בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום רביעי, 27 באפריל 2016

And it's over

מעבר לתוצאות היום, החדשות הכי משמעותיות התרחשו לפני כמה דקות, כאשר קמפיין סנדרס הוציא הודעה לעיתונות שבה הוא מתחייב להמשיך לתחרות עד שכל אמריקאי יזכה להצביע בפריימריז וכדי להשפיע על מצע המפלגה בועידה. למעשה, המשמעות היא שקמפיין סנדרס מודה בכך שאין לו יותר סכוי לנצח את המועמדות, ולמרות שהוא ממשיך פורמלית להתחרות, הוא פורש למעשה מהמירוץ למועמדות המפלגה הדמוקרטית.
ולתוצאות בהרחבה: קלינטון ניצחה במרילנד 63-33, בדלוור 60-40, בפנסליבניה 56-44 ובקונטיקט 50-47 והפסידה ברוד איילנד 43-55. מבחינת נציגים, נראה שהיא תרחיב את הפער בלמעלה מ60 נציגים; ביחד עם 30+ הנציגים שבהם זכתה בניו-יורק, הנצחונות האלה מוחקים כמעט לחלוטין את כל רצף הנצחונות של סנדרס מאז 15/3. כעת יש רצף של מדינות קטנות שיכולות להתחלק שוה בשוה - מדינות כמו מונטנה ואורגון יכולות להיות טובות מאוד לסנדרס, ומדינות כמו קנטקי ואידיאנה שאמורות להיות פחות או יותר בתיקו; אבל כל הרצף הזה מקצה פחות מ300 נציגים, ואז ב7.6 קליפורניה וניו-ג'רזי, והסיום עם וושינגטון די.סי. שבוע לאחר מכן. מבחינה מתמטית, סנדרס צריך לנצח בממוצע 2ל-1 כדי להשלים את הפער אבל זה כבר לא ממש רלוונטי כי למעשה הוא פרש מהמירוץ.
אגב, התוצאה הכי מעיניינת בעיני היא דווקא קונטיקט, כי היא מדינה די דומה למסצ'וסטס שהצביעה בסופר טיוזדיי המקורי, 1/3, והתוצאה גם היא דומה. יש כמה פקטורים שבהם קונטיקט טובה יותר לקלינטון - זו מדינה עם פרייזמריז סגורים (רק דמוקרטים מצביעים) בעוד שבמסצ'וסטס אנשים יכלו להרשם כדמוקרטים באותו היום - אבל בגדול זה מעיד על כך שהלכה למעשה לא היה שנוי מאוד משמעותי במירוץ מאז סופר טיוזדיי, ושהתהפוכות בקמפיין היו בעיקר תוצאה של מאפיינים דמוגרפיים שונים של המדינות השונות שמצביעות.

זו לא המקרה בצד הרפובליקאי. שם, דונלד טראמפ ניצח בפערים אדירים - 64% ברוד איילנד, 61% בקונטיקט, 58% בקונטיקט, 57% בפנסליבניה ו54% במרילנד. אלה תוצאות טובות משמעותית מכל מה שהיה לו עד כה - עד היום, טראמפ זכה בלמעלה מ50% מהקולות רק בניו-יורק לפני שבוע - ותוצאות טובות בהרבה ממה שציפו לו לפי המאפיינים הדמוגרפיים. כקוריוז - ברוד איילנד הוא כנראה יזכה ביותר נציגים מהמספר המקסימלי שכולם העריכו שהוא יכול לזכות, בגלל כללי הקצאת הנציגים - הם מוקצים 3 נציגים לכל מחוז קונגרסיאלי, כאשר כל מועמד שזוכה במעל 10% זוכה בנציג. מכיוון שקרוז כנראה יזכה בפחות מ10% מהקולות באחד המחוזות נראה שטראמפ יזכה בשני נציגים, מה שאיש לא העריך שאפשרי (כולם הניחו שהנציגים יתחלקו אחד לכל מועמד).
כאמור, טראמפ הצליח הרבה מעל למצופה לפי התוצאות במירוץ עד כה, ולכן נראה שבניגוד לצד הדמוקרטי יש כאן שנוי של ממש בהעדפות המצביעים, ושישנה קבוצת מצביעים שעברו לתמוך בטראמפ. יתכן שאלו מצביעים שלא היו תומכים בו מלכתחילה אבל הטיעון של טראמפ שהשיטה עובדת נגדו - בעקבות הדיבורים על contested convention, והאפשרות שאם טראמפ לא יזכה ברוב של הנציגים הרבה נציגים יעברו לקרוז ויתנו לו את המועמדות - שכנע אותם, כלומר מצביעים שאולי מלכתחילה לא תומכים בטראמפ אבל בהנתן שהוא מוביל על פני המועמדים האחרים חושבים שראוי שיהיה המועמד. מכל מקום, מלבד ההשפעה התקשורתית, לתוצאות האלה יש השפעה של ממש על הקצאת הנציגים, ונראה כעת שהסכוי של טראמפ להשיג רוב מוחלט של נציגים לפני הועידה גדל משמעותית, בעוד שהסכוי לcontested convention ירד (לצערי).

מכיוון שלמעשה זה נראה כמו אקורד הסיום של עונת הפריימריז, אני שוב אוריד את תדירות הפרסומים. אבל נחזור לקראת הבחירות הכלליות!

יום רביעי, 20 באפריל 2016

A city so nice they named it twice

אם שמעתם חדשות הבוקר אז את השורה התחתונה של התוצאות בפררימריז בניו-יורק אתם בודאי יודעים: בצד הדמוקרטי, קלינטון ניצחה 58%-42%; בצד הרפובליקאי טראמפ זכה 60% אל מול 25% לקייסיק ו15% לקרוז.
  • מבחינת נציגים, קלינטון הגדילה את פער הנציגים שלה בקצת יותר מ30 נציגים. אחרי שסדרת הנצחונות של סנדרס בחודש האחרון הורידה את הפער מסביבות 300 ל213, כעת הפער עלה שוב ל244 (לפי החישוב של הניו יורק טיימס. יכולים להיות קצת וריאציות בין החושבים השונים בגלל כללי האלוקציה השונים של נציגים ממשיים במדינות).פער הנציגים שקלינטון זכתה בו - 31 מתוך 247 - הוא 12%, קטן מהפער בקולות של 16%, מכיוון שכמו במדינות אחרות, הנציגים חולקו בצורה פרופורציונית אבל חלק חולקו פרופורציונית לחלוקת הקולות בכל המדינה, וחלק חולקו פרופורציונית לתוצאות בכל מחוז קונגריסאלי (אם כי, בניגוד לרפובליקאים, כל מחוז קיבל מספר שונה של נציגים לפי שיעור הדמוקרטים שבו). בשל כך, בכמה וכמה מחוזות היה לקלינטון יתרון אבל לא כזה שמספיק כדי להשיג נציג נוסף. זו תופעה דומה, בהיפוך, למה שקרה לסנדרס בויסקונסין ובוויומינג.
  • מבחינה דמוגרפית, ניו-יורק למעשה די דומה לאלקטורט הדמוקרטי הממוצע, ובהתאם במצב של תיקו בין קלינטון לסנדרס התוצאה גם בניו-יורק היתה צריכה להיות קרובה לתיקו (למעשה, קצת לטובת סנדרס). כך ש31 הנציגים הללו מרחיקים אותו משמעותית מקלינטון (המטרות מחושבות ע"י סילבר כאן). לפי המודל של סילבר, כדי להשלים את הפער כעת זה מה שסנדרס יצטרך:
STATE OR TERRITORYNO. ELECTED DELEGATESSANDERS’S PATH-TO-2026 PROJECTIONPOPULAR VOTE MARGIN NEEDED TO REACH TARGET
California475280Sanders+18
Pennsylvania189103Sanders+9
New Jersey12669Sanders+10
Maryland9544Clinton+7
Indiana8349Sanders+18
Oregon6146Sanders+51
Puerto Rico6034Sanders+13
Connecticut5532Sanders+16
Kentucky5534Sanders+24
New Mexico3419Sanders+12
West Virginia2920Sanders+38
Rhode Island2416Sanders+33
Delaware2110Clinton+5
Montana2116Sanders+52
South Dakota2014Sanders+40
D.C.209Clinton+10
North Dakota1814Sanders+56
Guam74Sanders+14
Virgin Islands74Sanders+14
    כדי לקבל הערכה כמה זה ריאלי, בסקרים כרגע סנדרס מפגר בקילפורניה ב13%, בניו ג'רזי ב9%, במרילנד ב23%.


  • בצד הרפובליקאי טראמפ זכה בנצחון מרשים - זו המדינה הראשונה שבה זכה בלמעלה מ50% מהקולות. הוא גם יזכה כנראה בכ90 מ95 הנציגים. כזכור, 14 נציגים מחולקים ברמת המדינה למנצח אם זה זוכה בלמעלה מ50% - כפי שקרה לטראמפ - ובנוסף כל מחוז קונגרסיאלי מקבל 3 נציגים. אם המנצח זוכה בלמעלה מ50%, הוא מקבל את שלושתם, אחרת הוא מקבל שניים והמקום השני מקבל אחד. טראמפ ניצח בכל המחוזות הקונגרסיאליים חוץ ממחוז אחד, המכיל את האיסט סייד של מנהטן, וברוב המכריע של המחוזות ניצח בלמעלה מ50%, כך שנראה שקייסיק וקרוז יצליחו לגרד רק מספר בודד של נציגים.
  • ההישג של טראמפ מרשים אבל לא מטורף - הוא היה צפוי לנצח בניו-יורק, שהיא מדינת הבית שלו, כפי שהוא צפוי לנצח בשאר מדינות הצפון מזרח המצביעות בשבוע הבא והלאה. עדיין, זה לא מספיק כדי להגיע בודאות לועידה עם רוב מוחלט של נציגים - לשם כך הוא יצטרך נצחונות מרשימים גם באינדיאנה ובעיקר בקליפורניה.
  • אגב השיטה הביזארית של חלוקת הנציגים הרפובליקאים, כל מחוז כאמור קיבל מפר שווה של נציגים, אבל בניו-יורק יש הבדלים תהומיים בנטייה המפלגתית של מחזות שונים. המדינה כולה דמוקרטית, אבל המחוזות בפרברי ניו-יורק ובעיקר באפסטייט יחסית יותר רפובליקאים מהמחוזות בעיר עצמה, שהם דמוקרטיים בצורה קיצונית. וכך, את שלושת הנציגים של המחוז הקונגריסאלי הראשון, בלונג איילנד, בחרו כ50,000 מצביעים (רפובליקאים); את שלושת הנציגים של המחוז ה22, ממערב לאלבני, בחרו כ60,000 מצביעים (רפובליקאים). את שלושת הנציגים של המחוז ה15, בדרום ברונקס, בחרו 1,026 מצביעים (רפובליקאים) בלבד.
  • ותמונה יפה לסיום: במידה רבה אפסטייט ניו-יורק הוא ערש התנועה הפמיניסטית בארה"ב; הועידה המייסדת של התנועה התכנסה בסנקה פולז, וסוזן ב. אנת'וני, המנהיגה המובהקת של המאבק לזכויות הצבעה לנשים בסוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20, גרה באיזור וקבורה ברוצ'סטר. בארה"ב אחרי שאתה מצביע אתה מקבל מדבקה קטנה ועליה כתוב "I voted", בדומה למדבקת דם המכבים אחרי טקסי יום הזכרון אצלנו; כך ראה הקבר של אנת'וני ברוצ'סטר אתמול בערב:


  • יום שני, 18 באפריל 2016

    פי.סי.

    אחד המאפיינים הבולטים של המועמדות של דונלד טראמפ הוא גישתו הבוטה והישירה, ואחת המעלות הגדולות שלו בעיני תומכיו הוא שהוא מייצג מתקפה על התקינות הפוליטית, הpolitical correctness; באופן קבוע בסקר אחר סקר התכונה האהובה ביותר של דונלד טראמפ על אוהדיו היא שהוא tells it like it is. בקרב התומכים הרכים של טראמפ במיינסטרים - פרשנים שלא מעיזים לתמוך בטראמפ ישירות אבל טוענים שיש משמעות למועמדתו וצריך להתייחס לגורמים העמוקים שמאחוריה - הנושא הראשון שהם לרוב מעלים הוא מתקפתו כנגד הפוליטיקלי קורקט; הדוגמה הבולטת לכך בארה"ב היא ג'ו סקרסבורו, חבר קוגנרס רפובליקאי לשעבר וכיום מנחה תוכנית הבוקר הפופולארית יחסית של MSNBC; בארץ עמדת המיאוס מהפוליטיקלי קורקט הפכה לטיעון קבוע מהצד הימני של המפה. תומר פרסיקו ניתח זאת כרוח התקופה, המעריכה אותנטיות, גם כשזו גסת רוח וירודה.
    כל ההקדמה הזו היא הסבר לטריגר שהביא אותי לרצות לכתוב על, ובזכות, הפי.סי. אלא שדרור פויר הספיק וכתב את רוב מה שרציתי לכתוב לפני וטוב ממני, ראו כאן. אם לאמל"ק את דבריו, הטענה היעקרית שלו היא שמי שמתנגד לפי.סי. הוא בדיוק מי שמעולם לא נפגע מהשפה; זה הגבר הלבן - או בארץ, הגבר היהודי - שהוא בדיוק זה שבדרך כלל פוגע; ועל כן הוא לא מודע לפגיעה שיש בשפה שבה הוא משתמש - בקצרה, בדיוק הפוגען שכנגדו הפי.סי. בא להגן. 
    אלא שאני רוצה לטעון שיש כאן משהו עמוק הרבה יותר. פויר טוען שהוא בא לדבר "בזכות הפי.סי. בזכות הנימוס. בזכות התפיסה שחיים ומוות ביד הלשון"; במשתמע, שהתוקפים את הפי.סי. עושים זאת מתוך זלזול בחשיבות של השפה. וזה בכלל לא העניין. לשם כך נחזור לטראמפ: לפני כמה חודשים באחד הדיבייטים הרפובליקאים, טד קרוז תקף את דונלד טראמפ על כך שהוא לא שמרן אמיתי, ועל כך שהוא מחזיק ב"ערכי ניו-יורק" - כרמיזה לערכים ליברליים הרווחים בערי הצפון-מזרח ובניו-יורק בפרט, ממנה בא טראמפ. טראמפ הגיב בדיבייט כי גם הכבאים והשוטרים ב11.9 נשאו בערכי ניו-יורק, והטיעון של קרוז מזלזל בהקרבה העצומה שלהם. הוא חזר על הטיעון הזה שוב ושוב בוריאציות שונות בעצרות הבחירות שלו בימים האחרונים לקראת הפריימריז בניו-יורק. אבל שימו לב ללב הטיעון: טראמפ לא התווכח עם הטיעון של קרוז עצמו - ויכוח על טיב הערכים הליברליים או השמרניים; הוא טען שעצם הטיעון של "ערכי ניו-יורק" פוגעני כלפי שוטרי וכבאי ה11.9, שהם הסימבול הפטריוטי האולטימטיבי בארה"ב של ימנו. טראמפ מכיר בכך ש"חיים ומוות ביד הלשון", ומכיר בכך שישנן התבטאויות שראוי שתהיינה טאבו בשל פוגעניותן, כאשר הן פוגעות בערך הראוי בעיניו, כגון הפטריוטיות. בדומה, האמירה שאמריקה איננה אומה ייחודית ואיננה האומה הטובה בעולם היא טאבו של ממש בכל ארה"ב ובקרב הימין האמריקאי בפרט. כי היא לא פטריוטית.
    גם בישראל יש הרבה מאוד אמירות שאינן תקינות פוליטית, אבל לא במובן הפי.סי. המקובל, שאותו הימין תוקף: למשל, אמירה שצה"ל איננו בהכרח הצבא המוסרי ביותר בעולם, או שפלסטיני שפוגע בחיילי צה"ל איננו טרוריסט אלא לוחם גרילה. אלה אמירות אסורות כי הן לא פטריוטיות (ותשאלו את זוהיר בהלול). יש בישראל אפילו אמירות שהן טאבו בשל הרמיזה לאפליה, כאשר מדובר בתוך העם היהודי: אמירות פוגעניות כלפי יוהדים מזרחיים, או כלפי יהודים דתיים, אינן תקינות פוליטית ולימין הישראלי אין שום בעיה עם זה, להיפך (ותשאלו את יאיר גרבוז ואת ענת וקסמן).
    הטיעון העיקרי שעומד מאחורי הפי.סי הוא שמהותנות ככלל - כלומר, התפיסה שקבוצת אנשים מסויימת טובה במהותה מהשאר, ובשל כך מגיע לה יותר זכויות - גברים לעומת נשים, סטרייטים לעומת הומוסקסואלים, נוצרים לעומת מוסלמים - ופרט גזענות - כלומר אותה תפיסה ספציפית ביחס לגזע - לבנים כטובים יותר משחורים ומהיספאנים - היא פסולה מוסרית; ולכן אמירות פוגעניות על רקע מהותני הן טאבו. לא בכדי צמח הפי.סי. בארה"ב, החברה שאולי יותר מכל חברה מערבית (אולי חוץ מדרא"פ) עוצבה לאורך ההסטוריה שלה על רקע ציר גזע, והפי. סי. בא לעצב מחדש את הערכים בנושא הזה. המתקפה כנגד הפי.סי. היא לא כנגד עצם הרעיון שלשפה יש כח, ושבשל הכח הזה ישנן אמירות שגם אם אתה חושב אותן לא ראוי שתאמר אותן. היא גם לא הערכה מיוחדת אותנטיות כשלעצמה. הם באה בעצם בשם ערכים: הויכוח המסתתר כאן הוא מה הם הערכים שמותר להגן עליהם ומה הם הערכים שצריכים להשאר טאבו. ומתנגדי הפי.סי. סבורים מהותנות וגזענות הן לא כ"כ חמורות, ולכן הטאבו שמוטל עליהן מוגזם; לכן, אמירות לא פטריוטיות - ובארץ, אמירות המרמזות על מהותנות בתוך העם היהודי - הן כן טאבו, ואילו אמירות גזעניות או מיזוגניות - לא. כי בעצם האמירה היא על ערכים - שאנטי-פטריוטיות היא רעה, אבל גזענות? לא כל כך. לא נעים לטעון בזכות גזענות, אבל זה בעצם מה שעומד מאחורי הטיעון.

    יום ראשון, 10 באפריל 2016

    עונת מלפפונים

    אז מה חדש?
    1. בוויסקונסין הצליח לסנדרס יותר מהמצופה, והוא זכה בפער של 13%. בנציגים הוא זכה ב48 אל מול 38 הנציגים לקלינטון, זה קצת פחות מהפער בקולות מכיוון ששיטת החלוקה קצת דפקה אותו: הנציגים חולקו למחוזות קונגרסיאליים ובתוך כל מחוז קונגרסיאלי, הנציגים חולקו לפי חלוקת הקולות במחוז. אלא שבמספר מחוזות, סנדרס זכה בפער לא מספיק כדי להגיע לפער של נציג באותו מחוז, והנציגים חולקו שוה בשוה במחוז. לכן בנציגים סנדרס השיג רק פער של 11%. מכל מקום, במונחים של קולות סנדרס השיג בוויסקונסין מה שהיה צריך להשיג כדי להדביק את קלינטון, בנציגים השיג פחות - למעשה, השיג את מה שהיה צריך להשיג אם לא היה לו פער להשלים.
    בוויומינג, למרות שסנדרס ניצח הוא למעשה ניצח בהרבה פחות מהמצופה. וויומינג אמורה להיות מדינה מעולה לסנדרס - קטנה, לבנה, כפרית, שהדמוקרטים בה ליברלים, ועם קאוקוסים (למעשה, זו מהמדינות האחרונות עם קאוקוסים: נותרו איי הבתולה, גואם, פוארטו-ריקו וצפון דקוטה). ביוטה ואיידהו השכנות והדומות, סנדרס זכה בלמעלה מ70%. בוויומינג סנדרס זכה רק בפער של 12%, ו14 הנציגים מחולקים שוה בשוה  - שוב, הסיבה היא שהנציגים מחולקים קודם כל למחוזות (מחוזות מנהליים, county, ולא מחוזות קונגרסיאלים - כי כל וויומינג היא מחוז קונגרסיאלי אחד) ובתוך כל מחוז מחולקים לפי שיעור הקולות. בוויומינג סנדרס לא השיג אפילו את מה שהיה צריך כדי לעמוד ביעד של מירוץ מאוזן - 9 נציגים. יתכן שחלק מהסיבה היא שבוויומינג הקאוקוסים סגורים, דהיינו רק למצביעים דמוקרטים רשומים - מאפיין שגם הוא רווח במדינות המצביעות מכאן ואילך - ובקרב מצביעים אלה קלינטון בדרך כלל מצליחה יותר. וייתכן שמדובר באנטי-מומנטום - אגיע לכך בהמשך. (כל ההערכות על מה מועמד צריך להשיג הם מ538 של נייט סילבר).
    2. בצד הרפובליקאי, בוויסקונסין טראמפ השיג 35% מהקולות, שזה בערך מה שניתן לצפות לפי מאפיינים דמוגרפיים. בנציגים הוא השיג רק 6, כי הם מחולקים בwinner takes all ברמת המדינה וברמת המחוזות קונגרסיאלים והוא זכה רק בשני מחוזות. ההפתעה היותר גדולה היא שקרוז זכה ב48% מהקולות, יותר משניבאו לו הסקרים, בעוד שקייסיק זכה ב14%, פחות משניבאו הסקרים, מה שמעיד אולי על הצבעה אסטרטגית של מתנגדי טראמפ. מכל מקום קשה להעריך עד כמה ווסיקונסין מייצגת שנוי במירוץ, כי מעבר למאפיינים הדמוגרפים, כוחות הנגד לטראמפ היו בה חזקים במיוחד, כולל תוכניות הרדיו הימניות, והמושל ווקר שהוא מאוד פופולרי בווסיקונסין. במדינות הצפון מזרח שמצביעות כעת המצב הרבה יותר טוב לטראמפ.
    אלא שכרגיל החדשות הבאמת מעניינות התרחשו מתחת לרדאר השבת, בקולורדו, שבה הצביעה הועידה הרפובליקאית על נציג המדינה. כן, כמו בימים הטובים של הבוסים המפלגתיים, בצד הרפולביקאי בקולורדו לא ערכו לא פריימריז ולא קאוקוס, אלא הועידה המפלגתית בחרה את הנציגים, וכמו בתהליך בחירת שאר הנציגים במדינות שבו נערך לאחרונה, טד קרוז ניצח בגדול וזכה למעשה בכל 34 הנציגים של המדינה. זה הופך את הדרך של טראמפ לרוב מוחלט להרבה יותר קשה.
    3. עכשיו כולם מתרכזים בשבוע וחצי הקרובים בניו-יורק, שמצביעה ביום שלישי הבא. זה די נדיר שניו-יורק מעניינת - בבחירות הכלליות היא תמיד דמוקרטית, ובפריימריז בדרך כלל מצביעה מאוחר (ב2008 היא הצביעה בסופר טיוזדיי, אבל המון מדינות הצביעו אז ולכן ניו-יורק לא קיבלה תשומת לב מיוחדת), והפעם ניו-יורק מקבלת שבוע וחצי של תשומת לב מיוחדת, שכן היא היחידה שמצביעה ב19.4. זה מביא לכל מיני סצנות משעשעות כמו הילרי קלינטון מנסה להעביר את כרטיס הרכבת התחתית 5 פעמים עד שהיא מצליחה:
    (מתנגדי קלינטון מיהרו לחגוג על הסרטון כדוגמה לכך שהיא מנותקת מהעם הנוסע ברכבת התחתית, אלא שניו-יורקרים רבים דווקא הזדהו עם הקושי מול המכונות שלא פעם מסרבות לקבל את הכרטיס) או, וזה החביב עלי, טד קרוז הולך למאפיית מצות בברוקלין:
    במעט יותר רצינות, זו אחת הסיטואציות הבודדות בהן הקול היהודי משמעותי במובן של קולות ממש. לרוב הקול היהודי בעיקר משמעותי במובן של גיוס כספים, שכן כאחוז מהמצביעים היהודים הם מיעוט זניח. אלא שכ9% מאוכלוסיית מדינת ניו-יורק הם יהודים, וזה לא קול זניח בכלל.
    4. גם לברני סנדרס היה את רגע ה10 מלים (על רגע 10 המלים ראו הסבר בפוסט הקודם) שלו, כאשר בראיון לניו יורק דיילי ניוז ענה על הרבה מאוד שאלות בחוסר ידע - הדוגמה הבוטה ביותר היתה כשהעריך שישראל הרגה 10,000 אזרחים בעזה, פי חמש ויותר מההערכות הכי מחמירות של חמאס, אבל היו גם דוגמאות רבות נוספות, כולל הנושא האהוב עליו, פירוק הבנקים, כאשר לא ידע להסביר כיצד הוא בדיוק מתכנן לעשות זאת, מה הסמכויות שיהיו לו כנשיא בנושא, ועוד.
    5. ולבסוף, לעניין המומנטום. יש מוסכמה, עד כדי קלישאה, בקרב הפרשנים הפוליטיים בדבר חשיבותו של מומנטום - שכאשר מועמד מנצח במדינה אחת, זה עוזר לו במדינות הבאות. באופן אירוני, המונח המפורסם לתופעה - the Big Mo - הוטבע ע"י ג'ורג' בוש האב, אחרי שזכה בקאוקוסים באיווה ב1980- והעריך שכעת יצליח הרבה יותר במדינות הבאות; האירוניה היא כמובן שבוש הפסיד בפריימריז הללו לבסוף לרייגן. אבל התופעה כן מתרחשת לעתים, הדוגמה הטובה ביותר הזכורה לי היא ג'ון קרי ב2004, שהיה די אלמוני עד איווה ולאחר שניצח באיווה, ניצח בפער משמעותי בניו-המפשייר ולאחר מכן סחף למעשה את כל המדינות וסיים את הסיפור כבר בסופר טיוזדיי. אלא שהמונח הזה עובר שימוש יתר, בעיקר בפריימריז כמו של השנה. כאשר המועמדים די אלמונים, בתחילת תהליך הפריימריז, יש משמעות רבה למומנטום: מועמד X מנצח, והמצביעים, שרבים מהם לא ממש נוטים לכיוון זה או אחר, קופצים על עגלת המנצח. אבל בפריימריז כמו של השנה - שלכל מועמד יש קואליציה די מגובשת ויציבה מאחוריו - מומנטום לא ממש משפיע, אולי אפילו משפיע השפעה שלילית, בעיקר בצד הדמוקרטי. בצד הדמוקרטי, בכל פעם שנראה שקלינטון סגרה את הסיפור סופית, חלק ממצביעיה מחליטים להשאר בבית או להצביע בצד הרפובליקאי (איפה שאפשר), וסנדרס זוכה מעל למצופה - כך במישיגן, ובסדרת המדינות מאז 15.3 ועד היום. כאשר נראה שקלינטון בסכנה, מצביעיה חוזרים הביתה - כך במדינות של ה15.3, וכך בוויומינג (ואני מעריך שגם יהיה בניו-יורק). תופעה דומה היתה גם ב2008, כאשר אובמה זכה בסדרת נצחונות בפברואר, ואז התחילו דיבורים על כך שקלינטון צריכה לפרוש, ואז קלינטון זכתה באוהיו ו(חלקית) בטקסס; ואז שוב אובמה זכה בסדרת נצחונות, וקלינטון זכתה בפנסליבניה. כמובן שהתפקידים הפעם הפוכים - אז אובמה היה זה עם הפער, שקלינטון לא הצליחה להדביק והפעם המצב הפוך - אבל במובן של אנטי-מומנטום, זו תופעה דומה.

    יום שלישי, 5 באפריל 2016

    ארץ זבת חלב

    אחד הדברים שתמיד משעשעים אותי בארה"ב הוא ההתמחות האזורית: הערים הגדולות הם רב-גוניות ומורכבות אבל מדינות קטנות יותר נשלטות ע"י תעשייה או תחום כלכלי בצורה מובהקת: במישיגן מייצרים מכוניות. באיווה מגדלים תירס וסויה. באיידהו מגדלים תפוחי אדמה. כמובן שזה לא עד כדי כך קיצוני, אבל זו התדמית של המדינות האלה. ובוויסקונסין, כמו הפרה שפלוטו פוגש ברפת, מייצרים חלב לגבינה.
    יעשו הרבה רעש מהבחירות בוויסקונסין היום אבל אלא אם תהיה הפתעה מאוד דרמטית, סטייל מישיגן, ממה שהסקרים צופים, כנראה שגם וויסקונסין לא מבטאת שנוי מהותי במירוץ. סביר שטראמפ יפסיד, ויהיו הרבה דיבורים על כך שזו תחילת הסוף עבורו אחרי השבועיים הקשים שעבר (נגיע לכך בהמשך) אבל זה קשקוש - מבחינה דמוגרפית, וויסקונסין היא מהמדינות הגרועות ביותר עבור טראמפ: רמת ההשכלה בה גבוהה יחסית, רמת ההכנסה בה גבוהה יחסית, יש בה אחוז גבוה של צאצאי מהגרים מצפון ומערב אירופה (המערב התיכון העליון יושב ברובו ע"י מהגרים מגרמניה וסקנדינביה, וממהגרים פנימיים מניו-אינגלנד שבתורם היו צאצאים של מהגרים אנגלים, בתחילת ואמצע המאה ה19), ויש בה רמת גזענות נמוכה יחסית (ע"פ אינדיקטורים כמו כמות חיפושים של בטויים גזעניים כמו nigger בגוגל), בין אם בשל מוצא האוכלוסיה ובין אם מכיוון שזו ברובה מדינה חקלאית בלי הרבה שחורים, ולכן גם בלי הרבה מתח בין-גזעי כמו במדינות תעשייתיות. בנוסף, יש טענה קצת יותר כללית ופחות מבוססת על מספרים שהגסות של טראמפ לא מתיישבת עם הרוח המנומסת והנחמדה של וויסקונסין, כמו של המערב התיכון בכללו. כל אלה אינדיקטורים לתמיכה חלשה בטראמפ, ולכן הפסד שלו ב5%-10% צפוי לאור המאפיינים הדמוגרפיים.
    גם בצד הדמוקרטי, סנדרס צפוי לנצח (אם כי באחוז נמוך ע"פ הסקרים - 2%-5%) - ושוב, אל תאמינו לסיפורי המומנטום, שכן ווסקונסין היא מדינה חזקה לסנדרס - אחוז לבנים גבוה, ומדינה שבה הצד הדמוקרטי מאוד ליברלי: למרות הרוח הנחמדה של וויסקונסין המפה הפוליטית בה מאוד מקוטבת. זו מדינה שמצד אחד מחזיקה במסורת של רפומטורים עוד מימי דה-פולט בתחילת המאה ה20, עם סדרה ארוכה של ראשי עיר סוציאליסטים במילווקי, והמדינה שבחרה את הסנטורית הלסבית הראשונה, תמי בולדווין, ומאידך המדינה שהביאה את ג'ו מקארת'י, ובחרה את סקוט ווקר, המושל שיישם את המדיניות אנטי-ועדים הכי אגרסיבית בשנים האחרונות. לפי המדד של סילבר, סאנדרס צריך לזכות בפער של 11% כדי לעמוד ביעד הנציגים שלו (מבלי לצמצם את הפער, רק להשאר במקום).
    לעומת זאת, כן התרחשו חדשות שלא שומעים עליהם הרבה, ושעלולות לבשר בעיה קשה עבור טראמפ. הם התרחשו בנאוודה, לואיזיאנה, דרום קרוליינה ומקומות כאלה. רגע, תשאלו - אלה לא מדינות שכבר הצביעו? נכון. אלא שכזכור, הנציגים לועידה אינם רק יחידות סטטיסטיות אלא נציגים בשר ודם, ובשבועות האלה הממסד המפלגתי במדינות האלה בוחר את הנציגים שיסעו לועידה בקליבלנד. ובבחירות האלה קרוז מנצח בגדול: מדינה אחרי מדינה נבחרים נציגים שנאמנים לקרוז, למרות שטראמפ ניצח בפריימריז במדינות האלה. בדרום קרוליינה, אגב, יש דיבור על כך שלמרות שטראמפ זכה בכל הנציגים הם ישללו ממנו מכיוון שהוא כעת הכריז שהוא לא רואה עצמו מחוייב להצביע למועמד הרפובליקאי אם זה לא יהיה הוא, והוא היה צריך להתחייב על כך כדי להיות מועמד בדרום קרוליינה. כעת משנסוג מההתחייבות, יש דיבור על שלילת הנציגים שלו בדיעבד.
    כעת, ברובן המכריע של המדינות הנציגים יהיו מחוייבים להצביע לפי תוצאות הפריימריז בסיבוב ההצבעה הראשון, אבל אם בסיבוב הזה אף מועמד לא מצליח להגיע לרוב מוחלט של הנציגים, הנציגים משוחררים להצביע כרצונם בסיבובים הבאים. אגב, רוב, אבל לא כל המדינות: בקולורדו ובצפון דקוטה לא מקיימים פריימריז או קאוקוסים בכלל, והממסד המפלגתי קובע את הנציגים לועידה (כמו בימים היפים של לפני 1968), ובבחירות האלה בצפון דקוטה בשבת קרוז ניצח בענק; בפנסילבניה, שתצביע בעוד כמה שבועות, למרות שיש תוצאות לפריימריז, הנציגים ברמת המחוזות הקונגריסאליים - שהם הרוב המכריע של הנציגים מפנסליבניה - לא מחוייבים להם.
    כל זה לא רלוונטי אם טראמפ יצליח להגיע ל1237 נציגים מחוייבים אליו. אבל כרגע לפי רוב ההערכות סכוי גבוה - יותר מ50% - שהוא לא יצליח, במיוחד אם הוא יפסיד הפסד משמעותי בוויסקונסין. ואם המגמה הנוכחית תמשך, נראה שיהיה לטראמפ מאוד קשה לשכנע נציגים לא מחוייבים לתמוך בו בסיבוב הראשון כדי להגיע לרוב מוחלט, ואם יגיעו לסיבוב שני נראה שבסכוי גבוה קרוז ינצח. בהקשר הזה, אפשר לנפנף די בביטול את כל הדיבורים על מועמד חיצוני בסגנון פול ראיין שיוצנח כמושיע; הנציגים שנבחרים הם לא תומכים גנריים של הממסד אלא תומכי קרוז. אם טראמפ לא מגיע לרוב מוחלט, כרגע נראה שהכי סביר שקרוז ינצח (אם זה הופך לתסריט ממשי, אדון במשמעות לבחירות הכלליות בפוסטים הבאים אבל בקצרה, לא נראה שיש לו סכוי גבוה בהרבה מטראמפ - הוא אמנם לא גס רוח וגזעני כמוהו אבל מאוד מאוד ימני; הפופולאריות שלו לא גבוהה בהרבה מזו של טראמפ; והוא יאלץ להתמודד עם קרע משמעותי מול כל תומכי טראמפ, שמאוד יכעסו אם טראמפ יזכה ברוב יחסי של הנציגים אבל לא במועמדות, שלא לדבר על כך שטראמפ אולי ירוץ כעצמאי).

    וכעת לשבועיים הקשים של טראמפ. אבל לשם כך עלי לחזור לאחד הקטעים האהובים עלי בבית הלבן:
    ההסבר המלא כאן. בגדול קרה לטראמפ מה שקרה לריצ'י, המתמודד הרפובליקאי מול ברטלט: בראין עם כריס מת'יוז הוא הביע את התמיכה שלו בהתנגדות להפלות (תמיכה חדשה למדי, אגב, שכן רוב ימיו הוא תמך בהפלות, וכנראה שגם ביקש מאחת מפלגשיו לבצע הפלה בעבר). אלא שכאשר נשאל על הפרטים, איך בדיוק האיסור הזה יעבוד, הוא הגיע למסקנה שהוא יטיל עונש על האישה המפילה:
     זו עמדה מאוד בעייתית, ואפילו אכזרית משהו, ולא בכדי היא עוררה עליו זעם משמאל וגם מימין-  מתנגדי ההפלות טוענים בדרך כלל שהם נגד הענשת נשים, והם רק יענישו רופאים המבצעים הפלות.
    הראיון הזה, בתוספת העובדה שמנהל הקמפיין של טראמפ נעצר באשמת הכאת עיתונאית, והערות הזויות שלו בתחום מדיניות החוץ - שהוא תומך בכך שיפן ושאר מדינות אסיה יפתחו פצצת אטום; שהוא לא שולל שימוש בפצצת אטום על אדמת אירופה; ועוד - הביאו לדיבורים על כך שטראמפ הולך להתחיל ליפול. זה לא ניתוח נכון לדעתי. הבוחרים של טראמפ אוהבים אותו כי הוא מתייחס לבעיות שלהם - בעיקר, הקפיאה במקום של המעמד הבינוני והנמוך הלבן, והירידה של הגבר הלבן מעמדת הבכורה שלו בסולם הגזעי - ומבטיח להתמודד איתן באמצעות מדיניות גזענית - שמעצמה פותרת את הבעיה השניה ונתפסת כפתרון בעיני תומכיו גם לבעיה הראשונה. הבורות שלו, או עמדות הזויות בתחומים כמו הפלות ומדיניות חוץ שוליים בעיניהם. זה קצת דומה לנסיון של השמאל בבחירות האחרונות לנצח באמצעות כלכלה. לתומכי נתניהו (ובעצם גם לתומכי השמאל) הכלכלה שולית אל מול העמדה בנושאי יהודים-ערבים וישראלים-פלסטינים.
    איפה זה כן רלוונטי? בבחירות הכלליות. תומכי טראמפ המובהקים הם 45% מתוך החצי הרפולביקאי. זה מספיק כדי לנצח את הפריימריז, וזה ישאר כך. אבל בקרב האלקטורט הכללי, הם רק 23%. וכל פרשה כזו או התבטאות כזו מרחיקה מטראמפ עוד חלקים מה77% האחרים.