קצת מאוחר, בשל פורס מז'ורים למיניהם, אבל הסיכום הקצר (?) של הבחירות ביום שלישי:
(מאתר הניו יורק טיימס)
בצד הדמוקרטי - לקלינטון היה לילה טוב מאוד מאוד. ברמת הציפיות, אחרי ההפתעה של מישיגן, התקשורת, כמו גם קמפיין קלינטון בעצמו, העריכו שהיא תתקשה וסביר להניח שתפסיד במיזורי, אלינוי ואוהיו, שלוש מדינות דומות למישיגן - מהמערב התיכון, עם תעשיה דועכת ועם פריימריז פתוחים (כאלה שגם מי שלא רשום כדמוקרטי יכול להצביע בפריימריז הדמוקרטים; סנדרס פופולארי יותר בקרב מי שלא רשום כדמוקרט וקלינטון בקרב דמוקרטים רשומים); למעשה היא ניצחה את שלושתן, ובאוהיו בהפרש גדול, מה שמחזק את התיאוריה שמישיגן היתה מין מקרה חריג, אולי בגלל שמצביעי קלינטון היו שאננים במישיגן ובחרו להצביע בצד הרפובליקאי. הנצחונות בפלורידה ובצפון קרוליינה משלימים תמונת נצחון בכל מדינות הדרום לקלינטון, וכמובן ההפרשים הגדולים - בעיקר בפלורידה - הביאו לבסוף לכך שקלינטון הגדילה את פער הנציגים בכמאה, כרגע הוא עומד על למעלה משלוש מאות נציגים. מכיוון שנותרו עוד 3275 נציגים במדינות שעוד לא בחרו, סנדרס צריך לנצח בממוצע בפער של עשרה אחוזים בכל המדינות שנותרו כדי להשלים. נכון שהמדינות הבאות טובות יותר לסנדרס, אבל רובן קטנות; סנדרס צריך לנצח בפער דו-ספרתי בקליפורניה, ניו יורק, ניו-ג'רזי ופנסליבניה כדי להשלים וזה מאוד מאוד לא סביר.
בצד הרפובליקאי - גם לדונלד טראמפ היה לילה טוב למדי, אם כי לא ברור עדיין עד כמה. בפלורידה הוא הביס את רוביו וזכה לכל 99 הנציגים, באוהיו קייסיק ניצח וזכה ל66 הנציגים. ההערכה הרווחת היא שבמקרה זה הסכויים של טראמפ להשיג רוב של הנציגים די קטנים, אלא שטראמפ זכה להצלחה גבוהה מהמצופה במיזורי ובאילינוי, לא כ"כ באחוזים כמו בפיזור הקולות. במדינות הללו חלק מהנציגים ניתנים למי שזכה ברוב הקולות בכלל המדינה, והשאר מחולקים לפי מחוזות קונגרסיאלים. במיזורי מוענקים 5 נציגים למי שזוכה בכל מחוז קונגרסיאלי, ובאילינוי הבוחרים צריכים לבחור הן מועמד לנשיאות ישירות, בשביל להכריע מי זוכה בנציגים ברמת כלל המדינה, והן את הנציגים ברמת המחוז הקונגרסיאלי, אבל את הנציגים עצמם: על פתק ההצבעה כתובים שמות הנציגים ובמי הם תומכים, למשל: ג'ון סמית' (דונלד טראמפ).
למה אני מספר את כל זה? כי מחד, השיטה הזו, והעובדה שטראמפ זכה ברוב יחסי של הקולות בפיזור גיאוגרפי די אחיד, מביאה לכך שהוא זכה ברוב מכריע של הנציגים. אבל השיטה קצת מקשה לדעת בדיוק כמה עד שכל התוצאות מעובדות. קשה לדעת איך הקולות מתחלקים בין מחוזות קונגרסיאלים (הקולות מדווחים לפי מחוז מנהלי, county, אבל הגבולות של המחוזות הקונגרסיאליים (congressional district) לא חופפים ואף מורכבים ומפותלים, כדי ליצור מחוזות עם העדפה דמוגרפית למפלגה זו או אחרת), ובאילינוי צריך בכלל לראות שהבוחרים אכן בחרו את הנציגים של המועמד לנשיאות שהם תומכים בו. בפרט, כנראה שטראמפ הפסיד שני נציגים כי בשני מחוזות קונגרסיאליים אחד משלושת הנציגים היה בעל שם שנשמע שם לא אמריקאי טיפוסי, ותומכי טראמפ פשוט לא בחרו בו. הגזענות לפעמים חוזרת להתנקם בך.
עדיין, נראה שטראמפ די ביצר את מעמדו וכרגע השאלה היא האם יצליח או לא להגיע לרוב מוחלט של הנציגים בועידה. אל תאמינו כרגע למי שנותן תחזית בנושא; ברמות התמיכה הנוכחיות, הקצאת הנציגים מאוד מאוד תלויה בפיזור גיאוגרפי (למשל, במדינת ניו-יורק יש הקצאה דומה לזו של מיזורי. בחלק מהמחוזות בעיר ניו יורק יש מטבע הדברים מעט מאוד מצביעים רפובליקאים, וכך יש מצב שפחות מאלף מצביעים קובעים שלושה נציגים בעוד שבאזורים אחרים עשרות אלפי מצביעים קובעים את אותו המספר), ואלה תחזיות שמאוד מאוד קשה לעשות.
וכמובן, מרקו רוביו פרש. מחד, הנפילה שלו די מדהימה, מי שהיה התקווה הגדולה של הממסד הרפובליקאי עד לפני שבועיים הגיע להפסד די משפיל במדינה שלו. מכיוון שהוא לא רץ מחדש לסנט, נראה שהקריירה הפוליטית שלו נגמרה או לפחות ספגה מכה קשה (הוא עוד צעיר, הוא יכול לחזור, אבל זה יהיה די קשה). עם כל האמפתיה לרוביו, יש בכך מידה מסויימת של קרמה. אחרי הכל, הוא עצמו החל את הקריירה שלו כמועמד "מסיבת התה", כנגד צ'ארלי קריסט, והקריירה שלו בסנט אופיינה - בדומה לכמעט כל הסנטורים הרפובליקאים של העשור האחרון - באובסטרקשוניזם ובליבוי זעם כנגד אובמה; גם בנאום המכונן שנשא לפני כמה ימים כנגד תופעת דונלד טראמפ הוא האשים בעיקר את אובמה בצמיחתו. בריאן בטלר כתב על זה מאמר יפה.
ולבסוף, יום שלישי אפשר גם הצצה קטנה אל המיזוגניה שמתחבאת עמוק מאחורי הראש של לא מעט פרשנים, כאשר בתגובה לנאום הנצחון של קלינטון הם בעיקר היו עסוקים בלשאול למה היא לא מחייכת ולמה היא עצבנית. אחרי הכל, אישה, מה זאת האסרטיביות הזאת.
בצד הדמוקרטי - לקלינטון היה לילה טוב מאוד מאוד. ברמת הציפיות, אחרי ההפתעה של מישיגן, התקשורת, כמו גם קמפיין קלינטון בעצמו, העריכו שהיא תתקשה וסביר להניח שתפסיד במיזורי, אלינוי ואוהיו, שלוש מדינות דומות למישיגן - מהמערב התיכון, עם תעשיה דועכת ועם פריימריז פתוחים (כאלה שגם מי שלא רשום כדמוקרטי יכול להצביע בפריימריז הדמוקרטים; סנדרס פופולארי יותר בקרב מי שלא רשום כדמוקרט וקלינטון בקרב דמוקרטים רשומים); למעשה היא ניצחה את שלושתן, ובאוהיו בהפרש גדול, מה שמחזק את התיאוריה שמישיגן היתה מין מקרה חריג, אולי בגלל שמצביעי קלינטון היו שאננים במישיגן ובחרו להצביע בצד הרפובליקאי. הנצחונות בפלורידה ובצפון קרוליינה משלימים תמונת נצחון בכל מדינות הדרום לקלינטון, וכמובן ההפרשים הגדולים - בעיקר בפלורידה - הביאו לבסוף לכך שקלינטון הגדילה את פער הנציגים בכמאה, כרגע הוא עומד על למעלה משלוש מאות נציגים. מכיוון שנותרו עוד 3275 נציגים במדינות שעוד לא בחרו, סנדרס צריך לנצח בממוצע בפער של עשרה אחוזים בכל המדינות שנותרו כדי להשלים. נכון שהמדינות הבאות טובות יותר לסנדרס, אבל רובן קטנות; סנדרס צריך לנצח בפער דו-ספרתי בקליפורניה, ניו יורק, ניו-ג'רזי ופנסליבניה כדי להשלים וזה מאוד מאוד לא סביר.
בצד הרפובליקאי - גם לדונלד טראמפ היה לילה טוב למדי, אם כי לא ברור עדיין עד כמה. בפלורידה הוא הביס את רוביו וזכה לכל 99 הנציגים, באוהיו קייסיק ניצח וזכה ל66 הנציגים. ההערכה הרווחת היא שבמקרה זה הסכויים של טראמפ להשיג רוב של הנציגים די קטנים, אלא שטראמפ זכה להצלחה גבוהה מהמצופה במיזורי ובאילינוי, לא כ"כ באחוזים כמו בפיזור הקולות. במדינות הללו חלק מהנציגים ניתנים למי שזכה ברוב הקולות בכלל המדינה, והשאר מחולקים לפי מחוזות קונגרסיאלים. במיזורי מוענקים 5 נציגים למי שזוכה בכל מחוז קונגרסיאלי, ובאילינוי הבוחרים צריכים לבחור הן מועמד לנשיאות ישירות, בשביל להכריע מי זוכה בנציגים ברמת כלל המדינה, והן את הנציגים ברמת המחוז הקונגרסיאלי, אבל את הנציגים עצמם: על פתק ההצבעה כתובים שמות הנציגים ובמי הם תומכים, למשל: ג'ון סמית' (דונלד טראמפ).
למה אני מספר את כל זה? כי מחד, השיטה הזו, והעובדה שטראמפ זכה ברוב יחסי של הקולות בפיזור גיאוגרפי די אחיד, מביאה לכך שהוא זכה ברוב מכריע של הנציגים. אבל השיטה קצת מקשה לדעת בדיוק כמה עד שכל התוצאות מעובדות. קשה לדעת איך הקולות מתחלקים בין מחוזות קונגרסיאלים (הקולות מדווחים לפי מחוז מנהלי, county, אבל הגבולות של המחוזות הקונגרסיאליים (congressional district) לא חופפים ואף מורכבים ומפותלים, כדי ליצור מחוזות עם העדפה דמוגרפית למפלגה זו או אחרת), ובאילינוי צריך בכלל לראות שהבוחרים אכן בחרו את הנציגים של המועמד לנשיאות שהם תומכים בו. בפרט, כנראה שטראמפ הפסיד שני נציגים כי בשני מחוזות קונגרסיאליים אחד משלושת הנציגים היה בעל שם שנשמע שם לא אמריקאי טיפוסי, ותומכי טראמפ פשוט לא בחרו בו. הגזענות לפעמים חוזרת להתנקם בך.
עדיין, נראה שטראמפ די ביצר את מעמדו וכרגע השאלה היא האם יצליח או לא להגיע לרוב מוחלט של הנציגים בועידה. אל תאמינו כרגע למי שנותן תחזית בנושא; ברמות התמיכה הנוכחיות, הקצאת הנציגים מאוד מאוד תלויה בפיזור גיאוגרפי (למשל, במדינת ניו-יורק יש הקצאה דומה לזו של מיזורי. בחלק מהמחוזות בעיר ניו יורק יש מטבע הדברים מעט מאוד מצביעים רפובליקאים, וכך יש מצב שפחות מאלף מצביעים קובעים שלושה נציגים בעוד שבאזורים אחרים עשרות אלפי מצביעים קובעים את אותו המספר), ואלה תחזיות שמאוד מאוד קשה לעשות.
וכמובן, מרקו רוביו פרש. מחד, הנפילה שלו די מדהימה, מי שהיה התקווה הגדולה של הממסד הרפובליקאי עד לפני שבועיים הגיע להפסד די משפיל במדינה שלו. מכיוון שהוא לא רץ מחדש לסנט, נראה שהקריירה הפוליטית שלו נגמרה או לפחות ספגה מכה קשה (הוא עוד צעיר, הוא יכול לחזור, אבל זה יהיה די קשה). עם כל האמפתיה לרוביו, יש בכך מידה מסויימת של קרמה. אחרי הכל, הוא עצמו החל את הקריירה שלו כמועמד "מסיבת התה", כנגד צ'ארלי קריסט, והקריירה שלו בסנט אופיינה - בדומה לכמעט כל הסנטורים הרפובליקאים של העשור האחרון - באובסטרקשוניזם ובליבוי זעם כנגד אובמה; גם בנאום המכונן שנשא לפני כמה ימים כנגד תופעת דונלד טראמפ הוא האשים בעיקר את אובמה בצמיחתו. בריאן בטלר כתב על זה מאמר יפה.
ולבסוף, יום שלישי אפשר גם הצצה קטנה אל המיזוגניה שמתחבאת עמוק מאחורי הראש של לא מעט פרשנים, כאשר בתגובה לנאום הנצחון של קלינטון הם בעיקר היו עסוקים בלשאול למה היא לא מחייכת ולמה היא עצבנית. אחרי הכל, אישה, מה זאת האסרטיביות הזאת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה