בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום רביעי, 22 בספטמבר 2010

איך הפסקתי לאהוב והתחלתי לפחד מהימין האמריקאי

קצת חיפפתי בכתיבה לאחרונה, אז במקום התנצלות נדושה הנה פוסט ארוך לעייפה עם תיאוריה כללית, גרנדיוזית, וכנראה שמלאה בהכללות לא מדויקות, כמו שאני אוהב. והפעם - מה הבעיה עם הימין האמריקאי?
אבל זה מתחיל הרבה לפני כן. בעצם, המערכת המפלגתית בארה"ב עברה בעשרות השנים האחרונות תהליך מרתק בו שתי המפלגות הגדולות שמרו את מבניהן ושמן אבל התהפכו במקומותיהן במפה הפוליטית. נסביר: המפלגה הדמוקראטית קמה ב1825 כמפלגה של האיש הקטן. מי שהקים אותה היה אנדרו ג'קסון, הנשיא הראשון שבא מהמערב הפרוע (טנסי, אבל אז זה היה מערב פרוע) ולא מאצולת וירג'יניה (אנקדוטה ידועה היא שלאחר טקס ההשבעה שלו התחלחלו כל בני האצולה הוירג'יניאים כשנכנסו חבריו לבית הלבן עם מגפיהם, פיזרו בוץ ברחבי השטיחים היקרים ושברו את החרסינה). היא תמכה בממשל קטן, בזכויות המדינות על חשבון הממשל הפדראלי (המפלגה הדמוקראטית ירשה בעצם את הרפוליקאים-דמוקראטים, המפלגה שהקים תומס ג'פרסון - מי שהכניס לחוקה האמריקאית את מגילת הזכויות ואת רעיונות הממשל המוגבל וזכויות המדינות). ותמכו בה בעיקר אזורי הכפר ובאופן מובהק הדרום.
המפלגה הרפובליקאית, לעומתה, קמה באופן מובהק כמפלגת הצפון; הקים אותה לינקולן, שכידוע עמד בראש המאמץ הנחרץ ביותר לבסס את עליונות הממשל הפדרלי על המדינות - מלחמת האזרחים. הרפובליקאים היו המפלגה של הצפון, של העירוניים, של העשירים, של האליטה (כלומר, פרט לדרום שם האליטה הלבנה תמכה בדמוקראטים והשחורים תמכו ברפובליקאים). היא תמכה כמובן בממשל פדראלי חזק ורחב ככל האפשר, שכן ממשל שכזה קידם את המסחר והפרוטו-תעשיה, (ארה"ב טרם עברה את המהפכה התעשייתית), מוקדי העוצמה של האליטה העירונית. המאבק בין המפלגות הגיע לשיאו, כמובן, בתקופת מלחמת האזרחים, אבל נשאר כזה לכל ארוך סוף המאה ה19 (מה שקרוי "העידן המוזהב", the guilded age); למעשה, המפלגות באותה תקופה היו כל כך מבוצרות בזהותן, שהרפובליקאים לא פעם ולא פעמיים יצאו במסעות בחירות בהאשמה מרומזת שתמיכה בדמוקראטים פירושה תמיכה בצד המפסיד במלחמת האזרחים ובמשתמע בגידה במולדת.
 ואז החלו להגיע גלי ההגירה הגדולה - בתחילה האירים ובתחילת המאה ה20 יהודים, פולנים, איטלקים ואחרים, ובמקביל עברה ארה"ב באופן מואץ - תוך עשרות בודדות של שנים - את כל המהפכה התעשייתית. החלש - שעמו עומדת המפלגה הדמוקראטית - הפך מהחקלאי הקטן, בעיקר בדרום, לפועל עירוני, בדרך כלל מהגר, ואכן המהגרים עברו לתמוך בהמוניהם במפלגה הדמוקראטית. קבוצה נוספת שעברה לתמוך בדמוקראטים הם הפרוגרסיביים - אליטה עירונית של בעלי מקצועות חופשיים שתמכו ברעיונות של עזרה לחלשים מנימוקים אידיאולוגיים. הניו-דיל של FDR הראה כי בעצם הממשל יכול לעשות הרבה מאוד לטובת החלשים, וכך עברו הדמוקראטים לתמוך דווקא בממשל פדראלי חזק - הכולל ביטוח לאומי, תשלומי העברה, והחל משנות ה60 גם ביטוח בריאות לזקנים ועניים. שיאו וסופו של התהליך היה המעבר לתמיכה גם בזכויות השחורים-  הדמוקראטים הם שהעבירו את חוקי זכויות האזרח, שכפו על מדינות הדרום לבטל את ההפרדה והאפליה של השחורים; קנדי, נשיא דמקוראטי, אף שלח כוחות צבא לאכוף דה-סגרגציה באוניברסיטת אלבמה; ג'פרסון (שניסח בזמנו את הצהרות וירג'יניה וקנטקי, שהצהירו כי חוקים פדראליים מסויימים לא חלים בתחומן) בודאי התהפך בקברו כמה וכמה פעמים.
הדמוקראטים הפכו אפוא למפלגה של המיעוטים, של עובדי הצווארון הכחול, של החילונים,  ושל חלק מהאליטות, בעיקר בעלי מקצועות חופשיים; היא הפכה במובהק למפלגה עירונית וצפונית. הרפובליקאים בתגובה התגלגלו לתמוך יותר ויותר ברעיונות של ממשל קטן ומוגבל, שיוכל לאפשר לכלכלה להתנהל באופן חופשי, המיטיב בדרך כלל עם העשירים; תמיכת האליטות המשכילות בדמוקראטים הביא את תושבי האיזורים הכפריים יותר לתמוך ברפובליקאים ולבסוף תמיכתה המובהקת של המפלגה הדמוקראטית בחוקי זכויות האזרח ובדה-סגרגרציה של מדינות הדרום הביא את האוכלוסיה הלבנה של מדינות אלה לרפובליקאים. היום הרפובליקאים הם מפלגה בעלת גוון פרברי או כפרי, דתית, ובמובהק עם השפעה דרומית חזקה ביותר, אם לא מפלגת דרום ממש.
אלא שתהליכים כאלה הם איטיים, ואף פעם לא קורים בבת אחת. למשל, מדינות דרומיות לא מעטות (למשל ארקנסו, קנטקי, מערב וירגי'ניה) מצביעות באופן מובהק לרפובליקאים בבחירות לנשיאות אבל במשרות נמוכות יותר, כמו מושל, עדיין מצביעות באופן מובהק לדמוקראטים. גם המפלגות עצמן הן קואליציות מורכבות ולא חד מימדיות כמו שהצגתי אותן. וכאן אני מגיע למבנה הנוכחי של הרפובליקאים
(הערת אגב: לפני כמה שנים שאלה אחותי את אבא שלי איך עובר חום, והוא התחיל להסביר "בשלוש דרכים החום עובר: הולכה הסעה וקרינה". אם תקראו זאת שוב תראו שזה ממש נשמע כמו התחלה של משנה. אז גם התיאוריה שלי על הרפובליקאים יכולה להתחיל כמשנה: שלושה שמרנים הן)
שלושה שמרנים הן במפלגה הרפובליקאית: השמרן הכלכלי, השמרן התרבותי והשמרן הבטחוני.
השמרן הכלכלי - הוא התומך ההסטורי של המפלגה הרפובליקאית: בן המעמד הבינוני-גבוה או עשיר ממש שמעוניין שהממשלה תתערב כמה שפחות בכלכלה, תגביל כמה שחות את יכולתו לעשות עוד כסף, תקח ממנו כמה שפחות מסים ותשלם כמה שפחות תשלומי העברה ותכניות בזבזניות למיכה בעניים. הוא מה שמכונה "רפובליקאי של הקאנטרי-קלאב", והקבוצה בכללותה מכונה "אגף רוקפלר של המפלגה הרפובליקאית".
השמרן התרבותי - הוא המצביע הדתי, הרבה פעמים כפרי; מתנגד להפלות, לנישואים חד-מיניים וכו', ובאופן כללי נמצא במלחמת תרבות עם התרבות העירונית הליברלית, עם ניו-יורק והוליווד. הוא מרבה להציג את עצמו כ"אמריקה האמתית", ויש לו טון פופוליסטי ואנטי-אליטיסטי חריף.
השמרן הבטחוני - הוא מי שתומך ברפובליקאים מטעמים של עוצמה ומדיניות חוץ; הוא רוצה לראות את אמריקה מגלה עוצמה ומנהיגה את העולם בנחישות. אין ממש הרבה כאלה כי את רוב האמריקאים מדיניות חוץ לא ממש מעניינת את הזרת, אבל ישנם כאלה בעמדות השפעה, למשל הקבוצה הניאו-שמרנית בממשל בוש.
ברגע שמבינים את החלוקה הזו אפשר בעצם להבין את כל התנהלותה הפנימית של המפלגה הרפובליקאית בעשורים האחרונים - היא פשוט עוברת מידי השמרנים הכלכליים לידי השמרנים התרבותיים. כמובן, הקבוצות הללו אינן זרות; אבל הארכיטיפים של הטיפוסים הללו בדרך כלל מאוד שונים, ואגף רוקפלר הולך ונחלש: אין דוגמה יפה יותר ממשפחת בוש עצמה; אביו של גו'רג' בוש האב היה סנטור מקונטיקט (לא פחות!), גו'רג' בוש האב כבר עבר לטקסס, וג'ורג' בוש הבן ייצג פסאודו-אותנטיות אמריקאית דרומית, ונמיכות מצח אנטי-אינטלקטאולית, בגאווה. 
זה גם מסביר את התנופה והמאבק הפנימי שהtea party (אני משתמש במונח באנגלית כי יש כאן משחק מילים - מצד אחד אזכור מסיבת התה של בוסטון, שכן הtea party קמה קודם כל בדרישה להוריד מסים, ומצד שני שימוש בparty במשמעותה כמפלגה) יוצרת במפלגה הרפובליקאית בחודשים האחרונים. הtea party הביא לעליה דרמטית בהזדהות והתלהבות של מצביעי הימין בחודשים האחרונים (וזה בעיקר מה שהולך לגרום לרפובליקאים לנצח בגדול בבחירות הקרבות) אך מאידך גם הביאה להפסדים מאוד מפתיעים של מועמדי הממסד - מתונים יותר או פחות - בפריימריז רפובליקאים שונים, למועמדים קיצוניים ביותר שנתמכו על ידי הtea party - החל מיוטה ונוודה, ועד הקורבנות האחרונים באלסקה - שם מועמד די אלמוני הביס בפררימריז את הסנטורית המכהנת - והלא מתונה בכלל - ליסה מרקווסקי, ובדלוור - שם קריסטין אודונל, מועמדת אולטרא-שמרנית הביסה את מייק קאסל, הנציג הרפובליקאי של מדינת דלוור בבית הנבחרים שעבר לרוץ לסנט והיה המועמד הנבחר על ידי הממסד (ובכך אגב כמעט בודאות הפסידו את המושב לדמוקראטים; מכיוון שדלוור מדינה דמוקראטית למדי, לאודונל אין סכוי רב בעוד קאסל היה מאוד פופולרי וסביר שהיה מנצח). פשוט, הtea party הוא אקורד הסיום של השתלטות השמרנים התרבותיים על המלגה הרפובליקאית. אמנם, המסר של הtea party הוא בעיקרו כלכלי - החל בהורדת מסים וכלה ברעיונות קיצוניים כמו ביטול מוחלט של הביטוח הלאומי - אבל אלה בעצם שמרנים תרבותיים. ראשית, בעצרות של הtea party מדברים לא מעט גם על עניינים תרבותיים, למשל על החזרת אלוהים לחיי הציבור; אבל מעבר לכך אי אפשר להבין את העוצמה, העקשנות וחוסר הנכונות להתפשר (כאמור, גם במחיר של הפסד מושב - ואתו אולי הרוב - בסנט) של הtea party מבלי להבין שהמניע, האינטונציה, הם תרבותיים - התפיסה היא אנטי-אינטלקטואלית, אנטי אליטיסטית, פשטנית כאידיאולוגיה, שמדברת כביכול בשם אמריקה האמיתית כנגד כל הליבלים המתייפיפים מהחוף המזרחי. איך אומרת שרה פיילין? היא תומכת בcommon-sense cosvervativism (ואני אשאיר לכל אחד לחשוב לעצמו האם סביר להניח שהכישורים היחידים הנדרשים להנהיג את העולם החופשי הם שכל ישר).
האם זה טוב או רע? לעולם ולנו? על כך בפוסט ההמשך (אם כי הכותרת כנראה יכולה לרמוז מה אני חושב).

2 comments: