בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום חמישי, 23 בספטמבר 2010

איך הפסקתי לאהוב והתחלתי לפחד מהימין האמריקאי - חלק ב'

טוב, אז פרסנו תיאוריה ארוכה, כוללנית (וסביר להניח שלוקה בקצת פשטנות) על הרפובליקאים בכלל. ואיך כל זה קשור אלינו? (לא שבדרך כלל אני צריך לקשר כל דבר לישראל, אבל הפעם יש לי קישור לישראל אז אני מעלה את השאלה, כמו שמרצים אומרים על שאלה שהיא מצוינת אם יש להם עליה תשובה בשקף הבא)
ישנה הנחה מקובלת בישראל שהרפובליקאים טובים יותר לישראל מהדמוקראטים. זו תפיסה חדשה יחסית, בעיקר מימי בוש הבן (עד שנות ה90 מקובל היה להניח כי הדמוקראטים טובים יותר לישראל, בין השאר בשל תמיכת היהודים עליה דיברתי בעבר). על פני השטח יש לה על מה לסמוך, שכן חלקים לא קטנים מהמפלגה הרפובליקאים נוטים לתמוך ללא עוררין בישראל - ליתר דיוק, לתמוך במדיניות של הימין הישראלי - הרבה יותר מאשר במפלגה הדמוקראטית. אבל אני חושב שמחשבה יותר עמוקה על כך תביא למסקנה שהדמוקרטים טובים לנו בהרבה. אבל לשם כך צריך להבין למה הרפובליקאים תומכים בנו.
קודם כל, השמרנים הכלכליים בכלל לא תומכים בנו. אצולת הממון הרפובליקאית מעוניינת בעיקר בכסף ומכיוון שלסעודים למשל יש הרבה ממנו, הסעודים הרבה יותר פופולאריים מאיתנו בקרב אגף רוקפלר. אחת התעשיות שמזרימות הכי הרבה כסף לרפבוליקאים היא תעשיית הנפט שהאינטרסים שלה במדינות ערב ברורים, וישנם גם קשרים אישיים רבים בין ראשי הממשל הסעודי לשמרנים כלכליים בכירים; הסרט "פרנהייט 11/9" של מייקל מור מלא בשטויות אבל הוא כן ציין עובדה מדהימה שעד היום לא ניתן לה הסבר - בשעות שלאחר ה11/9 נסגר המרחב האווירי של ארה"ב, פרט למטוסים פרטיים שלקחו את כל בני משפחת בן-לאדן ששהו בארה"ב והוציאו אותם מהמדינה. הדוגמה האחרונה לקשרים האמיצים היא העובדה האירונית ששיח' בן טלאל, השיח' הסעודי שמממן את בנית המרכז התרבותי האיסלאמי בדרום מנהטן (a.k.a. המסגד בגראונד זירו) שהרפובליקאים ובראשם פוקס ניוז מתרעמים כנגדו, הוא המשקיע השני בגודלו בניוז-קורפ, חברת האם של פוקס ניוז עצמה.
השמרנים הביטחוניים תומכים בנו יותר. המניע לתמיכתם הוא שישראל היא סוכן של ארה"ב במזרח התיכון ומקדמת את האינטרסים האמריקאים בתכנון הגלובלי שהם בונים לעולם. אבל התמיכה הזו מאוד בעייתית לנו משתי סיבות: הראשונה היא שמדיניות החוץ הנצית שהוביל הימין הביטחוני בארה"ב הוכיחה עצמה בכמוטעה וקצרת ראות בצורה קיצונית; הימין לגלג על "חולשתו" של ביל קלינטון במדיניות הבלימה הכפולה, שלמעשה הצליחה למנוע הן מעיראק והן מאיראן להתחזק, אך כשיושמה מדיניות החוץ הניאו-שמרנית בימי בוש היא הביאה לכדי קטסטרופה בעיראק, שפל במעמד הבינלאומי של ארה"ב ואת איראן היא הביאה לסף החזקת נשק גרעיני, עם מגבלות קשות על יכולתה של ארה"ב לפעול בעניין. אבל זו לא סיבה מספקת, כי גם לדמוקראטים היו כישלונות מפוארים במדיניות חוץ, החל בווייטנאם וכלה בנשיאותו של קרטר (שפרט לשלום עם מצריים היה לו מגע מידאס הפוך, והוא הרס כל מה שהוא נגע בו). הבעיה היותר מהותית היא שהאינטרסים של ישראל ושל ארה"ב לא תמיד חופפים. מחד, הימין הנצי הוא פרו-אמריקאי בלבד; הוא תומך בנו רק מכיוון שאנחנו מתאימים לתכנית הגדולה וברגע שלא נתאים לא תהיה לו שום בעיה לעזוב אותנו כהרף עין - קל לזכור בהקשר הזה את דרום וייטנאם, או את יוגוסלביה - שהיתה בשנות ה50 וה60 מדינה מועדפת במדיניות החוץ האמריקאית (שכן היא היתה משקל נגד פנים קומוניסטי לסטאלין) עד שלא היו צריכים אותה יותר, וכולנו זוכרים כיצד הסתיים העניין בשנות ה90. ומאידך, לא ברור שלנו יש אינטרס להתנדב כל כך בקלות להלחם את מלחמות האמריקאים. נכון שמקרים רבים האינטרסים חופפים, אבל קל לימין הנצי האמריקאי לתמוך במדיניות ניצית כשהוא צריך להלחם עד החייל הישראלי האחרון, וכאשר טילי החזבאללה נוחתים הרחק הרחק מוושינגטון. (אין אמירה שעצבנה אותי יותר במלחמת לבנון השנייה מאשר האמירה ש"האמריקאים מאוכזבים מאיתנו שלא חיסלנו את החזבאללה).
נותרו השמרנים התרבותיים - שהם כאמור הכח העולה במפלגה הרפובליקאית. הם תומכים בנו מסיבות רגשיות ודתיות; כמעין אינטואציה. זה בטוח טוב, לא?
אז זהו, שממש לא. ראשית, חלקים לא קטנים מהם תומכים בישראל מסיבות דתיות, אבל הסיבות הדתיות הן קידום הגעתו השניה של ישו, שתבוא לאחר ריכוז היהודים בישראל, ומלחמת גוג ומגוג שבה יספה כל מי שלא יתנצר. זה נשמע מופרך, כמין זרית פחד לשמה אבל תתפלאו כמה חלקים לא קטנים מהציבור האמריקאי מתייחסים אל התנ"ך כפשוטו המילולית, וכך גם מעוניינים לנהל את חייהם ואת המדיניות האמריקאית; ואם 44% מהאמריקאים דוחים את האבולוציה ומאמינים שהעולם נברא בשישה ימים, למה להניח שאחוזים קטנים יותר מאמינים בפירושים המקובלים לאפוקליפסה של יוחנן?
אבל גם אם נעזוב את התמיכה הדתית, התמיכה הבסיסית יותר בקרב השמרנים התרבותיים היא תרבותית; אינטואיטיבית. מאז ה11/9, שמרנים תרבותיים רבים אימצו את הגישה ההנטינגטונית (או את הפירושים הפשטניים של התיאוריה הזו) ומקבלים בברכה מלחמת דת גלובלית בין הנצרות לאסלאם, ואותנו הם רואים כעומדים בחזית, ומשום כך הם תומכים בנו.  זו אכן תמיכה פחות הפכפכה מאשר חישובי אינטרסים ריאל-פוליטיים, אבל היא עדיין מסוכנת שכן לא נראה לי שיש לנו אינטרס להתנדב להיות בחזית מלחמת התרבות הזו. כאמור, קל לאמריקאים להלחם אותה עד החייל הישראלי האחרון, והטילים האיראניים עוד רחוקים מאוד מוושינגטון. יכול להיות שאין לנו ברירה, ואנו אכן בחזית מלחמת התרבויות הגדולה; אבל זו פרשנות אחת (שאני לא מסכים איתה) של המצב, שגוזרת ראיית עולם פוליטית מסויימת - ימנית - לגבי המדיניות הישראלית הרצויה. בכל מקרה, זו לא תמיכה בישראל, זו תמיכה בימין הישראלי ממניעים אמריקאיים טהורים, שלדעתי לא חופפים את האינטרס הישראלי (לצורך העניין, גם אם יוצג הסכם שלום חלומי שכל ישראלי וישראלי יסכים לו, סביר להניח שאותם חלקים "פרו ישראלים" בימין האמריקאי יתנגדו לו).
ולמה הדמוקראטים יותר טובים? מכיוון שמה שמאחד את כל הגישות שציינתי לעיל הוא שהרפובליקאים תומכים בישראל מנימוקים פרו-אמריקאים. הם לא תומכים בישראל כי זה טוב לישראל, אלא כי לפי הבנתם זה מה שטוב לאמריקה ולפי הבנתי מה שטוב לאמריקה ומה שטוב לישראל הם לא בהכרח אותו הדבר. אם ברמה האישית המפלגה הרפובליקאית מאמינה באנוכיות, ברמה הלאומית על אחת כמה וכמה. מדיניות החוץ של המוקראטים לעומת זאת מקורה בוודרו ווילסון, באידיאליזם שמטרתו לעשות טוב יותר בעולם (כדאי לקרוא בהקשר הזה את ספרו המצויין של הנרי קיסינג'ר, "דיפולמטיה"). לפעמים זה נחל כשלון חרוץ (החל בווילסון וכלה בג'ונסון בויאטנאם, שאחד הציטוטים הכי נוגעים ללב שלו הוא שהוא באמת חשב שהוא הולך לבצע ניו דיל בויאטנאם ולהפוך אותה למדינה משגשגת) ולפעמים הצלחה מסחררת (כאמור, הדבר הטוב היחידי פחות או יותר שקרטר עשה הוא הסכם השלום בין ישראל למצרים) אבל באופן כללי, כאשר הדמוקראטים אומרים שהם תומכים בפשרה טריטוריאלית למשל כי זה טוב לנו, אני מאמין להם יותר. אני לא תמים לחשוב שהם עובדים רק מתוך אלטרואיזם אבל הוא קיים שם הרבה יותר (ולכן הם גם יותר שמאלנים בהקשר הישראלי - פשוט אלטרואיזם לא נעצר בגבולות הקו הירוק); ואני מודע לכך שהחלקים היותר רדיקליים במפלגה נוטים - כמו בשמאל האירופי - לשיפוט מוסרי קלוקל שמאשים את ישראל בכל, ובכך הם גרועים כמו השמאל האירופי (אם כי הם מאוד שוליים במפלגה הדמוקראטית); אבל עדיין, כאשר ברק אובמה נאם באו"ם היום (נאום מצויין אגב, עם כל היכולות הרטוריות של אובמה) וקרא לישראלים ולפלסטינים לעשות כך וכך כי הוא מאמין ששלום הוא האינטרס שלהם, אז זו תמיכה הרבה יותר חיובית; גם בפרשנות הימנית למצב המדיני הישראלי, הרבה יותר קל לשכנע מי שמעוניין בטובתך לעומת מי שמעוניין בטובתו. ולא כל שכן, כמובן, אם אתה קצת פחות פסימי לגבי סכויי השלום במזרח התיכון...

חג שמח לכולם!

2 comments:

  1. אור,
    הפוסטים שלך נפלאים.דרוש אבל עוד הסבר למה לדעתך הרפובליקנים מקדמים את טובת ארה"ב והדמוקרטים - את טובת העולם. ההסבר שלך נשען על הרטוריקה של הדמוקרטים וזה לא מספיק. א. כי זו גם הרטוריקה של הרפובליקנים. להזכיר למשל את הרטוריקה של בוש ערב מלחמת עירק (ועד היום בעצם) על הצורך בדמוקרטיזציה בעולם. קלינטון אגב, פעל הרבה יותר ממניעים פנים-אמריקאיים כשהוא סבל את מדיניות הדיכוי של סדאם חוסיין בתמורה על שמירת יציבות באיזור. ב. כי זו רק רטוריקה.

    השבמחק
  2. א. תודה על המחמאות!
    ב. ברור שזו תיאוריה כוללנית ולכן גם די גסה, לא כולם נופלים בדיוק בתאוריה, הרעיון הוא יותר על הכוונות הכלליות אבל יש יוצאים מין הכלל.
    ג. יש חשיבות לרטוריקה, למרות שאני מסכים שרק רטוריקה זה לא מספיק ולכן:
    ד. בזמן נשיאותו של ביל קלינטון, ארה"ב התערבה בשתי פעולות מלחתיות (יגוסלביה, סומליה) ובשני תהליכי שלום (צפון אירלנד, מזה"ת) שבארבעתם לא היה אינטרס אמריקאי ברור שעומד מאחוריהם. הראשון בכל אחד מהזוגות בצליח אבל כשלון השני מכל אחד מהשניים נשא תוצאות של פגיעה במעמד הפוליטי של קלינטון.
    ג'ורג' בוש הבן לעומת זאת הכריז בפירוש במסע הבחירות שלו שהוא מעוניין להתעסק פחות בענייני העולם (זה היה לאחר העיסוק האינטנסיבי של קלינטון במזה"ת) ואכן עד ה11.9 הוא לא כ"כ התעסק בענייני העולם. הרטוריקה שלו לגבי דמוקרטיזציה למעשה היתה תקפה כמעט רק לעיראק, ואת הסיבות ללמה הוא פלש לשם צריך כנראה להסביר יותר פסיכולוג מאשר איש יחב"ל. בכל מקרה, הרטוריקה נעצרה למשל בגבולות סעודיה. ג'ורג' בוש האב כידוע הפסיק את מלחמת עיראק הראשונה בעודו קורא לשיעים להתמרד ונוטש אותם לטבח בידי סדאם חוסיין. ואפשר לחזור עוד ועוד אחורה- רייגן ואיראן-קונטראס, ניקסון והפלת סלוודור איינדה... כאמור, זה לא שהדמוקראטים מושלמים והרפובליקאים שטניים, אבל בכל זאת יש לדעתי הבדל מסויים במוטיבציות.

    השבמחק