בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שלישי, 20 במרץ 2012

עדכונים מאוקלנד

נפתח במשפט הנדוש ביותר בכל בלוג: איימתי להזניח קצת את הבלוג ועמדתי באיומי. יש הרבה חומר לכסות ובכל זאת, רק פוסט קצר של עדכונים וקצת מחשבות.
קודם כל - מה קורה במירוץ? אז סנטורום זכה באלבמה ובמיסיסיפי בשבוע שעבר, ובאותו היום מיט רומני זכה בהוואי ובשורה של טריטוריות באוקיאנוס השקט - גואם, איי מריאנה, איי הבתולה - שלא יכולים להצביע בבחירות לנשיאות אבל יכולים להצביע בפריימריז. בשבת רומני זכה בנצחון סוחף בפוארטו ריקו, וביום ראשון הצביעו במיזורי (אלה הקוקוסים, שבאמת קובעים, בניגוד לפריימריז שנערכו שם לפני כחודש, בהם זכה סנטורום אבל אין להם שום משמעות מעשית) אבל התוצאות לא תוודענה עד עוד כמה שבועות. היום מצביעים באילינוי, שהפכה להיות המדינה הקריטית של du jour: מצד אחד יש בה חלק כפרי ודומה למערב התיכון ואפילו לדרום - שם סנטורום חזק, אבל מאידך רוב המדינה מרוכז בשיקגו ופרבריה, שם רומני חזק (אם כי מכיוון שזה פריימריז רפובליקאים, היחס המספרי בין שיקגו לשאר המדינה פחות דרמטי כמו בבחירות רגילות).
אלא שהאמירה "X ניצח במדינה Y" מאוד מטעה. עד עכשיו, פרט לפלורידה ולאריזונה אף מדינה לא בחרה בשיטת "המנצח לוקח הכל"; כולן משתמשות בשיטה כזו או אחרת של ייצוג יחסי. מכיוון שלא נראה שהמירוץ הזה מתכנס להכרעה ברורה, כולם מתחילים פשוט לספור נציגים: כדי להתמנות כמועמד לנשיאות, רומני או סנטורום יצטרכו לצבור 1144 נציגים בועידה הרפובליקאית בטמפה בקיץ. וכאן העניינים מתחילים להסתבך. כל מדינה מקצה את הנציגים אחרת, ורבות מהן מקצות נציגים לפי מי ניצח במחוזות הקונגרסיאליים השונים. זה יוצר תוצאות מעוותות למדי שכן מספר המצביעים הרפובליקאים משתנה דמרטית בין מחוז קונגרסיאלי למחוז קונגריסאלי (גם ההקצאה בין המדינות מעוותת למדי. כפי שדייב וויגל ציין, קול בגואם שווה משהו כמו פי 1400 מקול בפלורידה). שנית, בהרבה מדינות, בעיקר אלה של הקוקוסים, התוצאות שסופרים בסוף יום הבחירות - "רומני זכה בקלפי זה וזה, סנטורום בקלפי זה וזה" הם גם לא התוצאות הרלוונטיות באמת שכן אחרי הבחירה למועמד עצמו, הבוחרים בוחרים את נציגיהם לועידות המחוזיות, שבוחרים את הנציגים לועידה המדינתית, שהיא קובעת מי הנציגים שלמעשה ישלחו לטמפה. לא בטוח שמי שבא להצביע לרומני למשל בקוקוס נשאר עד לחלק השני, והמשמעותי באמת, וגם לא בטוח עד כמה נציג שנבחר כנציג של רומני בועידה מחוזית למשל מחויב באמת להצביע לנציג של רומני בשלב הבא. שלא לדבר על כך שיש נציגים קבועים בועידה (כמו חברי המפלגה המדינתית) שלא נבחרו בכלל בפריימריז.
כך שהמספרים לא ברורים. ברור שלרומני יש יותר נציגים מלאחרים, לא ברור כמה. החלוקה הנדיבה ביותר נותנת לו משהו כמו 540 נציגים, כאשר למעלה מחצי מהנציגים הם ממדינות שכבר הצביעו. אם הוא צריך להגיע ל1144, זה אומר שהוא מדגדג את היעד. למזלו, במהלך אפריל יש סדרה של פריימריז במדינות צפון מזרחיות שבהן כן עובדים לפי "המנצח לוקח הכל", ושבהן הוא צפוי לנצח, אבל עדיין יכולתו להגיע ל1144 מאוד לא ברורה. למעשה, רוב הפרשנים מעריכים שהסכוי לכך שלא יהיה אף מועמד עם 1144 נציגים הוא בערך 50%.
וכאן אנחנו מגיעים לכאוס האמיתי: אם מגיעים לועידה במצב שלאף מועמד אין את כמות הנציגים הדרושה, בכלל לא ברור מה יקרה: נציגים רבים לא מחויבים חוקית להצביע למועמד שבשמו נבחרו, ובודאי שכך לאחר הסיבוב הראשון, אם הסיבוב הזה לא מניב הכרעה. כך שבהחלט יכול להיות שנהיה עדים לועידה בסגנון פרק סיום העונה הששית של "הבית הלבן" (אם לא ראיתם, לכו תראו. פרק מדהים).
מאידך, צריך לזכור שהפריימריז האחרונים יערכו ביוטה במאי, והועידה תערך באוגוסט. מאוד סביר להניח שאם יגיעו למצב שלאף מועמד אין מספיק נציגים יתחילו התייעצויות קדחתניות במשך החודשיים האלה שיניבו הכרעה כזו או אחרת - בעיקר לטובת רומני אם רומני יהיה קרוב, שכן לכולם - גם בתוך המפלגה הרפובליקאית - ברור שועידה ללא הכרעה היא מתכון לאסון אלקטורלי.

וסתם מחשבה בצד: מאוד אירוני שדווקא כאן באוקלנד הנוכחות של הפריימריז אפילו יותר נמוכה מבארץ. כן, זה בחדשות, אבל מי שומע פה חדשות, חוץ ממי שמכור לפוליטיקה? וגם מי שמכור לפוליטיקה אמריקאית כמוני, מכיוון שהחוף המערבי נמצא בין שעתיים לשלוש שעות מאחורי רוב המדינות, עד שאני מגיע חזרה מהעבודה האקשן כבר נגמר, כולם סוגרים את האולפנים והולכים לישון. אז איפה הכיף?

אה, ואם כבר אוקלנד: היא אולי משתפרת, אבל עדיין בשנה שעברה היו כאן 103 מקרי רצח (קרדיט להד). כמעט כולם, כמובן, בשכונות העוני של העיר, וכמעט כולם גברים שחורים צעירים שנרצחו על ידי גברים שחורים צעירים אחרים. והמספר המדהים הזה אפילו לא מכניס את אוקלנד לרשימת 11 הערים המסוכנות בארה"ב. (בבולטימור, למשל - מקום 8 - היו 223 מקרי רצח ב2010). ואם אתם רוצים לדעת מה באמת מסעיר את אמריקה בימים אלה, זה מקרה רצח של ילד שחור, לא חמוש, בן 12 באורלנדו על ידי אזרח בשם ג'ורג' צימרמן (למרות השם, הוא היספאני, לא יהודי) שמינה את עצמו למין משמר אזרחי על דעת עצמו (כשהוא דיווח על הילד למטרה הם אמרו לו להפסיק לעקוב אחריו). המשטרה המקומית בכלל לא חוקרת את המקרה שכן צימרמן טוען להגנה עצמית ולפי החוק של פלורידה, כאשר יש טענת הגנה עצמית חובה על המשטרה או התביעה להוכיח שזה לא המצב כדי להתחיל חקירה, לא להיפך. (למרות שזה מקרה כל כך קיצוני שכנראה הFBI יתערב, על בסיס הסמכות שלו לחקור מקרים של "פשעי שנאה" על רקע גזענות). אמריקה.

2 תגובות:

  1. שיטת הפריימריס כל כך מבלבלת שאני אפילו לא נכנסת לזה.

    מה שלא ברור לי לגבי החוק בפלורידה זה איך המשטרה/התביעה אמורה להוכיח שזו לא הגנה עצמית בלי להתחיל בחקירה. כלומר - הרי חקירה היא הדרך להוכיח זאת, לא?

    השבמחק
    תשובות
    1. הם צריכים איזשהו עד נוסף. הם קראו לעדים לבוא להעיד, אבל כל עוד אף אחד לא מעיד, וצימרמן טוען שזו הגנה עצמית - הם לא פותחים בחקירה.

      מחק