פי.סי.

אחד המאפיינים הבולטים של המועמדות של דונלד טראמפ הוא גישתו הבוטה והישירה, ואחת המעלות הגדולות שלו בעיני תומכיו הוא שהוא מייצג מתקפה על התקינות הפוליטית, הpolitical correctness; באופן קבוע בסקר אחר סקר התכונה האהובה ביותר של דונלד טראמפ על אוהדיו היא שהוא tells it like it is. בקרב התומכים הרכים של טראמפ במיינסטרים - פרשנים שלא מעיזים לתמוך בטראמפ ישירות אבל טוענים שיש משמעות למועמדתו וצריך להתייחס לגורמים העמוקים שמאחוריה - הנושא הראשון שהם לרוב מעלים הוא מתקפתו כנגד הפוליטיקלי קורקט; הדוגמה הבולטת לכך בארה"ב היא ג'ו סקרסבורו, חבר קוגנרס רפובליקאי לשעבר וכיום מנחה תוכנית הבוקר הפופולארית יחסית של MSNBC; בארץ עמדת המיאוס מהפוליטיקלי קורקט הפכה לטיעון קבוע מהצד הימני של המפה. תומר פרסיקו ניתח זאת כרוח התקופה, המעריכה אותנטיות, גם כשזו גסת רוח וירודה.

כל ההקדמה הזו היא הסבר לטריגר שהביא אותי לרצות לכתוב על, ובזכות, הפי.סי. אלא שדרור פויר הספיק וכתב את רוב מה שרציתי לכתוב לפני וטוב ממני, ראו כאן. אם לאמל"ק את דבריו, הטענה היעקרית שלו היא שמי שמתנגד לפי.סי. הוא בדיוק מי שמעולם לא נפגע מהשפה; זה הגבר הלבן - או בארץ, הגבר היהודי - שהוא בדיוק זה שבדרך כלל פוגע; ועל כן הוא לא מודע לפגיעה שיש בשפה שבה הוא משתמש - בקצרה, בדיוק הפוגען שכנגדו הפי.סי. בא להגן. 

אלא שאני רוצה לטעון שיש כאן משהו עמוק הרבה יותר. פויר טוען שהוא בא לדבר "בזכות הפי.סי. בזכות הנימוס. בזכות התפיסה שחיים ומוות ביד הלשון"; במשתמע, שהתוקפים את הפי.סי. עושים זאת מתוך זלזול בחשיבות של השפה. וזה בכלל לא העניין. לשם כך נחזור לטראמפ: לפני כמה חודשים באחד הדיבייטים הרפובליקאים, טד קרוז תקף את דונלד טראמפ על כך שהוא לא שמרן אמיתי, ועל כך שהוא מחזיק ב"ערכי ניו-יורק" - כרמיזה לערכים ליברליים הרווחים בערי הצפון-מזרח ובניו-יורק בפרט, ממנה בא טראמפ. טראמפ הגיב בדיבייט כי גם הכבאים והשוטרים ב11.9 נשאו בערכי ניו-יורק, והטיעון של קרוז מזלזל בהקרבה העצומה שלהם. הוא חזר על הטיעון הזה שוב ושוב בוריאציות שונות בעצרות הבחירות שלו בימים האחרונים לקראת הפריימריז בניו-יורק. אבל שימו לב ללב הטיעון: טראמפ לא התווכח עם הטיעון של קרוז עצמו - ויכוח על טיב הערכים הליברליים או השמרניים; הוא טען שעצם הטיעון של "ערכי ניו-יורק" פוגעני כלפי שוטרי וכבאי ה11.9, שהם הסימבול הפטריוטי האולטימטיבי בארה"ב של ימנו. טראמפ מכיר בכך ש"חיים ומוות ביד הלשון", ומכיר בכך שישנן התבטאויות שראוי שתהיינה טאבו בשל פוגעניותן, כאשר הן פוגעות בערך הראוי בעיניו, כגון הפטריוטיות. בדומה, האמירה שאמריקה איננה אומה ייחודית ואיננה האומה הטובה בעולם היא טאבו של ממש בכל ארה"ב ובקרב הימין האמריקאי בפרט. כי היא לא פטריוטית.
גם בישראל יש הרבה מאוד אמירות שאינן תקינות פוליטית, אבל לא במובן הפי.סי. המקובל, שאותו הימין תוקף: למשל, אמירה שצה"ל איננו בהכרח הצבא המוסרי ביותר בעולם, או שפלסטיני שפוגע בחיילי צה"ל איננו טרוריסט אלא לוחם גרילה. אלה אמירות אסורות כי הן לא פטריוטיות (ותשאלו את זוהיר בהלול). יש בישראל אפילו אמירות שהן טאבו בשל הרמיזה לאפליה, כאשר מדובר בתוך העם היהודי: אמירות פוגעניות כלפי יוהדים מזרחיים, או כלפי יהודים דתיים, אינן תקינות פוליטית ולימין הישראלי אין שום בעיה עם זה, להיפך (ותשאלו את יאיר גרבוז ואת ענת וקסמן).
הטיעון העיקרי שעומד מאחורי הפי.סי הוא שמהותנות ככלל - כלומר, התפיסה שקבוצת אנשים מסויימת טובה במהותה מהשאר, ובשל כך מגיע לה יותר זכויות - גברים לעומת נשים, סטרייטים לעומת הומוסקסואלים, נוצרים לעומת מוסלמים - ופרט גזענות - כלומר אותה תפיסה ספציפית ביחס לגזע - לבנים כטובים יותר משחורים ומהיספאנים - היא פסולה מוסרית; ולכן אמירות פוגעניות על רקע מהותני הן טאבו. לא בכדי צמח הפי.סי. בארה"ב, החברה שאולי יותר מכל חברה מערבית (אולי חוץ מדרא"פ) עוצבה לאורך ההסטוריה שלה על רקע ציר גזע, והפי. סי. בא לעצב מחדש את הערכים בנושא הזה. המתקפה כנגד הפי.סי. היא לא כנגד עצם הרעיון שלשפה יש כח, ושבשל הכח הזה ישנן אמירות שגם אם אתה חושב אותן לא ראוי שתאמר אותן. היא גם לא הערכה מיוחדת אותנטיות כשלעצמה. הם באה בעצם בשם ערכים: הויכוח המסתתר כאן הוא מה הם הערכים שמותר להגן עליהם ומה הם הערכים שצריכים להשאר טאבו. ומתנגדי הפי.סי. סבורים מהותנות וגזענות הן לא כ"כ חמורות, ולכן הטאבו שמוטל עליהן מוגזם; לכן, אמירות לא פטריוטיות - ובארץ, אמירות המרמזות על מהותנות בתוך העם היהודי - הן כן טאבו, ואילו אמירות גזעניות או מיזוגניות - לא. כי בעצם האמירה היא על ערכים - שאנטי-פטריוטיות היא רעה, אבל גזענות? לא כל כך. לא נעים לטעון בזכות גזענות, אבל זה בעצם מה שעומד מאחורי הטיעון.