימה אחת לעומת מה שקרה לרשימה שנייה באותה קלפי. כך למשל ניתן לראות כאן שככל שהשינוי של הליכוד היה חיובי יותר (מכנסת 19 (אז ביחד עם ישראל ביתנו, נא לזכור) לכנסת 20) כך על פי רוב השינוי בכוח של הבית היהודי היה שלילי יותר. ואותו דבר בדיוק קורה בין הליכוד לבין שס: רוב הקלפיות הן ברביע השני (X חיובי, Y שלילי).

לרשומה הזאת יתווספו עוד תרשימים וניתוחים בימים הקרובים בכפוף לזמן שיעמוד לרשותי. כף שמי שמתעניין מוזמן לחזור ולבקר ברשומה הזאת ולראות מה עוד התעדכן.

אשמח לקבל מהקוראים שאלות, בקשות והצעות לניתוחים נוספים (דרך מערכת התגובות של הבלוג) ואשתדל להיעתר לבקשות ככל הניתן.

המגזר, ועכשיו באופן מדעי

חוקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה (גלעד בארי, אלה הלר, חנן כהן, יובל לבל, חנן מוזס, קלמן נוימן) בתזמון מושלם הוציאו מחקר מעמיק ומרתק על הציבור הדתי לאומי, בעקבות סקר רחב וקבוצות מיקוד שעשו. אני באמת מציע לכם לקרוא את כולו, הוא כאן. אני רק אציין את הפכים הקטנים שאני מצאתי מעניינים.

קודם כל, הממצא הכי מפתיע הוא לגבי עצם ההגדרה של המגזר הדתי לאומי. החוקרים חיפשו כמה מתודות לאבחן את המגזר מבין כלל משיבי הסקר, ולבסוף הם שאלו: "באיזו מידה היית אומר שאתה שייך למגזר הדתי־לאומי גם לפי אורח החיים שלך וגם לפי השקפותיך?" ולקחו רק את מי שהשיב "במידה רבה" או "במידה רבה מאוד", בתור מי ששייכים למגזר הדתי לאומי. התוצאה היא שהמגזר מכיל לא פחות מ22% מהאוכלוסיה היהודית, ומה שעוד יותר מפתיע הוא ההגדרה העצמית הדתית בתוכו:

כלומר, מי שהיינו חושבים כ"ציונות דתית" קלאסית - דתיים לאומיים, דתיים ליברלים/מודרנים וחרד"לים/תורניים מכילים רק כ50% מהמגזר. 

אז מה כן מגדיר אותו? אין כמובן תשובה אחת שמצליחה להגדיר באופן מובהק את המגזר, אבל יש תחום אחד בו האחידות היתה גבוהה מבכל תחום אחר: השייכות הפוליטית. בשאלה "כיצד היית מגדיר עצמך מבחינה פוליטית" 80% בחרו ימין (מתון או מובהק). בניגוד למצופה, אגב, הדתיים הליברלים מודרניים לא היו באופן דרמטי פחות ימניים מהשאר.

הנתון הזה בא לידי ביטוי בעוד שאלות בתחום המדיני, ובתחום היחס לערכים דמוקרטים, אבל הנתון המדכא ביותר בעיני הוא בשאלה הבאה: "בידי מי צריכה להיות הסמכות העליונה לאשר הסכם שלום שיכלול נסיגה של ישראל משטחי יהודה ושומרון ופינוי יישובים?" התשובות היו: הכנסת; אזרחי ישראל היהודים בלבד, במשאל עם של כלל אזרחי ישראל, יהודים ולא־יהודים, במשאל עם; פוסקי הלכה/ רבנים.

התשובות לא פחות ממדהימות: 50% טוענים שהסמכות הפוליטית העליונה נתונה בידי משאל עם ליהודים בלבד (עוד 14% טוענים שלרבנים, ו2% טוענים שלאיש אין סמכות כזו. רק 34% טוענים שלכסנת או למשאל עם כללי). רוב מובהק של הציבור הזה מוכן להצהיר בריש גלי שמדינת ישראל עבורו היא מדינת אפרטהייד: מדינה שה"דמוס" שלה, העם, שלו נתונה הריבונות, מכילה רק קבוצה אתנית אחת ושאר הקבוצות מודרות ממנה. (כמובן, עוד לא דיברנו על עוד איזו קבוצת אנשים שולית, הפלסטינים שעליהם אנו שולטים ביהודה ושומרון - לאיש לא היה הווא אמינא שלהם יש איזושהי אמירה בדבר מי שישלוט עליהם). שלא יעלה בדעתכם שהדתיים הליברלים/מודרנים היו טובים יותר מהממוצע: בקרבם 51% חושבים שההכרעה הפוליטית העליונה נתונה בידי יהודים בלבד.  הקבוצות היחידות בתוך המגזר שפחות מחזיקות בתפיסות ממשל אפרטהייד הן החילונים (21% בלבד למשאל אתני) והמסורתים-חילוניים (25% למשאל אתני יהודי), אגב, אחוזים מעט נמוכים מאחוזי התמיכה באפשרות האפרטהיידית בכלל הציבור היהודי (31%).

התפיסה האתנוצנטרית לא מסתיימת רק בשאלה הזו. למשל, בשאלה על מידת ההסכמה לטענה שרק יהודים על פי ההלכה יהיו זכאים לעליה על בסיס חוק השבות (ולא גם בני משפחותיהם, כפי שקובע החוק היום וכפי שקבעו חוקי נירנברג לגבי מי שהיה זכאי לרדיפה ע"י הנאצים) 63% הסכימו בהחלט ו20% הסכימו. בשאלה האם תהיו מוכנים לתרום את אבריכם ללא-יהודי הציבור הציוני-דתי התפלג כמעט חצי-חצי (44% הסכימו, 43% התנגדו, מתוכם 4% מתנגדים ככלל לתרומת איברים). בשאלה "האם חייל שמתנגד להחלטת ממשלה על פינוי יישובים יהודיים בשטחים צריך או לא צריך לסרב פקודה לפנות?" 40% סברו או היו בטוחים שהחייל צריך לסרב פקודה; 43% מתוך הדתיים-ליברלים.

בשאלות של מעמד האישה ויחס כללי למודרנה הציבור קצת יותר מגוון: למשל, בשאלה האם מעמדה ההלכתי של האישה צריך להשתנות, ברוב הקרב הדתיים הליברלים/מודרנים, 48%-45%, היה נמוך משמעותית מזה בקב הדתיים לאומיים 58%-30% (בקרב כלל הציבור הדת"ל, היחס היה 56%-33%). בשאלה באיזה שלב במערכת החינוך (מגיל 0, גן, בי"ס יסודי, חט"ב, תיכון, שירות צבאי/לאומי) צריכה להתחיל הפרדה בין המינים, אם בכלל, הממוצעים היו כך (את התשובה "אף פעם" תרגמתי ל21):

יש גם הבדלים מובהקים יחסית בין דתיים לאומיים לחרדים וחרד"לים, אבל הם פחות עניינו אותי. באופן כללי לא נמצאו שסעים מאוד מאוד מובהקים, אם כי השסע הכי גדול היה בין חרדים וחרד"לים לבין שאר הקבוצות.

נקודה אחרונה היא בדבר ההתנהגות בשטח. הציבור הדתי לאומי מרבה להרגיש מקופח במערכת המשפט והתקשורת למשל, אבל בשטח הוא ממשיך לצרוך תקשורת חילונית: רק 16% צורכים עיתונות מגזרית בלבד, בעוד ש57% קוראים תקשורת לא-מגזרית בלבד. מקור ראשון נקרא ע"י 9% בלבד,בשבע ע"י 5%; גלי ישראל מואזנת ע"י 4%. העיתונים החרדיים ותחנות הרדיו החרדיות זוכות ליותר חשיפה. יש כאן תסביך הקולוניאליסט - עד כמה שהדתיים הלאומיים שונאים את התקשורת והתרבות החילונית, הם לא מצליחים להימנע לצרוך אותה, בדיוק כמו ההודים דוברי האנגלית האוקספורדית.

אז איך אפשר להבין את המגזר? המטאפורה של עורכי המחקר, ואני חושב שהיא נכונה, היא של התנועה הקיבוצית אל מול תומכי תנועת העבודה ככלל. בשנות היישוב ותחילת המדינה חלקים ניכרים מהציבור ראו עצמם חלק מתנועת העבודה, כי הם הזדהו עם ערכיה, עם מוסדותיה, וכד'. מתוכם, התנועה הקיבוצית היתה קבוצת הליבה, היא היתה האידאל, הגרעין השרוף. היא היתה גם המובילה בעמדות ההנהגה, ורבים מתומכי תנועת העבודה קיבלו את ההנהגה הפוליטית ובעיקר הערכית הזו, גם אם לא ממשו אותה בפועל. היום המגזר הדתי לאומי הוא מגזר הלאומנות. מותכו יש את קבוצת הליבה - שגם מגדירים עצמם דתיים - אבל המאפיין העיקרי של המגזר הוא השקפתו הפוליטית הלאומנית והאתנוצנטרית, ה"יהודית", ובעקבותיה גם החלקים שאינם שומרים תורה ומצוות מוכנים לבל את ההנהגה של קבוצות הליבה הדתיות לאומיות.

בשולי פרשת אלי אוחנה, אני חושב שיש במטאפורה הזו הרבה. למעשה, גם בתוך המגר הרבה אוהבים אותה: לא מאמר אחד ולא שניים במקור ראשון רואים לעיני רוחם שחזור של "ממעמד לעם" של בן גוריון בגרסת "ממגזר לעם" - מגזר שכאליטה, ידאג לערכיו ולמוסדותיו וגם ינהיג את המדינה. אבל צריך לדייק: המשמעות של "ממעמד לעם" היתה בדיוק ההתפרקות מהיומרה המגזרית וחתירה אל הממלכתיות. הגרסה שרואה הנהגה של אליטה שאליה העם יצטרף היתה זו של מפ"ם, שההישג המרשים שלה בבחירות 49 - 15 מנדטים - היה גם נקודת השיא ממנה התחילה ליפול. ההתעסקות בויכוחי אימים בין האיחוד והמאוחד, בצד הדאגה המגזרית והיומרנות וההתנשאות, מזכירים כולם אחד לאחד את הבית היהודי של ימנו. לא בכדי הוא אפילו לא טרח לפרסם מצע כלכלי - הנושא המשמעותי עבור רוב הציבור; לא בכדי למקור ראשון אין בכלל מדור כלכלי.

Fact check

בנימין נתניהו נאם אתמול את מה שרבים מעריכים הוא נאום תחילתה של מערכת בחירות, ובכל מקרה, נאום מרכזי שכן בעיקרו, אל מול הפזמון הרטורי של "אצלכם? לא פיניתם לא עשיתם" נתניהו סקר את מה שהוא רואה כהישגי ממשלתו. לאור עברו של בנימין "אני זוכר חיילים בריטים בירושלים למרות שבעצם נולדתי אחרי קום המדינה" נתניהו כשקרן פתולוגי, ממש מתבקש לבדוק קצת את העובדות. לצערי לא מצאתי טקסט מלא של הנאום (אם למישהו יש אותו, אשמח להפניה) אבל מהעיתונות אלה הקטעים העיקריים של הסקירה:

חברי האופוזיציה, הקשבתי לכם ואתם… מבחינתכם? 'לא פינית לא עשית'. תשע שנים אני ראש ממשלה. בעבר אם היית לוקח חופן דולרים ומוציא מהמדינה וחוזר בלי לקבל רשות לא יכולת לעשות כלום. אז יום אחד ביטלתי את כל הפיקוח על מטבע החוץ והפכתי את ישראל למדינה מודרנית אבל אצלכם - 'לא פינית לא עשית'.

קודם כל, זה כמובן לא נכון. הפיקוח בוטל באופן סופי רק ב2001 בזמן ממשלת שרון. מאידך, הליברליזציה במט"ח התרחשה בתהליך ארוך שתחילתו בתחילת שנות ה90, והחל מ94 רצועת האלכסון היתה רחבה כך שלמעשה לא היתה הרבה משמעות למעורבות של בנק ישראל בניהול המט"ח.  ב97 נתניהו ביטל חלק מההגבלות על סחר במט"ח, וזה אכן היה צעד חשוב בתהליך. די מפתיע אותי שההישג העיקרי שהוא מחפש להתגדר בו הוא מממשלתו הראשונה לפני כמעט 20 שנה, ובכל מקרה לקיחת הקרדיט לכל מהלך הליברליזציה של מטבע חוץ אליו היא הגזמה פרועה. נכון חלקית.

לקחנו שלל של רפורמות, לישראל היה תל"ג נמוך מיוון וקפריסין ועברנו אותם ואת ספרד ואיטליה ונעבור את צרפת אבל אצלכם, 'לא פינית לא עשית'

אז הנה הנתונים מהבנק העולמי:

עברנו את קפריסין ויוון. את ספרד ואיטליה לא, וצרפת זה בכלל חלום באספמיה - התל"ג לנפש של צרפת גדול ב40% משל ישראל. קפריסין ויוון קרסו כמובן בשל משבר החובות, ולכן תחילת הנפילה שלהם היא ב2007. אם הגאווה של נתניהו היא שאנחנו לא יוון - נו, מילא. נכון חלקית.

ציידנו את צה"ל בכיפת ברזל - אבל אצלכם 'לא פינית לא עשית'

אני מתעב למדי את עמיר פרץ אבל אני לא חושב שמישהו חולק על כך שדחיפת פיתוח "כיפת ברזל" רשומה על שמו. ציוד צה"ל בעוד סוללות נעשה כמעט בלעדית מכספי הסיוע האמריקאי, אז לא ברור לי במה נתניהו מתגאה כאן. לא נכון.

בצוק איתן הנחתנו מכת מחץ על החמאס

על כך כל קורא ישפוט בעצמו.

אנחנו מחברים את הנגב והגליל בכבישים רכבות מחלפים מנהרות

הנה ההשקעה בתשתיות תחבורה יבשתית בין 2000 ל2012 (לפי דו"ח מרכז אדוה מ2012)

ממשלת נתניהו לא השקיעה השקעה שונה באופן מיוחד ביחס לתמ"ג מהממשלות הקודמות - למעשה, ממשלת שרון הראשונה השקיעה יותר. נכון חלקית.

בלמנו כניסת מחבלים מסתננים לישראל. אנחנו המדינה היחידה שהשתלטה על גבולותיה אבל אצלכם, 'לא פינית לא עשית'

לא ברור לי למה בדיוק נתניהו מתכוון כאן. אם הוא מתתכוון לבלימת מעבר של פלסטינים מיו"ש לתחומי ישראל הריבונית, לכך אחראית בעיקר כמובן גדר ההפרדה, שנבנתה בתופת ממשלות שרון ואולמרט. נכון שנתניהו תמך בה כשר אוצר (בהסתייגות שצריך גם להוסיף גדר מזרחית בין גב ההר לבקעת הירדן, הסתייגות שמשמעותה המעשית היא התנגדות) אבל בכל מקרה זה לא בזמן ממשלתו. אם הכוונה לבלימת הגירה בלתי חוקית, אז נכון שבניית הגדר בגבול הדרום בלמה את רוב ההגירה הבלתי חוקית. זה אכן הישג של ממשלת נתניהו. ההצהרה "אנחנו המדינה היחידה שהשתלטה על גבולותיה" עם זאת הוא כמובן מופרך למדי. אפילו בארה"ב, כמות המהגרים הלא חוקיים במדינה נבלמה ב2008, מה שאומר שההגירה הבלתי חוקית כמעט נעצרה. (בהערת שוליים, גם ההפלגה הרטורית לקרוא לכל המהגרים הלא חוקיים "מחבלים" היא הגזמה פרועה). נכון חלקית.

ריכוזיות, הקמתי את ועדת הריכוזיות שברתי את משטר הפרמידות

נכון. ממשלת נתניהו חוקקה את חוק הריכוזיות, אם כי לא ברור עד כמה ההשפעה שלו תהיה משמעותית - הלכה למעשה עוד לא פורקה אף פירמידה. נכון.

אנחנו הופכים את באר שבע לבירת הסייבר של ישראל

קשקוש יחצ"ני. אין שום מאורע במציאות שעומד מאחורי ההצהרה הזו. לא נכון.

הבאנו חינוך חינם לילדים מגיל 3

אכן יושם ברובו (אם כי לא במלואו). עם זאת, מכיוון שתקציב החינוך לא גדל, ממילא השנוי הזה בא על חשבון תקצוב חינוך בגילאים אחרים. נכון.

הנהגנו שמיים פתוחים

נכון.

אז לסיכום: מתוך עשר הצהרות: שתיים לא נכונות בעליל, ארבע נכונות חלקית או מטעות, שלוש נכונות, ואכן פתוחה לפרשנות. קצת יותר מ50% אמת. ביחס לאמינות של נתניהו, הישג לא רע.

בחירות 2014

ביום שלישי יערכו בארה"ב בחירות אמצע הכהונה, בהן יצאו האמריקאים לבחור שליש מהסנט, את כל בית הנבחרים, 33 מושלויות ועוד שלל משרות זוטרות יותר. רוב העיתונים יכריזו בכותרת למחרת, כי הבחירות יהיו מכה קשה לדמוקרטים; סכוי סביר שהם הולכים לאבד את השליטה בסנט (המודל של נייט סילבר מעריך שלרפובליקאים סכוי של 69% לזכות ברוב בסנט). זו כותרת לגיטימית. רוב הפרשנים יציינו שזו עדות לאכזבה העמוקה של האמריקאים מאובמה ולעתיד שחור למפלגה הדמוקרטית בשנתיים הקרובות. אלה שטויות.
יש לכך שלוש סיבות:
1. הסנט כשלעצמו לא מייצג: הייצוג בסנט זהה לכל מדינה, ובכך מעניק עדיפות משמעותית למדינות קטנות: בבחירות 2012 אובמה ניצח בסך הקולות 51-47, אבל אם היו משקללים את התוצאות לפי חלוקת הסנט הוא היה מפסיד 48%-49%.
2. בנוסף, בכל שנתיים עומדים לבחירה שליש מהסנטורים, כלומר סנטורים מ33 מדינות. כך, הסנט מחולק בעצם לשלושה מחזורים. המחזור הנוכחי הוא הכי רפובליקאי: במדינות שיצביעו לסנט ביום שלישי, אובמה זכה רק  ל46% ב2012.
3. ולבסוף, השאלה היא מה נקודת המוצא. המחזור הנוכחי של סנטורים שעומד לבחירה נבחר לאחרונה ב2008, שנה מאוד טובה לדמוקרטים, ולכן במחזור זה נבחרו סנטורים דמוקרטים במדינות מאוד רפובליקאיות, למשל צפון קרוליינה ואלסקה. הישגים רפובליקאים ב2014 הם קודם כל בגדר חזרה לממוצע; אם הרפובליקאים יזכו ב5-6 מושבים, הם יזכו לרוב של 51-49, שזה פחות או יותר מייצג את התפלגות הבוחרים של 2012 ממושקלת לפי משקול הסנט; בעצם הישגים כאלה מעידים פחות או יותר על אותו קרדיט ציבורי לדמוקרטים כמו ב2012, שבהן כזכור ניצח אובמה (גם אם לא נצחון מוחץ).
כמובן, זה מצב גרוע יותר לאובמה ולדמוקרטים מאשר 2008 - שהרי אם הם היו במצב דומה ל2008, הם היו מצליחים לשחזר את הישיגיהם אז.  אבל לא הרבה יותר מזה.
---
נקודה מעניינת אחרת היא הבחירות למושלים. 33 מושלים עומדים לבחירה, רובם המכריע נבחרו ב2010, השנה הנהדת לרפובליקאים. כתוצאה מכך, כמה מושלים מאוד ימניים במדינות כחולות למדי עומדים ליפול - טום קורבט בפנסילבניה, ג'ון לה-פייג' במיין, ויתכן שגם ריק סקוט בפלורידה (שם זה סיפור משעשע - מי שמתמודד מולו, צ'ארלי קריסט - היה מושל פלורידה הרפובליקאי עד 2010. ב2010 פרש כדי לרוץ לסנט אבל מרקו רוביו ניצח אותו בפריימריז. הוא הפך לעצמאי, רץ מול רוביו בבחירות הכלליות והפסיד; לאחר מכן הפך לדמוקרט).  מאידך, סקוט ווקר מוויסקונסין - מי שזכור בשל המאבק החריף שלו כנגד ארגוני העובדים, בעיקר המורים, שהביאו לבחירות אמצע בנסיון להדיחו, שבהן ניצח - נראה כהולך לזכות בכהונה שניה; והדמוקרטים לא התאפקו מלפשל בכמה מירוצים, בראש ובראשונה במסצ'וסטס - מדינה סופר-שמאלית, אלא שהמתמודדת הדמוקרטית היא מרת'ה קוקלי, מי שזכורה כזו שהצליחה להפסיד את מושב הסנט של טדי קנדי ב2009 (השיא היה ציטוט שלה: "מה רוצים שאעשה, אעמוד מחוץ לפנווי פארק [אצטדיון בייסבול מפורסם בבוסטון] ואלחץ ידיים?"), הפסד שתקע את רפורמת הבריאות של אובמה - ונראה שהיא תצליח להפסיד גם את המירוץ למושלות. כבוד.
---
בבית הנבחרים אין הרבה עניין - כנראה שהרפובליקאים ירוויחו מעט מושבים. אין מה לצפות לשנוי דרמטי בבית הנבחרים עד 2020, לאחר שרטוט מחדש של המפות, שכן כרגע המחוזות מאוד מוטים לטובת הרפובליקאים.
---
עוד סיפור מעניין הוא בקנזס: קנזס היא מדינה סופר רפובליקאית. מאז שהפכה למדינה רק 13 מ45 מושליה לא היו רפובליקאים; הפעם האחרונה שבחרה סנטור רפובליקאי היתה ב1939. וכעת נראה שגם המושל הרפובליקאי בראונבק וגם הסנטור הרפובליקאי הותיק פט רוברטס עומדים להפסיד. מה קרה? הסיפור העיקרי הוא שבראונבק נבחר על מצע סופר סופר ימני של קיצוץ קיצוני במסים. בית הנבחרים היה גם רפובליקאי ולכן שיתף איתו פעולה. והוא ביצע. ואחרי שנתיים המדיניות התפוצצה לו בפרצוף: הגרעון של קנזס תפח למימדים מבהילים, הוא נאלץ לבצע קיצוצים כואבים ולא פופולאריים בחינוך, ואיבד אפילו את תמיכת הפלג המתון של הפלגה הרפובליקאית, כולל נציגים רשמיים לשעבר. לפעמים נצחון הוא נצחון פירוס.
---
מה  שמוביל אותי לנקודה הבאה: אני אישית חושב שדווקא טוב לדמוקרטים להפסיד את הסנט. גם אם יפסידו, זה יהיה לרוב קטן - 51-49, גג 53-47. נצחון כזה של הרפובליקאים ושליטתם בשני חלקי הרשות המחוקקת יגביר את הלחצים בקרב הימין למדיניות עימותית מול אובמה, שתביא שוב למשברים ואולי גם להשבתת הממשל. אלה יזכירו שוב לאמריקאים למה הם שונאים את המפלגה הרפובליקאית (אגב, גם היום המותג הרפובליקאי חלש יותר מהדמוקרטי; עם כל חוסר הפופולאריות של אובמה, הרפובליקאים הרבה פחות פופולאריים ממנו); ובדיוק בזמן ל2016, אז הדמוקרטים יזכו שוב בנשיאות ובסנט. הסיכון העיקרי עבור הדמוקרטים הוא ביחס לשופטים עליונים: שופטים עליונים ממונים על ידי הנשיא ומאושרים על ידי הסנט. אם רות באדר-גינזבורג השמאלית וחולת הסרטן תלך לעולמה בשנתיים הקרובות, המועמד שאובמה יוכל להעביר יהיה הרבה יותר ימני ממנה והאיזון בבית המשפט ילך עוד יותר ימינה.

על המחיה ועל הכלכלה

בראש השנה מקור ראשון ערך מוסף לסיכום השנה. בכל עמוד סיכמו את השנה בתחום אחר: בטחון, צבא, ערבים, משפט, ועוד ועוד. בין כל המדורים התחבא גם חצי עמוד שעסק בכלכלה. ועיקרו של חצי העמוד הזה - מאת שמואל סלבין - הוא שהמצב לא כל כך נורא, כמשווים ל1984 (שנת השיא במשבר הכלכלי ואינפלצית האימים, שניה לפני התוכנית הכלכלית. מזל שלא השוו לתקופת הצנע).
הייתי מצפה שהעורך של מקור ראשון יעלה על הגיחוך שבמאמר או לפחות שעורך הכלכלה יעלה עליו, אבל אז בדקתי ובעצם למקור ראשון בעצם אין עורך כלכלה. או מדור כלכלה. לקורא שניזון רק ממקור ראשון אין שום מושג שבכלל יש דבר כזה, חדשות כלכלה. שזה בכלל תחום שיש מה לעסוק בו.
זו אנקדוטה קטנה שמבטאת אמת גדולה יותר, והיא ניתוקו המוחלט של הציבור הדתי מהדיון הכלכלי, הנושא העיקרי בדיון הציבורי בכל מדינות העולם וגם בארץ: פחות מחודש אחרי מלחמה ועדיין הנושא שהכי מדאיג ישראלים הוא יוקר המחיה, לא המצב הבטחוני. זה לא מפתיע איפוא שכמו ב2011, גם מחאת המילקי החדשה תפסה את הציבור הדתי בהפתעה, והתגובה העיקרית מכיוונו הוא ביקורת (מוצדקת כשלעצמה אבל מתחמקת מהעניין) על הפן השולי בדיון - המסר הסימובלי הבעייתי שבירידה מהארץ, ועוד לברלין - ולא על הנושא העיקרי, והוא המצב הכלכלי הבעייתי בישראל ככלל ויוקר המחיה בפרט (מי שרוצה לטעון שאין בעיית יוקר מחיה בישראל אני אפנה אותו לנתון האינדקטיבי ביותר למצב יוקר המחיה במדינה, באדיבות אורי כ"ץ: השכר החציוני בישראל, במונחי כח קניה, הוא חצי מזה בארה"ב. שני שליש מזה בגרמניה. הוא קטן מזה של ספרד וגדול רק ב20% יותר מזה של יוון, שתי הדוגמאות שנתניהו ולפיד כל כך אוהבים לטעון שאנחנו חמקנו מגורלן הקשה). בפשטות, בציבור הדתי לא מדברים על כלכלה; אין לו ממש מה לומר על זה וכאשר עולות מחאות בתחום הזה הוא לרוב מנוכר מהן.
איך מסבירים את זה?
ההסבר שמגיע לרוב מהציבור הדתי עצמו, הוא כי המחאות בתחום הכלכלי הן על תחום חומרי ולא ערכי; הן על מותרות; והן בעלות גוון מפונק, תובעני, של "מגיע לי". זה שקול בעיני למי שטען כנגד הורי שלושת הנערים שנרצחו בטרמפים בגוש עציון כי אסור היה להם לתפוס טרמפים. לדרוש הגנה ותגובה צבאית על כל פגיעה בתופס טרמפים זה פינוק. הם גרים באיזור מסוכן מבחינה בטחונית, אז הם היו צריכים לדאוג לעצמם כראוי - לא לנסוע שם, או אם כבר כן נוסעים שם אז רק בתחבורה ציבורית וכו'. זה כמובן טיעון שערורייתי - גם אם כל אדם יעשה את שיקוליו לגבי מה בטוח בעיניו ומה לא, עדיין זה דיון ראוי לדרוש מה מחויבות המדינה בנושא - והטענה המשתמעת היא כמובן שמחויבות המדינה היא למנוע פגיעה או להגיב צבאית על כל פגיעה בתופסי טרמפים; אף אחד לא יטען שזה "פינוק". בדיוק באותה מידה, הטענה היא כי גם אם שמים את החלטותיו הכלכליות של כל אחד בצד, עדיין מצב יוקר המחיה בישראל הוא כישלון כלכלי של הממשלה, ועליה לתקן אותו. אפשר לחלוק על כך - בין אם בדיאגנוזה (לטעון שהכל בסדר ואין בעיה) ובין אם בפרוגנוזה (לטעון שהממשלה היא לא הפתרון), אבל אי אפשר לפטור את הטענה הזו כ"פינוק".
זאת ועוד, לציבור הדתי אין שום בעיה לבוא בדרישות בתחום החומר בתחומים שכן חשובים בעיניו - למשל, להתרעם על כל נסיון לפגוע במימון להתנחלויות.
אני חושב יש כאן שני הסברים עמוקים יותר,
הראשון הוא שהימין ככלל בשלטון ברובם המכריע של 37 השנים האחרונות, והמפד"ל היא חלק מכל הממשלות האחרונות. כל מחאה כלכלית נתפסת מיניה וביה כתוקפת את הממשלה שבגדול הציבור הדתי תומך בה. זה לא חייב אגב להיות כך, שכן ביקורת מימין על הממשלה בתחום הבטחוני ללא נתפסת בעיני הציבור הדתי כשלילית; הסיבה כי ביקורת כלכלית כן נתפסת ככזו היא כי במידה לא מעטה הציבור הדתי הוא מהנהנים של השיטה הכלכלית הנוכחית. החינוך שלו זוכה לתקצוב של 150% מזה של החינוך החילוני; מערכת החינוך הזו מספקת גם תעסוקה גדולה; הוא זוכה לדיור מסובסד בהתנחלויות; בקצרה, באמת קשה לו פחות.
ההסבר השני הוא ברמה עמוקה, ואולי עצובה, יותר: ברמה התיאולוגית, לא נראה שיש לתורה הציונית דתית של ימנו מה להגיד על כלכלה וחברה. מאז השתלטות התיאולוגיה ה"מרכז"ניקית על הציונות הדתית, המאמץ התיאולוגי היחידי כמעט ביחס לאתגרי המודרנה והריבונות הוא ביחס לארץ ישראל (קצת נעשה בשנים האחרונות גם בתחום המשפט). אז נכתבו הררי הררים של מלים על חובת יישוב א"י; אבל אין בעצם כל תורה או מאמץ הלכתי או רוחני בשאלה איך צריכה להיראות החברה הישראלית בתחום הכלכלי - האם נכון לה המוסר הקפיטליסטי-פוריטני? האם נכון לה מוסר סוציאליסטי? מה בכלל עמדת התורה בנושא הזה? וזה חוזר להעדרו של המוסף הכלכלי של מקור ראשון - לציבור הדתי פשוט אין מה לומר בתחום. ובעידן שזו הופכת להיות השאלה הפוליטית המרכזית בישראל, זה מעמיד את יומרות ההנהגה של הציבור הדתי באור קצת מגוחך. הוא אפילו לא משתתף בדיון, שלא לדבר על להנהיג.

(סתם כהתרסה לסיום: עזבו את כל הדיון על מה המדינה צריכה לעשות. לפני כמעט שנתיים כמעט ויתר בנק לאומי לנוחי דנקנר על חובות ענק, מה שלא היה מאפשר כמובן ללווה פשוט. מקרה מובהק של הטיית צדק לטובת העשירים. האם איזשהו רב יצא בקריאה כנגד הבנק שהוא עובר על "ולא תהדר פני גדול בצדק תשפט עמיתך"?)